טוני לוי עשה את יפן, וחזר מולטי-מיליונר

1. "אני רוצה שתתאר אותי כאדם שיש לו סטייל", אומר טוני לוי בדקות הראשונות שלי איתו. אנחנו נפגשים בבריכה של מלון סטאי ביפו, זה שנפתח במבנה המשופץ של תחנת המשטרה ובית הכלא בכיכר השעון. עוד רגע יגיעו לכאן האורחים ליום ההולדת של לוי, שהוא חוגג במסיבה גדולה בכל שנה. הוא מסרב לומר מה גילו המדויק כדי לא לפגוע בסיכוייו עם בחורות צעירות, ומסתפק ב"אני נראה צעיר לגילי וזה מה שחשוב".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

הוא לובש חליפה של גוצ'י, כחולה עם פס לבן, מתחתיה טי שירט, גם היא של גוצ'י, ונעליים של לואי ויטון. עוגת יום ההולדת נראית כמו עוגת חתונה, חמש קומות, כיתוב באנגלית, "Tony levy's Birthday", ונחש, "מחווה למעצב של גוצ'י אלסנדרו מיקלה, שמעצב הרבה עם נחשים. מי שלא נמצא בעולם של הפאשן לא יבין את המחווה, זה קוד לאנשים שמבינים".

 "אתה נראה צעיר יותר מבשנה שעברה", מחמיאה לו בעלת הקייטרינג ומי שאחראית גם לעוגה. "אין לי ילדים, אני חי בטוקיו ואוכל סושי כל היום, אז אני נראה צעיר", לוי משיב לה, אבל אז פתאום הטון שלו משתנה, כשהוא רואה שהעוגה ושאר המתוקים מונחים על מפה שחורה. "למה המפה שחורה?!", הוא שואל בעצבנות, והיא, פגועה קצת, משיבה שיש עליה גם נצנצים וזה משדר גלאם. לוי לא מתרצה, ודורש ומפיק שמתמחה באירועי האלפיון, בעיקר הפקות נוד ממפיק האירוע אסף ויינר להחליף ללבן. ויינר, יחצ"ן צצות לאוליגרכים, יוצא לחפש מפה לבנה.

לוי בפנטהאוז שלו בראשון לציון. "העושר זה ההשלכה של ההצלחה, ואת העושר שלנו אתה רואה על הדרך. אנחנו מעצמה שקטה" צילום: עמית שעל

2. "אני משלם כסף ומגיע לי לקבל מה שאני דורש", מסביר לי לוי את דרמת המפה. "שחור משדר דיכאון, ואנחנו הצלחנו, העושר זה ההשלכה של ההצלחה, ואת העושר שלנו אתה רואה על הדרך. אנחנו מעצמה שקטה, ככה זה אצל היפנים". הוא סוגר את הלסת, מצמיד את שורות שיניו זו לזו ומשמיע נהמה של כלב תקיפה, כדי להמחיש למה הוא מתכוון. "עוצמה ושקט, זה סוד הכוח שלנו". הוא מגביר את קולות האמסטף, וממשיך לדבר כמו קלטת הדרכה להעצמה גברית. "אתה שקט, אבל מלא בכוח, אתה רגוע... אתה אומר לעצמך, זה צריך להיות ככה, ומוצא את העוצמה בשביל זה".

3. "אני קצת ישראלי בגלל שאני מדבר עברית, נולדתי בישראל, אבל אני חי יותר שנים ביפן. דירת הרווקים הראשונה שלי היתה ביפןֿ, הביזנס הראשון, וכל ההתפתחות האישית והכלכלית".

לוי גדל בראשון לציון, בן ל"מרוקאים מהסוג הישן", כהגדרתו. לאביו מוטי היתה מספרת גברים ברחוב צ'לנוב בדרום תל אביב, אמו סוזן היתה עקרת בית, היא קראה לו טוני על שם השחקן ההוליוודי טוני קרטיס; לאחיו, הגדול ממנו בשנה, קראה ז'אן פול, על שם השחקן הצרפתי ז'אן פול בלמונדו (לאח הקטן כבר קראו בשם שגרתי יותר, רותם). כשהיה בן 21 אביו מת. "היינו שנה באבל. אמא בכתה כל הזמן, רציתי רק לברוח מהארץ, לטייל. ככה הגעתי ליפן".

4. ביפן הוא כיום בעליה של Bless, רשת של 48 חנויות תכשיטים. ב־2011 נהפך לזכיין של ללין ביפן והקים לרשת הישראלית למוצרי טיפוח יותר מ־20 סניפים, כולל חנות דגל של שלוש קומות ברחוב הקניות היוקרתי ביותר בטוקיו, אומוטסנדו. לפני שנתיים מכר 70% מללין יפן לחברת האחזקות היפנית TSI תמורת 35 מיליון דולר, לדבריו. ביפן יש לו גם עסקי נדל"ן וחברת כוח אדם, והוא אומר שבסך הכל הוא מעסיק כ־500 עובדים. לפני שנתיים קיבל את פרס המצוינות בעסקים מלשכת המסחר ישראל־יפן. בישראל הוא מחזיק ומשכיר עשרות דירות יוקרה, שלדבריו שוויין המצרפי הוא 120 מיליון שקל.

