מדינת חד"פ: כך התמכרה ישראל לכלי פלסטיק חד-פעמיים

"אם אתה בקטע של סביבה אז אל תאכל בכלים חד־פעמיים, אבל אני, זה מה שאני אוהב", אומר רון גולדנברג. "אני חי עכשיו, וכל הקטע של הסביבה לא מעניין אותי. אני הולך עם מה שנוח לי. אצלי בבית אין כלי זכוכית, הכל חד־פעמי. אפילו הסירים. ככה, כשאתה מסיים לאכול אתה שם הכל בפח, כולל המפה, ויושב רגל על רגל במקום לשטוף כלים. זה חיים קלים. אי אפשר לברוח מהמציאות: ברגע שאתה נפגש עם הנוחות, אי אפשר ללכת אחורה".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

אי אפשר לחשוד בגולדנברג, בעלי חנות הכלים החד־פעמיים אבי כרמל בראשון לציון, שהוא אובייקטיבי. אבל פוזיציה או לא, ההתלהבות שלו נתמכת בנתונים שמוכיחים שישראל שקעה בהתמכרות קשה לכלים חד־פעמיים. קשה לאסוף נתונים מוסמכים על הענף, אבל סקר שעשתה חברת Coface BDi ב־2014 העריך כי היקף המכירות בתחום הגיע ל־450 מיליון שקל באותה שנה.

בדיקה שערכה החברה כעת, לבקשת "מוסף כלכליסט", העלתה כי כיום מגלגל הענף מחזור שנתי של כ־680 מיליון שקל — צמיחה שלא תיאמן של 51% בתוך ארבע שנים. בדיקה של חברת סטורנקסט, הבודקת את נתוני הקופות של רשתות השיווק, העלתה סכום נמוך במעט, 518 מיליון שקל בשנה. "אנחנו פותחים שתיים־שלוש חנויות בשנה, ופועלים לקבלת זיכיון לרשת קמעונאית בינלאומית", דיווח לאחרונה רמי שר־שלום, מבעלי קבוצת פעמית, בראיון ל"כלכליסט".

אינדיקציה נוספת לפריחה בתחום מספקות שתי עסקאות גדולות מהשנה החולפת: ביוני 2017 רכשה קרן אייפקס 55% מרשת קמעונאות הדיסקאונט מקס סטוק, שחקנית מרכזית בענף החד־פעמיים, לפי שווי של 300 מיליון שקל. במאי השנה רכשו ענקית חומרי הניקיון סנו ורו"ח יצחק סוארי 50% מיבואנית הכלים החד־פעמיים ווינפאק (Winpac), בעסקה שהוערכה ב־135 מיליון שקל.

עוד קודם לכן, ב־2015, קבוצת נטו רכשה ב־80 מיליון שקל את פאלאס, המייצרת בין היתר כלים חד־פעמיים מפלסטיק, נייר ואלומיניום (היקף מכירות החברה ב־2017, כולל פעילויות נרות ומגבונים, עמד על 218 מיליון); ואת ר"מ בס"ד, המייבאת כלי פלסטיק.

צילום: אוראל כהן

ישראל אביאב, מנכ"ל וממייסדי ווינפאק, טוען כי אפילו ההערכות על מחזור של 680 מיליון שקל הן שמרניות מאוד. "התחום הזה מגלגל מעל 2 מיליארד שקל בשנה", הוא טוען ומפרט: "ווינפאק לבדה מגלגלת כ־200 מיליון שקל בשנה, פעמית מגלגלת עוד 200 מיליון שקל, ויש הרבה חברות קטנות שמגלגלות 50 מיליון שקל. כשאני אומר 2 מיליארד שקל אני אומר את זה בזהירות, כי לדעתי מדובר בהרבה יותר. הישראלי צורך את כמות הכוסות החד־פעמיות הגדולה ביותר בעולם, ואני אומר את זה מניסיון של עשר שנים בתחום ומקשר עם ספקים בעולם. אנחנו צורכים יותר מ־250 מיליון כוסות פלסטיק בחודש, ויותר מ־12 מיליון כוסות נייר (אביאב סירב לגלות את מקור הנתונים הללו, א"ל). אין צריכת חד־פעמיים כמו בישראל, לא באירופה ולא בארצות הברית. חזרתי עכשיו מאוסטרליה, והם לא שותים שם בכוסות חד־פעמיות במשרדים. רציתי לייבא לשם חד־פעמי אבל זה לא מעניין אותם. בארץ לעומת זאת, כל משרד, כל קיוסק, כל מרפאה, כולם מחזיקים כוסות פלסטיק".

