קטנים ונכונים: הבוגרים הכי מבטיחים מתערוכות הגמר של השנה

כמו מדי שנה, גם הפעם היה חודש יולי עמוס בתערוכות בוגרים של בתי הספר לאמנות. בכל שנה מחדש, זה מדהים ומרגיז כאחד לראות כמה סטודנטים מוכשרים מסיימים את לימודיהם לעומת האחוזים מתוכם שנקלטים בעולם האמנות בארץ. הסיבות הן מגוונות ‑ ישראל היא מדינה קטנה, סצנת האמנות בה היא קטנה ושוק האמנות קטן עוד יותר.

העובדה שלהתקיים כאמן בארץ היא משימה כמעט בלתי אפשרית לא מונעת מעשרות צעירים ללמוד לימודי אמנות במשך שלוש או ארבע שנים, ולהציג את פירותיהם עכשיו. השנה דווקא בתי הספר הקטנים יותר, שנחשבים למבוקשים פחות, הם שהעמידו תערוכות בוגרים מהודקות עם פרויקטים מקוריים וחדשניים. מחלקות לאמנות כמו במכללת ספיר בדרום, במוסררה בירושלים או בסמינר הקיבוצים בתל אביב, שכוללות מספר קטן של סטודנטים (20-10), הציגו גופי עבודות מושקעים ומסקרנים. בנוסף, בלטו גם עבודות משתי תוכניות בארץ שמכשירות את מסיימי התואר הראשון בלימודים מעמיקים - התוכנית לתואר שני באמנויות (MFA) בבצלאל, והתוכנית ללימודי המשך במדרשה. לעומתם, בבתי הספר הגדולים (כ־40 בוגרים במחזור) והנחשבים כמו בצלאל, שנקר או ויצו חיפה, היה נדמה שרוב העבודות הן מסוג שכבר ראינו בעבר. למי שפספס את התערוכות, יש הזדמנות נוספת: מ־16 באוגוסט תוצג למשך כחודשיים התערוכה "יוצאים לאור" שתציג 60 עבודות נבחרות של בוגרים מבתי הספר השונים. את התערוכה אצרו יובל סער וחגית פלג־רותם ותתפרס ברחובות יפו העתיקה בתוך קופסאות אור.

במקביל, ניסינו לבחור את העבודה הכי מעניינת מכל תערוכה ומכל בית ספר ולהאיר זרקור על בוגרים שונים שאנחנו מקווים שעוד תשמעו עליהם בעתיד.

רונן זין, המחלקה לצילום בצלאל

כאשר זין מציב חמור בחאן אל-חאד’ר, כפר פלסטיני בדואי במזרח ירושלים, על רקע מסך ירוק, הוא בעצם עוסק בשאלת עיצוב של מציאות. את המסך הירוק אנחנו מכירים ככלי טכנולוגי ליצירת מציאות מדומה. זין עושה בו שימוש הפוך, ובכך חושף ומדגיש את המציאות הקיימת במקום.

פוליאנה אור, המחלקה לאמנות, המדרשה

עבודתה של אור עוסקת גם היא בשאלות על מקום, זהות ושייכות. החדר שבו מציגה אור את פרויקט הגמר שלה הוא חשוך. הוא מואר באמצעות אינסטליישנים דמויי מפות אמורפיות שהינן בעצם עיבוד דיגיטלי רב־שכבתי. מולם מוקרנות במקביל, זו לצד זו, שתי עבודות וידיאו. באחת מראיינת אור שתי ילדות מהגרות, ובשנייה היא מתעדת, גם כן באופן אמורפי, אירועים אמיתיים שמתרחשים בלילות בחלקים הדרומיים והמפוקפקים יותר של תל אביב. הבחירה להציב את העבודות זו לצד זו כדי שהצופה יצטרך לפתח חלוקת קשב ביניהן, היא ההחלטה החכמה ביותר בפרויקט כי היא זו שמעבירה יותר מהכל את המורכבות שבמקום הזה.

האלה אבו קישק, המחלקה לאמנות רב־תחומית, שנקר

במבט ראשון נראים הבדים שמציגה אבו קישק בעבודתה "תקיפה" כמו ספוגים בדם. כאשר מתקרבים ומהלכים ביניהם מבינים שאמנם לא מדובר בדם, אבל עדיין הצפייה מעוררת חוויה לא נעימה וחזקה מאוד. אבו קישק שנולדה ברמלה עוסקת בעבודה בתקיפות מיניות בתוך המשפחה, ובמקביל לבדים והצבע החזק שהיא מערבבת עם חומרי בניין, נשמעת עבודת סאונד המגוללת בלופ סיפורים אמיתיים אנונימיים על תקיפות שכאלה, בעברית ובערבית.

