בעיטת בננה

בימינו קיימים מעל 200 מינים של בננות בעולם אך מקורם של כולם משני זני בר עתיקים הגדלים עד היום במזרח אסיה. הכלאות טבעיות הן אלו שיצרו את הבננה התרבותית, המהווה מזון בסיסי לאוכלוסיות רבות בעולם.

צמח הבננה, על אף גובהו, איננו עץ או שיח אלא בעצם זן של עשב. הגזעים הארוכים נקראים גזעול ובמזרח אסיה עושים שימוש גם בחלקיו הפנימיים למאכל, כמו גם בפרח.

מכיוון שרביית הבננה אינה נעשית מזרעים אלא מחוטרים הגדלים לצד הגזעול המקורי, הרי שלא מתקיימת הכלאת מינים ליצירת מינים עמידים ומגיפות ומזיקים רבים עשו שמות במהלך ההיסטוריה בגידולי הבננה. הזנים שפותחו בארץ ידועים באיכותם ובעמידות שלהם וישראל נחשב ליצואנית החוטרים החשובה בעולם.

בשוק

בננות אפשר להשיג בכל מרכול ואיכותן, מן הגידול המקומי, גבוהה וטעמן מתוק. צבע הקליפה של הבננה מתחלף מירוק כהה לצהוב כשהפרי מבשיל והוא אף מקבל כתמים כהים או שחורים כשהעמילנים מתחלפים בסוכר והפרי ממתיק.

גם מרקם הפרי משתנה בהתאם והופך רך וכהה יותר עד שהוא נהיה חום ומרקיב.

איור: איגור טפיקין

במטבח

הבננות מחוברות לכפות ואלה מסודרות סביב שדרה מרכזית ליצירת אשכול. כשמביאים בננות אל הבית, משאירים אותן מחוץ למקרר עד להבחלתן ולצריכתן. במקרר ירקיב הפרי.

על אף שהדרך המוכרת לקילוף בננה היא במשיכת העוקץ כלפי מטה לחשיפת הפרי, הרי שהפיכתו כשחלקו התחתון כלפי מעלה ותחילת הקילוף משם מקלות על האכילה והאחיזה בפרי.

בארצות רבות אוכלים גם את קליפת הבננה כשהיא מטוגנת או מבושלת והבננה המתוקה עומדת בבסיסם של קינוחים רבים, דוגמת הבננה ספליט או הבננה לוטי וכן משמשת להכנת משקאות סמיכים, עם או בלי יוגורט צונן. עלי הבננה משמשים לעיתים לבישול, אידוי ואפיה כשהם עוטפים את המזון במרכזם. המפורסם בין מאכלים אלו הוא הטמלה המקסיקני.