למה אנחנו מכורים לפלסטיק? זה בגלל חוקי הכשרות? בגלל פסח?

"זה התחיל מכך שאנחנו מכורים לאירועים ולחגים, אבל חלחל משם גם לצריכה היומיומית. וזה כמובן קשור גם למשפחות הגדולות פה, וברור שחלק מהתופעה קשור לממד הדתי, אבל הצמיחה שלנו היא לא רק במגזר החרדי, היא בכל עם ישראל: כולם חוגגים ראש השנה, פסח, שבועות, מנגל ביום העצמאות. מדובר בתרבות של נוחות — חם כאן, צריך לשתות הרבה, ולאנשים אין כוח לשטוף כוסות. הילד רוצה כוס מים, שותה, זורק. לדעתי, כ־70% מהאזרחים במדינת ישראל צורכים בכל יום צלחות חד־פעמיות".

צילום: אלכס קולומויסקי

"מה הקשר לזיהום? אני אדם סטרילי"

כדי להבין עד כמה התמכר הישראלי למוצרים חד־פעמיים מומלץ לצאת לסיור קצר באזור התעשייה במערב ראשון לציון, שם ניתן לחוות באופן מרוכז את העולם החד־פעמי של הישראלי החדש. שלוש חנויות ענק שמתמחות בכלים חד־פעמיים נמצאות במרחק הליכה זו מזו; נוסף עליהן ממוקם באזור גם סניף עצום של מקס סטוק, שכולל מחלקת חד־פעמיים גדולה.

בסניף המקומי של רשת פעמית סטור, אחד מ־20 סניפים ברחבי הארץ, החיילת שובל גוהריאן מספרת שאצלה בבית אוכלים אך ורק בכלים חד־פעמיים: "בבוקר אני אוכלת קורנפלקס בקערה חד־פעמית ושותה קפה בכוס חד־פעמית. בצהריים, כשאני מגיעה הביתה, לאמא שלי אין כוח לשטוף כלים, אז אני אוכלת בחד־פעמי. אנחנו ככה מאז שאני ילדה. אבא שלי חולה ניקיון, כלים בכיור משגעים אותו".

ליד הקופה אני פוגש בני זוג בסוף שנות החמישים לחייהם, לראשו כיפה סרוגה וראשה עטוף במטפחת. הם מבקשים שלא להזדהות בשמם, אבל הגבר מספר ברצון על השימוש בכלים חד־פעמיים בביתם: "אנחנו משפחה שנמצאת המון בבית, יש לנו שישה ילדים, שלושה מהם עוד גרים איתנו. הם כל הזמן פותחים את המקרר ומוציאים אוכל. קמים בבוקר — אוכלים משהו, חוזרים בערב — אוכלים משהו. אי אפשר שהכיורים יהיו מלאים כל היום. ככה הם באים, אוכלים וזורקים לפח, נגמר הסיפור. זה התחיל בשבתות ועכשיו גם ביומיום".

כשאשתו מנסה לטעון שהם עברו לכלים חד־פעמיים כשהמדיח התקלקל, הגבר מחייך. "גם כשהיה לך מדיח, בצהריים, מתי היית משתמשת ברב־פעמי?", הוא שואל, והיא נאלצת להודות: "אתה צודק. מה לעשות, זה לא נעים כל כך לאכול בחד־פעמי, אבל זה יותר נוח".

חנות של אבי כרמל בראשון לציון. "לא בריא לסביבה? מי שזה לא בריא לו, שלא יקנה" צילום: עמית שעל

זה מכביד על הוצאת משק הבית?