לוי במסיבת יום ההולדת שלו, עם האם סוזן והאחים ז'אן פול (משמאל) ורותם, ועם יהודה לוי ונטע אלחמיסטר. "יהודה נדלק עליי, הוא אוהב את סגנון הלבוש שלי" צילומים: אוראל כהן, אור גפן

5. ביזנס הוא עושה רק עם יפנים. "פה יש המון אגרסיביות, אנשים מתהפכים בדקה ה־99. כשאני סוגר משהו מבחינתי זה כבר נעשה, אני לא חוזר אחורה. אחרי לחיצת היד אני כבר שכחתי, זה מאחוריי. אבל אתם הישראלים עובדים קצת אחרת, אני קורה לזה השיטה הגרוזינית: בא בן אדם, מסכים איתך, ואז מתהפך. אני עובד עם ללין, ששייכת לחברת הריטייל מספר 1 בארץ (קבוצת פוקס), ומבחינת התנהלות זה קטסטרופה. בקטע התרבותי ובקודים יש איזה חוסר הגינות. אני בן אדם מאוד הגון, הכל אצלי עובד ב־win-win situation, חשוב לי שאם תעבוד איתי תחייך. אין אצלי לא לחייך. כאן בן אדם דורך לך על האצבע, ורק אז ממשיכים. ואין בישראל לקחת אחריות. למה היפנים מתאבדים? כי הם לוקחים אחריות. עשיתי טעות — אני מתאבד.

"לאחרונה קניתי מקבלן דירה ב־11 מיליון שקל, ויש לי בעיה בחלון. אני מתקשר אליו ואומר לו: 'שלום קבלן, אתה קיבלת ממני 11 מיליון שקל קש מזומן', והוא בא ואומר לי 'קח את הטלפון של הזגג'. זה לא עובד ככה ביפן. שם, עם מי שסגרת את העסקה ושילמת לו את הכסף — הוא יטפל בהכל. יש לי 48 חנויות ביפן, מותג שבניתי לבד, אני איש מכובד. יום אחד קרה מקרה, עובד זוטר אחד גנב תכשיטים ממני ומחנות מתחרה. לא קורה הרבה ביפן, אבל במקרה הזה היה מדובר באיזה שרוט. מתקשרים אליי מהקניון ודורשים שאבוא להתנצל כי אני הבוס. אני אומר להם: 'אני לא אשם, הוא גנב גם ממני עשרת אלפים דולר, לא רק מהמתחרה'. בא לי להרוג אותו, אבל הם רוצים שאני אבוא להתנצל בפני בעל הקניון והבעלים של החנות השנייה. זה אולי קצת קיצוני, ואני לא חושב שהיפנים מושלמים, אבל אני חושב שצריך למצוא את קו האמצע בין ישראלים מהג'ונגל ליפנים רובוטים.

הפודל של לוי, דולצ'ה צילום: instagram@tony_levy26

"סוד ההצלחה שלי ביפן הוא שאני טורח לנהל שיחות מוטיבציה עם המנהלים הבכירים שלי כל כמה חודשים. יש אנשים שעובדים איתי כבר 20 שנה. אני מקשיב, נותן להם להיפתח, והם מעריכים את זה מאוד, זה לא נהוג בחברה היפנית. פעם הייתי נותן להם בונוסים כספיים, אבל כיום אני מעדיף לטוס איתם יחד למקומות הכי מגניבים בחו"ל, שיעברו איתי את החוויה, וכמתנות אני נותן להם אקססוריז של מעצבי־על. המתנה הכי נחשבת היא ארנק שבו אני השתמשתי, ביפן זה סימן לברכה — יום אחד אולי יהיה לך כסף כמו לבוס הגדול. לי זה טוב, כי כל פעם שהם פותחים את הארנק הם נזכרים בי. הם לא אוהבים אותי, אלא מעריצים אותי. הם מוכנים להתאבד עבורי".

6. הוא התגעגע למשפחה, לאמא סוזן לאחים ז'אן פול ורותם, ועכשיו לוי הוא "תושב חוזר", שעדיין נמצא חלק מהזמן ביפן. כאן הוא "קונה בית לפי איך שנראית החניה", וכיום גר בבניין לשימור ברחוב הירקון בתל אביב, מול מלון דן, ובפנטהאוז במערב ראשון לציון, שבו הוא בעיקר מארח, עם בריכת אינפיניטי שנושקת לים ולשמים, רהיטי יוקרה איטלקיים ומטבח בוטיק. עוד מעט יהיו בה גם דלתות של לואי ויטון.