מתן גאפל, המחלקה לצילום, מוסררה

גאפל עוסק בעבודותיו בתחושת תקיעות. הוא עובד בעיקר במדיום של וידיאו, אבל לא מדובר בעבודות וידיאו עם עלילה או התרחשות, אלא במעין צילומי סטילס נעים שהולכים לשום מקום, לאין־משמעות. הוא משתמש לא מעט בגופו, ומציע דרכי צפייה חדשות ומעניינות כמו צפייה באמצעות זכוכית מגדלת, שמוציאה את הגוף מהקונטקסט המקובל שלו והופכת אותו לאוסף של פיקסלים חסרי משמעות.

קטרין שרים, המחלקה לאמנות, סמינר הקיבוצים

במבט ראשון נראית עבודתה של שרים כעבודת רקמה גדולה, עניין מרשים בפני עצמו. אך כשמתקרבים, מגלים שהעבודה מחוברת למנגנון אוטומטי שהולך ופורם אותה אט־אט. הוא לא סתם פורם אותה כרצונו, הוא מופעל על ידי חיישן שמורה לו להתחיל לפעול כאשר הוא מזהה צופה אל מול העבודה. מה שמיד מציב את הצופה אל מול דילמה קשה, כי ככל שיעמוד ויצפה בה, כך היא תיעלם מהר יותר. שרים מציגה פרויקט מקורי גם מבחינה טכנית וגם מבחינה רעיונית, ומעלה שאלות על יצירה אל מול כיליון, סוף והיעלמות. האם יש טעם ביצירת אובייקט שמשמיד את עצמו כאשר הוא ממלא את תפקידו היחיד?

עידן בן־ארי, המחלקה לאמנות, מנשר

במרכז הפרויקט של בן־ארי מיצב גדול דמוי קערה עשוי מאות עלי כותרת של פרחי בוגנוויליה תפורים בחוט לבן למובייל גדול. לצידו היא מציגה צילומים שעברו השחתה מכוונת. בן־ארי עוסקת בעבודות בליקוי נוירולוגי שנקרא “פרסופגנזויה”, שבא לידי ביטוי בקושי בזיהוי של אנשים. עבודת הפרחים, שהיא מרשימה בטכניקה שלה, מסמלת את כלי הקיבול האימפוטנטי (המוח) שנכשל בתפקידו. השחתת הצילומים, לדבריה, היא אור באפלה, צורה שבה הזיהוי הוא בלתי אפשרי לא בגלל חוסר היכולת האישית שלה.

ילנה רוטנברג, תואר שני באמנויות, בצלאל

רוטנברג עוסקת בהתבוננות ביום־יום, במושג הבית והסביבה הקרובה. אבל מה שמייחד את העבודות שלה הוא הטכניקה: באמצעות אייר־בראש היא יוצרת דימויים שנראים לא בפוקוס. ככל שהצופה מתרחק, הוא רואה מה יש בהם יותר בבירור, והבונוס ‑ ברגע שמציבים מולם את מצלמת הטלפון רואים אותם במלואם. לא בטוח שזה היה המניע של רוטנברג, אבל גם מבלי להתכוון היא עוסקת בצורה שבה אנחנו חווים היום את המציאות, לעיתים בבירור רב הרבה יותר דרך עדשת המצלמה בנייד.

דפנה טלמון, התוכנית ללימודי המשך, המדרשה

במשך ארבע שנים חיה טלמון ללא בית. היא התארחה, סיבלטה ושמרה על בעלי חיים ועציצים היכן שהיתה יכולה, בארץ ובעולם. באחת מנסיעותיה אספו הוריה את כל חפציה אל מחסן בביתם. בפרויקט הגמר שלה חזרה טלמון אל החפצים, ארזה אותם אחד אחד בנייר עטיפה חום תעשייתי והציגה אותם באריזותיהם. מדובר בעשרות ומאות של חפצים, מקלטות ועד רהיטים.

את המבקרים הזמינה טלמון לקחת כל אחד מתנה שתגלה לו קצת מאישיותה. העבודה של טלמון עוסקת באורח החיים המודרני, בתרבות הצריכה וביחס שלנו אליה. זו עבודה חכמה ואפקטיבית, ואולי הכי חשוב, מלאה בהומור - עניין שקשה מאוד למצוא באמנות עכשווית בארץ.

האלה אבו פריח, המחלקה לאמנות, ספיר

אבו פריח מצלמת בווידיאו התרחשויות שונות בסביבה שבה היא חיה - העיר הבדואית רהט שבדרום. עבודות הווידיאו של אבו פריח מציגות מקטעים לא קוהרנטיים שמתחברים ברמה הוויזואלית, אך מה שמעניין בהם הוא נקודת המבט שהיא בוחרת להתמקד בה, מה שנקרא בעגה המקצועית POV, שדרכה היא מספרת את הסיפור.