"זאת הוצאה, אבל הוצאה שאנחנו כבר חיים איתה שנים כחלק מהתקציב המשפחתי. כמעט כל שבוע אנחנו קונים חבילות של כלים חד־פעמיים. באמצע השבוע אנחנו אוכלים עם הצלחות הלבנות הפשוטות, ובשבתות אנחנו אוכלים עם הדברים היפים. רק כשיש אורחים אנחנו מוציאים את כלי הזכוכית והסרוויס".

מלבד הנוחות, גם צורך מופרז לשמור על ניקיון וסטריליות מוביל ישראלים לשימוש אינטנסיבי בכלים חד־פעמיים. בחנות אבי כרמל הסמוכה, גם היא מתמחה בכלים חד־פעמיים, אני נתקל במקרה קיצון של אשליית הסטריליות הזו. בחורה צעירה שעסוקה בקניות מספרת שבבוקר גילתה שנגמרו כוסות הפלסטיק בביתה. "נאלצתי לתת לבן זוג שלי לשתות את הקפה שלו בכוס זכוכית, בפעם הראשונה מאז שאנחנו יחד", היא אומרת בהבעת גועל. אשה בשנות השלושים לחייה ובתה בת ה־11 משלימות בחנות קנייה אינטנסיבית של כלים חד־פעמיים. האם מספרת לי שבתה כמעט מעולם לא אכלה בכלים רב־פעמיים: "זה מגעיל אותה לאכול מכלים שמישהו אכל בהם לפניה".

חנות של פעמית סטור צילום: עמית שעל

ומה עם זיהום הסביבה?

"אני בכלל לא קשורה לזיהום, אני אדם סטרילי, איך אתה בכלל יכול לחשוב שאני מזהמת?".

יעקבס. "הישראלים בורים בכל מה שקשור בזיהום פלסטיק" צילום: דור מלכה

את הסמן הקיצון בצריכת החד־פעמיים מסמנים, ככל הנראה, צרכני המגזר החרדי. "יש אצלנו מאות חנויות שמתמחות בחד־פעמי", מדווח נתנאל לייפר, עורך ב"כיכר השבת", פורטל אינטרנט לחרדים. "ברחוב גאולה בירושלים, לדוגמה, יש עשרות מהן. על כל מכולת יש גם חנות חד־פעמית. זה מאוד נפוץ.

"המון ישיבות משתמשות בכלים חד־פעמיים, כי זה יותר זול להן ממשכורת של שוטף כלים במשרה מלאה, מכיוון שאתה קונה את הכלים בסיטונות. כך גם יוצא שהכלים הרבה יותר נקיים; אם אכלת פעם בישיבה, אתה מבין על מה אני מדבר.

"בחזית הביתית, הצריכה היא יותר בחגים ובסופי שבוע, באמצע השבוע הגדולים בישיבות ורוב הילדים במסגרות, אבל בשבת לבדה יש שלוש סעודות, ובכל משפחה בממוצע 15 מסובים. זה 45 צלחות, פלוס כוסות וסכו"ם. בשבת המצווה היא לנוח, ואין לנו כוח לעמוד ולשטוף כלים. ישנן גם כמה משפחות יוצאות דופן, שדווקא בסופי שבוע מעדיפות לאכול ברב־פעמי בנימוק שזה יותר מכובד, אבל הן הולכות ומתמעטות, מכיוון שהכלים החד־פעמיים הופכים ללא פחות מהודרים מכלי זכוכית".

מה לגבי איכות הסביבה?

“בחברה החרדית לא מייחסים חשיבות גדולה לאיכות הסביבה. אנחנו גם עוטפים כל דבר בניילונים. מה שכן, בשנים האחרונות התחילו למחזר בקבוקים, מכיוון שמקבלים על כך החזר כספי".

החוף הישראלי הוא המזוהם בעולם

זיהום הפלסטיק נהפך למגפה עולמית. בדו"ח שפרסמה קרן אלן מקארתור, המקדמת מיחזור פלסטיק, נטען כי ב־2050 יהיו בים יותר מוצרי פלסטיק מאשר בעלי חיים. לפי הדו"ח, 8 מיליון טונות פלסטיק מושלכים כל שנה לאוקיינוס, כמות השווה למשאית זבל אחת מדי דקה. באוקיינוס השקט, בין קליפורניה להוואי, משתרעת רצועת אשפה ענקית ששטחה 1.6 מיליון קמ"ר, פי 2.5 משטחה של צרפת, פי 80 משטחה של ישראל.

