הניידות החברתית הידועה של ישראל נשחקת במהירות

אף שישראל היא אחת המדינות הכי פחות שוויוניות בעולם המפותח, הניידות החברתית בה היא מהגבוהות במערב ‑ כך קובע הדו"ח השנתי על ניידות חברתית שפרסם ארגון ה־OECD. הבשורה הרעה היא שהמבנה המעמדי של ישראל הולך ונעשה קשיח לאורך השנים. לפי הדו"ח, הקצב שבו הניידות החברתית נשחקת הוא הגבוה ביותר בארגון אחרי ארה"ב ופולין.

ניידות חברתית היא הסיכוי שאדם שנולד למעמד חברתי מסוים ישנה את מצבו הכלכלי במהלך חייו. ככל שהניידות גבוה, כך האזרחים כבולים פחות למצב החברתי־כלכלי של הוריהם ‑ וגורלו של הפרט תלוי יותר בכישרונו ובמאמציו שלו.

לניידות החברתית יש שני צדדים. מצד אחד עומדת היכולת של בן להורים בעלי הכנסה נמוכה לטפס למעלה; כשהיכולת הזו נמוכה, מדברים על "רצפה דביקה". מצד שני נמצא הסיכוי שבן להורים בעלי הכנסה גבוהה יידרדר למעמד נמוך. כשהסיכוי לכך קטן, מדברים על "תקרה דביקה".

נתוני ה־OECD מראים שבישראל קל יותר לטפס בסולם מאשר לרדת. הסיכוי לכך שבן להורים עובדי כפיים יהיה עובד כפיים בבגרתו הוא 26.6% ‑ חמישי מהסוף במדינות הארגון, שהממוצע בהן הוא 36%. לעומת זאת, הסיכוי שבן לאותם הורים למנהל הוא מדהים: 31%, נמוך רק מהנתון בארצות הברית ובהולנד. הסיכוי שילד ישראלי ממשפחת פועלים ימשיך להיות פועל נמוך מהסיכוי שיהיה מנהל.

מנגד, כאשר כלכלני ה־OECD בחנו את הניידות כלפי מטה ‑ הסיכוי שמי שנולד בבית עשיר יגדל להיות פועל ייצור או עובד כפיים ‑ הם מיקמו את ישראל במקום טוב באמצע. מתברר שבניגוד לאינטואיציה של ישראלים רבים, אין בסיס לתחושה שמעמד העשירים בישראל קשיח לחלוטין ומשתמר מדור לדור. הסיכוי שבן למנהל בישראל יהפוך לעובד כפיים הוא 14%, נמוך רק מעט מהממוצע ב־OECD, שעומד על 15%. גם הסיכוי שבן למנהל יהיה בעצמו מנהל קרוב לממוצע במערב ‑ 51% בישראל לעומת 48.2% בכלל מדינות ה־OECD.

מפעל בנגב צילום: מאיר אזולאי

 

סימנים מדאיגים לעתיד

למרות הממצאים החיוביים, הדו''ח כולל חלק שחייב להטריד את מקבלי ההחלטות בממשלה: כלכלני הארגון בדקו את המידה שבה הניידות החברתית נשחקה בכל מדינה, בין 1945 לבין 2014. התוצאות מדאיגות: השינוי הגדול ביותר לרעה חל בישראל, בארה''ב ובפולין. המשמעות היא שהניידות הגבוהה שישראל מפורסמת בה הולכת ופוחתת על פני זמן. איך זה קרה? "אירועים בשוק העבודה כמו מעבר מאבטלה לתעסוקה או שיפור במעמד או בשכר העבודה", כותבים מחברי הדו"ח, "מניעים את הניידות כלפי מעלה בטווח ארוך יותר מכל אירוע אחר".

הירידה בניידות החברתית, כותבים כלכלני ה־OECD, מצטרפת למגמות מדאיגות אחרות בעולם שנוגעות לאי־שוויון: "משפחות במדינות רבות נראות לכודות בשכבות התחתונות של הסולם החברתי, במיוחד מאז תחילת 1980. משמעות הדבר היא שלילדים שנולדו בתחתית לחלוקת ההכנסה יש סיכוי נמוך יותר משהיה להוריהם לשפר את מצבם". בתנאים כאלה, הכנסת ההורים תהיה אחד הגורמים העיקריים שיסבירו את זו שצפויה לילדים.

ב־OECD מתריעים שהשקעה לא־סלקטיבית בחינוך וברווחה לא תפתור את הבעיה, וממליצים למקד את התקציבים בצורה חכמה בקבוצות מופלות. דוגמה לסיוע ממשלתי כזה היא הקצאת משאבים לחינוך איכותי לגיל הרך ומניעת נשירה של נוער מבתי"ס תיכוניים.