פסיפלורה: חמיצות נעימה

מקורו של הפרי באמריקה הלטינית, באזור ברזיל, פרגוואי וצפון ארגנטינה, ומשם נפוץ אל העולם הישן עם ספינות המגלים והכובשים עד שהפך לפרי שכיח ומרכיב חשוב במטבחי אזורים טרופיים וסוב־טרופיים בדרום מזרח אסיה ובאפריקה. כיום מגודלים זנים מסחריים של הפרי ברחבי העולם, בארצות הברית, בהודו, באוסטרליה, בסין, בדרום אפריקה ובישראל.

את שמו הלטיני, אגב, נתנו לו מסיונרים נוצרים בברזיל של המאה ה־17, כשניסו להדגים בעזרתו לילידים את צליבתו של ישו. תחילה כינו אותו בספרדית “פרח חמשת הפצעים” על שום צורתו היחודית ואחר כך פשוט הפך ל”פסיון”, מסע הייסורים של ישו. כך, ה־Passion Fruit איננו פרי התאווה כלל, אלא בעצם פרי הייסורים.

איור: איגור טפיקין

בשוק

פירות הפסיפלורה מצויים כעת בשפע בשווקים ואף ניתן למצוא מהם ארוזים יפה במרכולים. נפוצותם של שיחי השעונית בגינות ובחצרות מאפשרת קטיף עצמי כמעט בכל חלקי הארץ ואף הגידול בגינה הפרטית קל מאין כמוהו. השיח גדל במהירות ומניב פירות כבר בשנתו הראשונה. כדאי לשתול שתיל או שניים בצמוד לגדר ולהשקות היטב. נופו של השיח ירוק ורענן במשך כל השנה אולם קצב הגידול המהיר ויכולות הטיפוס שלו הופכות אותו למשתלט ולכן יש להקפיד לגזום ולעצב אותו בזמן.

במטבח

הדרך הנהוגה לאכילת הפרי היא חצייתו לשניים ואחר כך לאכול ממנו בכפית את ציפתו הצהבהבה. אין סיבה לחשוש מהגרעינים השחורים — הם מחליקים בגרון. לאחר שאוכלים ושובעים, עדיין נותרים פירות רבים על השיח ואז כדאי לעמול ולהוציא את הציפה מן הפירות אל קופסה לשימוש מאוחר יותר. הציפה תישמר כשבוע במקרר אך כדאי להכין יותר — הפרי קופא מצוין ומפשיר במקרר למשך יממה.

את הציפה אפשר לבשל עם עוד מעט סוכר עד שהנוזל מצטמצם והופך לסירופ. את הסירופ מוסיפים אל כוס גבוהה עם מים וקרח ומקבלים משקה מרווה ומרענן לחודשי הקיץ.