המודעות לנזקים העצומים הובילה מדינות רבות בעולם לנסות להגביל שימוש בכלים חד־פעמיים מפלסטיק באמצעות חינוך והסברה, ובהמשך גם על פי חוק. החלוצים היו הצרפתים, שב־2016 אישרו חוק ראשון שאוסר מכירת צלחות, כוסות וסכו"ם חד־פעמיים, אלא אם כן הם מיוצרים מחומרים טבעיים מתכלים. פירוש הדבר שמשנת 2020 יכללו פיקניקים בטבע, לדוגמה, צלחות רב־שימושיות, ומכונות הקפה במשרדים יחדלו לפלוט כוסות חד־פעמיות. אל הצרפתים הצטרפה בסוף מאי גם הנציבות האירופאית, המקדמת הצעת חוק שתאסור שימוש בצלחות, כוסות, קשיות ואף מנקי אוזניים מפלסטיק בכל מדינות האיחוד. ההצעה הגורפת כוללת גם הגבלת שימוש בחלק ממוצרי הפלסטיק הרב־פעמיים כמו מחזיקי בלונים, וגם במגבונים לחים.

צילום: תומר אשל

אבל ההכרזה החשובה והמשמעותית מכולן נרשמה ביום איכות הסביבה האחרון, כשראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, הודיע כי מ־2022 ייאסר במדינת הענק השימוש בכלים חד־פעמיים ובשקיות פלסטיק, כדי לקצץ דרסטית את צריכת הפלסטיק של 1.3 מיליארד בני אדם המתגוררים בכלכלה הצומחת ביותר בעולם. "הבחירה לא קלה, אבל אני בטוח שהיא הבחירה הנכונה", אמר מודי. "כולנו יחד נכה את זיהום הפלסטיק, ונהפוך את הפלנטה הזאת למקום טוב יותר לחיות בו".

צילום: שאול גולן

בישראל המודעות לבעיה, ודאי בקרב מקבלי ההחלטות ומתווי המדיניות, כמעט אינה קיימת. לשאלת "מוסף כלכליסט" דיווח המשרד להגנת הסביבה, שאמון על צמצום הנזק האקולוגי, ש"אין למשרד נתונים אמפיריים לגבי כמויות הפסולת הנוצרת באופן ישיר מכלים חד־פעמיים". מי שמחפש נתונים כאלה צריך לפנות לגופי מחקר עצמאיים. גליה פסטרנק, דוקטורנטית בבית הספר למדעי הים באוניברסיטת חיפה ומומחית לזיהום הים, ערכה במסגרת עבודת הדוקטורט שלה סקירת פסולת בחופי ישראל בשנים 2012–2018, וגילתה כי כמות פסולת הפלסטיק בחופי ישראל גדולה יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם. "התחלתי את המחקר כשעבדתי במשרד להגנת הסביבה, בפרויקט 'חוף נקי', כי לא היו לנו מספיק נתונים”, היא אומרת. “אחד הממצאים המדאיגים שלנו הוא שכ־90% מהפסולת בחופים היא פלסטיק, לעומת ממוצע עולמי של כ־75%. עם השנים יש יותר ויותר כלים פלסטיים חד־פעמיים בחופים. זה התחיל ב־30% מכמות הפסולת ועלה ל־38%. בחופים אחרים בעולם זה נע סביב 22%, ובמזוהמים שבהם מגיע ל־27%. כוסות הן 16% מהפסולת הפלסטית בחוף, ואנחנו סופרים גם קשים, סכו"ם ואריזות מזון. עד לפני שנה היה לנו גם ריכוז גבוה של שקיות ניילון, אבל הוא ירד עם כניסתו לתוקף של חוק השקיות".

