היזהרו ממעשיות האשראי

1. "הקטסטרופה בדרך"

בכל שינוי מבני משמעותי שהתחולל בשוק, המתנגדים לו העלו ארבעה חששות עיקריים: הענף יקרוס, יפוטרו עובדים, הציבור ייפגע, המחיר יעלה. "החששות" הללו עלו פעם אחר פעם, באופן כמעט גנרי, בדיונים על רפורמות - מרפורמת בכר, ועד לדיוני הוועדה לצמצום הריכוזיות. חששות אלו למעשה פורטים על הפחד העיקרי משינוי כלשהו - במקום טוב יהיה רע בהרבה.

חמקמק ומסוכן מכולם הוא "החשש" הרביעי - המחיר יעלה. טיעון זה, שלרוב יהיה עטוף בנימוקים מאוד עמוקים ואף מגובה בחוות דעת מקצועיות. הוא אף יכול לשמש את השחקנים בשוק לאותת מה תהיה ציפייתם מהמחיר לאחר שהשינוי יתרחש. המשמעות: חייבים לגלות ריסון עצמי בעניין התמחור ולשמור על רמתו הגבוהה. לעיתים איתות זה לא עומד במבחן המציאות, ולעיתים הוא מושך את תשומת ליבה של רשות ההגבלים העסקיים.

"החשש" מהתייקרות הריבית על ההלוואות מלווה את הרפורמה להפרדת חברות כרטיסי אשראי מהבנקים מראשיתה. האמירה כי ההפרדה תוביל להתייקרות האשראי נשמעה ממתנגדי המהלך, ובראשם הבנקים. והיא נשמעת ביתר שאת כעת, כשיש שחקן חדש בשוק – קרן ההשקעות ורבורג פינקוס שרכשה את חברת כרטיסי האשראי לאומי קארד מבנק לאומי. אם נפרק את "החשש" מהתייקרות לגורמים, נגלה שהוא בעיקר נועד על מנת להסב את תשומת הלב מהסיבות האמיתיות שימנעו הפחתת מחירים.

2. מעלות המקורות ועד עודף אשראי

הטיעון הראשון מדוע תעלה הריבית על האשראי הוא מה שנקרא בשפה המקצועית "התייקרות המקורות" ובפשטות – חברות כרטיסי האשראי צריכות כסף כדי להעמיד אשראי, והרווח שלהן הוא הריבית שהן גובות מהציבור פחות העלות של הכסף שאותו הן מעמידות כאשראי. עד כה, הבנקים העמידו להן את הכסף בזיל הזול. כעת, הבנקים לא יעשו זאת יותר, וחברות כרטיסי האשראי יצטרכו לחפש כסף אחר כדי להעמידו כאשראי לציבור, והן לא יצליחו למצוא מקור זול כל כך כמו הבנקים. החולשה העיקרית בטיעון זה היא שהכסף הבנקאי הוא מזמן לא הכסף הזול בשוק. כספי הפנסיה שלנו שרק מחפשים השקעות — זולים ממנו. חברות רבות במשק המירו בשנים האחרונות חוב בנקאי בחוב מוסדי זול יותר, וזה יהיה מאוד מוזר אם הרוכשת של לאומי קארד, קרן השקעות בינלאומית חובקת עולם, לא תצליח לגייס חוב בזול.

הטיעון השני הוא שכעת יהיה עודף אשראי ובגלל שמשקי הבית יהיו ממונפים יותר, תמחור הסיכון שלהם יעלה והריבית תעלה. כאן בעצם הטיעון הוא שבגלל שההיצע גדל המחיר יעלה. טיעון הפוך להיגיון הכלכלי הבסיסי שאומר שככל שיש יותר היצע, המחיר יורד. לכאורה, ניתן לומר שבטיעון זה יש היגיון, כי הריבית היא תמחור של סיכון, וככל שהלווה יותר ממונף, הסיכון שלא יחזיר את ההלוואה עולה והוא יותר ממונף. אלא מה, יש לנו דוגמה שההיגיון הזה לא עבד לפחות פעם אחת — בשוק האשראי לחברות. כאשר המוסדיים נכנסו לשוק זה עם כמויות הכסף האדירות שלהם והציעו עוד ועוד כסף כאשראי, המחירים ירדו ולא נשמעה אף מילה על תמחור הסיכון.

הטיעון השלישי הוא שהמחירים יעלו כי גורמים שתורמים להסוואה של הריבית האמיתית של חברות כרטיסי האשראי, כמו אשראי זול לרכב, יקבלו פחות משקל ככל שהפעילות העסקית תגדל. מנגד, צריך לזכור שחברות כרטיסי האשראי הן חברות ששינו מעמד לאחרונה. עד לאחרונה הן נחשבו חלק מתאגידים בנקאיים, ולכן לא חלה עליהן ריבית מקסימום שקבועה בחוק. לכן, בקצוות, מול האשראי הזול מאוד לרכב, היה אשראי יקר מאוד ללקוחות שהבנקים לא רצו ש"ילכלכו" את תיק האשראי שלהם ישירות. כמה יקר היה האשראי בתיקי חברות כרטיסי האשראי? כל כך יקר שהן נקראו לעיתים לפיקוח על הבנקים שביקש מהן לרסן את הריבית על מנת לא להסתבך עם הביקורת הציבורית. כעת, חברות כרטיסי האשראי כפופות לחוק הקובע ריבית מקסימלית, כך שיש גבול גם להתייקרות האשראי שלהן, ולמעשה — בקצוות הן אפילו יצטרכו להוזיל אותו.

