האמן כרם נאטור חוזר למקורות

“כל השנים ברחתי מהערביוּת כמו פליט”, אומר האמן כרם נאטור. “התחלתי ללמוד בבצלאל, מיד בתום הלימודים חתמתי עם גלריה מובילה, הרגשתי חיבוק מאוד גדול מהסצנה האמנותית הישראלית. אבל אז הרגשתי שאני צריך גם לחזור לכל אותם הדברים שלא רציתי להתמודד איתם, עניינים בתוך עצמי, נושאים כמו שפה, פוליטיקה, חוסר קבלה והזהות שלי כאמן בתוך כל אלה”. אל כל אלה חוזר נאטור בימים אלה עם תערוכת היחיד שלו “חזרו אחריי” (“Repeat After Me”) בגלריה לאמנות באום אל־פחם (עד 20 באוקטובר). זו הפעם הראשונה בה הוא מציג תערוכה בעיר ערבית. “זה נשמע כמו קלישאה אבל אני מרגיש שייך לשני העולמות, הערבי והישראלי, ובו זמנית לא מרגיש שייך לאף אחד מהם. אני לא רוצה לשאת דגל, אבל כן רוצה להיות מחובר גם לפה וגם לשם”.

ילדות מלאה בחיפושים

נאטור (25) הוא אחד השמות המדוברים בסצנת האמנות העכשווית. הוא כיכב בסקירות תערוכות הבוגרים בשנה שעברה (2017) כשסיים את התואר השני בבצלאל עם עבודה שנויה במחלוקת, הוא עובד כבר כמה שנים עם גלריה רוזנפלד (לצד אמנים כמו רועי רוזן וזויה צ’רקסקי), הציג במוזיאון ת”א והיה בין האמנים הראשונים שכל עבודותיהם נמכרו ביריד צבע טרי האחרון. הוא נולד בנצרת וגדל בשפרעם למשפחה מוסלמית לא דתית, עם אמא, אח תאום. אביו נפטר ממחלת לב כשהיה בן 13. “מגיל קטן הרגשתי שאני מחפש משהו אחר”, הוא מספר, “היה לי איזשהו העדר שליווה אותי מילדות. הדלת הראשונה היתה הדת. מגיל קטן הדת אצלנו בבית היתה עניין של בחירה, לא של כפייה, אבל באיזשהו שלב הבנתי שזה לא נותן לי את התשובות שחיפשתי. עם גיל ההתבגרות הגיע אנטגוניזם, הרגשתי שאני שונא הכל ויצאתי למסע של חיפוש עצמי. לאבי היתה חנות של מוצרי חשמל והוא הביא לי מצלמה במתנה, ויחד עם המצלמה נולדה אצלי ההתעסקות בדימוי”. כך החליט נאטור ללכת ללמוד אמנות בבצלאל, למרות שהמשפחה לא התלהבה.

כרם נאטור (במרכז) מתוך עבודת הווידיאו “חזרו אחריי". “חשובה לי בעבודות הנוכחות הפיזית של הגוף"

סצנות קשות ומצחיקות

בתערוכה הנוכחית, הוא חוזר לעיסוק במשפחה, במוצא ובזהות, באמצעות עבודת וידיאו של כ־20 דקות ששמה כשם התערוכה, בה מככב הוא לצד בני משפחתו המורחבת. “מה שעניין אותי במיוחד הוא עניין השפה”, הוא מסביר, “רציתי לעשות סרט בלי כתוביות בכלל. כאמן וידיאו הכתוביות הן משהו שמפריע לי, אני חושב שהאנשים לא מסתכלים על הפריים בגללן. בצורה הזו אנשים צריכים להקשיב. אני לא רוצה שיסתכלו על הכתוביות, אני רוצה שיסתכלו על הפנים שלי, שיראו תדרים עמוקים”. ה”עלילה” בעבודה מתנהלת בשלוש שפות — עברית, ערבית ואנגלית, כשהמוטיב החוזר בה הוא החזרתיות, האופן בו מבקש נאטור משאר המשתתפים לחזור אחריו על מילים שונות בשפות הללו, כמו בשיעורי שפה בבית הספר. “שפה היא משהו שקשור לטריטוריה. בגלל זה אני לא רוצה להיות קשור לשפה אחת”. בעבודה, בה משתתפים רק בני משפחתו של נאטור, הוא גם מרפרר לאמנים ועבודות שונות בתולדות האמנות, ולצד הקטעים ה”כבדים” יותר היא מכילה גם כמה קטעים היתוליים ומשעשעים. “אני חושב שלצד סצנות קשות לצפייה יהיו גם כאלה מצחיקות ומבדרות יותר, כאלה שמכניסות צבע ומאפשרות לנשום, כי זה מה שצריך גם בחיים”, הוא אומר.

מתוך הווידיאו ויצירה מהתערוכה (למעלה). “אני לא רוצה להיות קשור לשפה אחת"

דווקא בעבודה המשמעותית הקודמת שלו, “Nothing Personal”, זו שהוצגה לראשונה בסיום התואר השני וששולבה באחת מתערוכות מוזיאון ת”א, אין שום דבר היתולי או משעשע. גם היא עבודת וידיאו, בה מתעד נאטור באמצעות שתי מצלמות סצנה תיעודית בה הוא מתעתע בפרמדיקים של מד”א שמגיעים אליו לסטודיו לאחר שהזעיק אותם כי הוא לא חש בטוב ולא יכול לזוז ממיטתו. מדובר בעבודה שהצפייה בה לא גורמת הנאה. להפך — היא מטרידה. “זו עבודה שהרגשתי שאני חייב לעשות. גם לי היה קשה לצפות בה, לא יכולתי להיות בתוך החדר כשאנשים צפו בה בתערוכה. אבל אני חושב שלהיות אמן זה אומר להיות חצוף, בלי בושה, להרגיש שאני עושה את מה שאני עושה בלי להכנס לשיקולים חברתיים”.

לצד העבודה המרכזית בתערוכה הנוכחית, מציג נאטור גם סדרה של רישומים, גם בהם גופו שלו נכנס אל תוך העבודה. “חשובה לי בעבודות הנוכחות הפיזית של הגוף. לא ממקום נרקסיסטי אלא ממקום אקזיסטנציאליסטי. אם יש בעבודות גוף שהוא לא שלי, משהו לא עובד, משהו באלכימיה של העבודה מתפספס”.