צילום: אי.אף.פי

כמות הפלסטיק העצומה גרמה לכך שמי הים הקרובים לחופי ישראל מלאים במיקרו־פלסטיק, חתיכות פלסטיק קטנות שצפות במים ומקיפות אותך. אפשר לראותן ולחוש בהן בעיקר באוגוסט. שני מחקרים, אחד של בית הספר למדעי הים ואחר של מדענים מהמרכז האירופי־ים תיכוני לשינוי אקלים (CMCC), מכון מחקר שמשותף לכמה אוניברסיטאות באיטליה, העלו כי כמויות המיקרו־פלסטיק שמגיעות למי הים הישראליים גדולות פי תשעה לעומת הממוצע במדינות האחרות שלחופי הים התיכון. עדות ויזואלית מצמררת לזיהום מהסוג הזה היה ניתן לראות בסוף אפריל בים המלח: אחרי השיטפונות שהתחוללו בדרום נסחפו אלפי בקבוקי ומכלי פלסטיק בזרם החזק שנוצר בנחלי המדבר היישר לים המלח, ונשארו בו תקופה ממושכת.

צילום: אפי שריר

"הצעת החוק האירופאי נועדה קודם כל להציל את הים, שנמצא ממש בסכנה נוראית", מסביר שנדור סלקובסקי, הנספח הכלכלי בארץ של האיחוד האירופאי, האמון גם על נושא איכות הסביבה. "המטרה שלנו היא לא להוציא את כל הכלים החד־פעמיים משימוש, אלא לתת להם תחליף אקולוגי. כוסות קפה ועטיפות אפשר לייצר מנייר מתכלה ומחומרים אחרים ידידותיים יותר. הבעיה עם כוסות קפה היא שיש להן מכסים מפלסטיק ובוחשנים מפלסטיק, ולכך צריך לייצר אלטרנטיבה".

אשל. "גם אלה שרוצים לשמור על הניקיון נכשלים"

יצרני הפלסטיק לא מתקוממים?

"מבחינה כלכלית לא צפוי נזק גדול לרוב היצרנים. להפך, התעשייה הזאת הולכת לגדול באמצעות יצירת אלטרנטיבה אחרת".

ישראל חולקת את הים התיכון עם כמה ממדינות אירופה. יש כאן אוזן קשבת לשינוי?

"יש לנו שיתוף פעולה עם ישראל, כי הזיהום של המדינות השכנות לאיחוד, בייחוד בים, יכול להיסחף ולהגיע גם אלינו. נדאג לתמרץ את ישראל כדי שתאמץ את הפרוגרמה האירופאית".

אין מדיניות, אין רגולציה, אין הסברה

ישראל כלל לא קרובה לחקיקת חוק שיאסור שימוש בכלים חד־פעמיים. אפילו פיקדון על בקבוקי פלסטיק גדולים לא הצליחו להטיל כאן. "ככל הידוע למשרדנו, לא קיימת הגבלה על יבוא או יצוא כלים חד־פעמיים", נמסר מהמשרד להגנת הסביבה בתגובה לשאלה אם קיימים תמריץ שלילי או הגבלה על יבואני ויצרני הכלים החד־פעמיים.

"הדרך הטובה ביותר לטפל בתחום היא באמצעות מיסוי כלים חד־פעמיים, בדיוק כמו שעשו עם שקיות הניילון", אומר אסף רוזנבלום, מנהל המחלקה המשפטית באדם טבע ודין. "אם כלים חד־פעמיים יעלו הרבה כסף, אנשים ישתמשו בהם פחות. זה מוצדק, כי כלי חד־פעמי הופך להיות עול על הסביבה לדורי דורות. אז אם זיהמת, תשלם את העלויות הסביבתיות".

מתי זה יקרה פה?

"בעוד עשר שנים, במקרה הטוב. בישראל הכל מגיע מאוחר בתחומים האלה, ומחכים לראות מה יעשו באירופה. קח לדוגמה את חוק הפיקדון על בקבוקי פלסטיק גדולים, שהמשרד לאיכות הסביבה בחר שלא להחיל אותו על יצרני המשקאות. מה שקורה עכשיו הוא שבמקום למחזר אותם, הם נזרקים ונערמים ולא ממוחזרים. וזה אחרי שתאגיד המיחזור אל"ה (גוף בבעלות יצרניות המשקאות שאמור לדאוג למיחזור, א"ל) לא עמד ביעדים שלו. אז קשה לי להאמין שהמשרד להגנת הסביבה יפעל לאסור שימוש בכלים חד־פעמיים".