הטיעון הרביעי אומר שעצם השותפות במועדונים תייקר את הריבית, שכן חברות כרטיסי האשראי מתחלקות ברווח עם שותף נוסף, ויש שני גופים עסקיים שרוצים להרוויח.

לטיעון זה יש היגיון וראינו אותו מתממש כבר פעמיים: הדוגמה הראשונה היא חברות הביטוח שצריכות להתחלק בדמי הניהול עם סוכני הביטוח, ואלו אכן התייקרו עד שהממונה על שוק ההון הורידה את תקרת דמי הניהול. הדוגמה השנייה היא הבנקים וחברות הביטוח שמאגחים הלוואות. הבנקים נותנים את ההלוואה ומוכרים אותה הלאה לחברות הביטוח. גם כאן, שני הגופים צריכים להרוויח, ואכן, מאז תחילת איגוחי המשכנתאות, עלתה הריבית על המשכנתאות. אבל במקרה של המועדונים, אלו קיימים כבר שנים. כלומר, חלוקת הרווח עם שותף עסקי כבר מגולמת בריבית שגבו חברות כרטיסי האשראי תחת שליטת הבנקים. ואם כבר מדברים על שותפים — הבנקים חתמו מול חברות כרטיסי האשראי על הסכמי הפצת כרטיסים, וגם הם שותפים לא זולים שלהן.

המפקחת על הבנקים חדוה בר. כמה יקר היה האשראי בתיקי חברות כרטיסי האשראי? כל כך יקר שהן נקראו לעיתים לפיקוח על הבנקים שקרא להן לרסן את עצמן. כעת הן כפופות לחוק הקובע ריבית מקסימלית צילום: אלעד גרשגורן

3. מה יהיה עם התחרות

למעשה, מאחורי ארבעת הטיעונים עומד היגיון בסיסי משותף: לא תהיה תחרות. החברות יוכלו להמשיך להעלות את האשראי כרצונן, וכל עלות נוספת תמיד ובהכרח תגולגל על הצרכנים. כדי לחזק את ההיגיון הזה עושים הבנקים הפרדה, בדומה למה שעשו כאשר המוסדיים נכנסו לשוק האשראי לחברות. הם מדברים על השחקנים החדשים כשותפים, הבנקים ייתנו אשראי במקטע אחד, החברות החדשות במקטע אחר, יש הבדל בין אשראי שיינתן על ידי חברות כרטיסי האשראי לבין האשראי שניתן עם הדנ"א הבנקאי "שלא מחפש לדחוף אשראי ללקוחות, אלא בודק כושר פירעון" (ציטוט שניתן לאחר עסקת המכירה של לאומי קארד, שמתעלם מכך שהבנקים הם הראשונים שמציעים הלוואות ללקוחות עם מינוס כרוני).

אסטרטגיית השותפים ולא מתחרים עבדה לבנקים מול המוסדיים בתחום האשראי לחברות בצורה מוגבלת וחלקית מאוד ולזמן קצר מאוד. בהתחלה הבנקים ארגנו עסקאות אשראי לחברות (וקילפו עמלה נאה), כי זה בדנ"א שלהם, והמוסדיים רק העמידו מימון. אחר כך קמו מוסדיים שהחלו לארגן גם הם את העסקאות, עד שהיה ברור לכל הצדדים שהם מתחרים ולא שותפים. כך גם יהיה באשראי הצרכני. עם או בלי מכירת חברות כרטיסי האשראי, קמים עוד ועוד גופים שמתחרים בבנקים בתחום זה ונהנים מהתפתחות הטכנולוגיה שמאפשרת שקיפות מידע והערכת סיכוני אשראי נאותה. פלטפורמות P2P, מוסדיים שמחפשים לתעל את הכסף שהם מנהלים, וכולם יתחרו בבנקים.

4. רוצים להרוויח, וכמה שיותר מהר

אם התחרות והיצע הכסף לא יגברו והריבית תעלה, זה יהיה מסיבות אחרות לגמרי. הראשונה היא הריבית. מה שהשפיע בעיקר על הכסף הזול שהציף את השוק בעשור האחרון היא סביבת הריבית האפסית. תקופה זו מגיעה ככל הנראה לסיומה, ועם עליית ריבית בנק ישראל יתייקרו גם ההלוואות. במאמר מוסגר – לא בטוח שכסף זול שמציף את השוק הוא הדבר האידיאלי ביותר למשקי הבית. הטיעון הבסיסי הוא שמשקי הבית בישראל עדיין ממונפים פחות מאשר במערב – אבל לא בטוח שהגדלת המינוף שלהם (שהולך בעיקר לצריכה שוטפת ולהעמדת הון עצמי כדי לרכוש דירה במחירים הזויים עם משכנתאות מפלצתיות) היא יעד לאומי שיש לשאוף אליו.

והסיבה השנייה היא שיש כאן קרן השקעות שרכשה את חברת כרטיסי האשראי. פעמיים מאז רפורמת בכר רכשה קרן השקעות גוף פיננסי — בפעם הראשונה זו היתה קרן מרקסטון שרכשה את בית ההשקעות פריזמה, שהתפרק, ובפעם השניה היתה זו קרן אייפקס שרכשה את בית ההשקעות פסגות. בכל המקרים האג'נדה של הקרן היתה ברורה מהיום הראשון: רווח ואקזיט. זו האסטרטגיה של כל קרן השקעות.

המפקחת על הבנקים ושר האוצר משה כחלון חגגו אמנם את מכירת חברת כרטיסי האשראי הראשונה, אבל צריך לזכור שקרן השקעות היא קרן שמחפשת רווחים ומהר. היא לא באה לכאן לשפר את התחרות או לעצב את שוק האשראי הישראלי. היא באה להרוויח ומהר.