"אנחנו כרגע כותבים הצעת חוק לאסור שימוש בכלים חד־פעמיים", אומרת מאיה יעקבס, מנכ"לית עמותת צלול לאיכות הסביבה. "דיברנו על כך לפני שנה בערך עם גיא סמט, סגן מנכ"ל במשרד להגנת הסביבה, והוא אמר שאין סיכוי, המדינה לא שם. רק לאחרונה, ביום איכות הסביבה הבינלאומי שהיה בסימן הפלסטיק, הוא שינה את הטון.

"אבל עזוב שהמשרד לאיכות הסביבה לא מתעסק ברגולציות, הם אפילו לא עוסקים בהסברה שתמחיש לאנשים את המשמעות של מה שהם עושים. אנשים בישראל בורים בכל מה שקשור בזיהום פלסטיק. אנחנו זקוקים לחקיקה מסיבית שתשולב בהרבה חינוך.

פסטרנק. "כוסות חד־פעמיות מהוות 16% מפסולת הפלסטיק בחופי ישראל"

"המסקנה שלנו היא שאם המדינה לא מקדמת את החקיקה, אנחנו נעשה את זה באופן עצמאי דרך רשויות מקומיות ויוזמות וולונטריות. בהרצליה, למשל, יש לנו פרויקט ששמו 'עיר ללא פלסטיק', שבמסגרתו מוסדות חינוך ודת יפסיקו להשתמש בכלים חד־פעמיים, יהיה איסור שימוש בכלים חד־פעמיים מפלסטיק באירועים שהעירייה מקיימת, בחוף הים תיאסר מכירת כלים חד־פעמיים מפלסטיק".

יוזמה מקומית נוספת היא "סיירת הניקיון", שייסד ב־2012 תומר אשל ושפועלת לנקות את הלכלוך הרב שמשאירים הישראלים בחופים, בשמורות ובשטחים הפתוחים. "כשניהלתי את צוות הניקיון של הכנרת שפכנו שקיות אשפה כדי לבדוק את תכולתן, וראינו שהמרכיב המרכזי בזבל שנערם הוא בעיקר כוסות חד־פעמיות, צלחות וסכו"ם", מדווח אשל. "בכנרת בסוף שבוע ממוצע חונות קרוב ל־5,000 מכוניות, שזה קרוב ל־200 אלף איש. כל משפחה מביאה שרוול אחד של כוסות וחבילה של 50 פריטים — צלחות, סכינים ומזלגות. הם תופסים הרבה נפח בפחים, שכתוצאה מכך מתמלאים בשלב מוקדם של היום, וזה גורם לאנשים לזרוק זבל מחוץ לפחים. וגם אם מדובר על אנשים שרוצים לשמור על הניקיון, הם נכשלים. כי אם אתה לא מטפל בכלים חד־פעמיים ממש סמוך לזמן השימוש ועוברת רוח הכי קלה — הכלים האלה עפים, וכשהכלי מתרחק, הישראלי הממוצע מרגיש שזה כבר לא שלו".

וזו, כנראה, הנקודה המדויקת: הישראלים מצליחים לנתק באופן מוחלט בין השימוש שלהם בחד־פעמיים ובין הזיהום החמור בחופים ובסביבה בכלל. "מבחינה אקולוגית זה לא בריא לסביבה, יופי. מי שזה לא בריא לו, שלא יקנה", אומר גולדנברג בנונשלנטיות. "מה, לשטוף כלים בסבון ומים לא עולה כסף? לא תמיד העלות של המים והסבון יוצאת יותר זולה. ועזוב אותך מכסף, לעמוד ולשטוף כלים זה עולה לך בבריאות. עכשיו בפיקניקים, בפארקים, ביום העצמאות, כולם חד־פעמי. מה שכן, מצער לראות את הזבל שכולם משאירים. מה הבעיה לקחת שקית ולהכניס את כל הלכלוך לפח זבל?".