יש לו אוסף של כ־15 מכוניות יוקרה — פרארי (בישראל), למבורגיני (בברלין, בשביל הנסיעות באירופה), ועוד מזראטי, קדילק ואחרות, ביפן. הוא גם עבר קורס נהיגת מירוץ ומשתתף במירוצי חובבים. הוא לובש בעיקר בגדי מעצבים. לפני שנתיים לוי עמד להתחתן, אבל ביטל שבוע לפני האירוע — אחרי מסיבת הרווקים, כשהאורחים מיפן כבר הגיעו — מפני שבת הזוג שלו סירבה לקבל סעיף מסוים בהסכם הממון.

7. "הגעתי ליפן ב־1996, זה היה מקום הזוי. לא ידעתי את השפה, האוכל היה שונה. הישראלים מכרו בעגלות, טוקיו היתה מלאה בהם אז אני התמקדתי בדרום יפן. לא הרווחתי בעגלות כמו שציפיתי, הייתי מאוכזב. אחרי שנה נהייתי מנהל עגלה, מכרתי תמונות וחולצות ותכשיטים. אחרי עוד שנתיים עזבתי את בעל הבית שלי ונהייתי עצמאי".

לוי בראשית הדרך ביפן, מוכר בבסטה (למעלה) ובמכונית שבה גר. "מתישהו אתה אומר: 'אין לי כבר כוח לעמוד ככה ברחוב, בגשם, בקור ובחום. רוצה חנות'" צילום: instegram (@tony_levy26)

שילמת פרוטקשן ליאקוזה?

"ליאקוזה אתה משלם סכום קבוע, ואלה לא הסכומים שאתה באמת מרוויח בקופה. כמוכר בעגלות אתה נראה מסכן, זרוק, דפוק. הם לא משערים שאתה מרוויח עשרת אלפים דולר בשבוע".

איך יכול להיות שלמאפיה היפנית אין שום מושג?

"אתה נראה זר, יושב על הרצפה ומוכר חולצות. מרחמים עליך, איזה מסכן. אנשים אומרים אני אקנה חולצה רק כדי לפרגן לו, כי הוא נראה אומלל. אבל אתה יודע כמה אנשים חושבים שאתה נראה אומלל ומסכן וקונים ממך? ועדיין מבחינת היאקוזה אתה סוג של תייר, אז אתה משלם להם רק 100 דולר לנקודה בחודש, ובתמורה אף אחד לא מתעסק איתך. אתה מקבל מהם כרטיס ביקור שלהם וכשמגיע איזה שיכור או עבריין אתה מראה לו את הכרטיס, והוא עוזב".

איך התעשרת מזה?

"גרתי בתוך האוטו שבו היו הסחורות, וכשאתה גדל עם חסך כספי, שאין לך, ברגע שיש לך קצת כסף אתה מיד שומר, לא מבזבז, כי אתה יודע שמחר לא יהיה. יש אנשים שעבדו בעגלות שבאו מצפון תל אביב, והם בזבזו. אני עשיתי 10 חסכתי 12, איך אני איתך? אני צוחק, אבל חסכתי מאוד. עשר שנים חסכתי והתקמצנתי, מהפחד שמחר זה ייגמר. עד לרגע שהתנפחנו וגדלנו, ואז התחלתי לקנות נדל"ן בארץ".

8. מסיבת יום ההולדת עלתה כ־60 אלף שקל. היו בה אורחים כמו יהודה לוי ושלומית מלכה, נטע אלחמיסטר עם הכדורגלן רמי גרשון, הפרסומאי הדר גולדמן ומשה רוזנבלום, מנכ"ל קניוני עופר. "יהודה לוי הוא חבר אישי שלי, הוא הכיר אותי ומיד נדלק עליי, הוא אוהב את סגנון הלבוש שלי. את נטע ושותפתה נועה בני הכרתי דרך האינסטגרם. כל מיני בחורות שיצאתי איתן ביפן עוקבות אחריהן, ואז אני מסתכל ורואה שהן מישראל. הבנתי שיש להן ליין בגדי ים ומיד יצרתי איתן קשר. לא מזמן הן באו לבקר אותי לעשרה ימים מטורפים ביפן".

"אני אוהבת את הצורה שבה הוא מתלבש ואת דרך החיים שלו, ואני חושבת שאולי נעשה עסקים בעתיד, בינתיים אנחנו משתפים פעולה בחשבון האינסטגרם שלי", אומרת אלחמיסטר. לוי מוסיף שהוא השקיע קצת בחברת בגדי הים שלה. במסיבה הם מצטלמים יחד, ולמחרת לוי המאושר מוצא את התמונות שלו במדורי רכילות. "המוטו שלי הוא לחיות כאיש עשיר ולמות כעני. יש לי כסף, ואני רוצה לבזבז אותו".

9. "אני קונה פרארי, ואני לא צריך בית בכפר שמריהו ששווה 30 מיליון דולר. אני לא צריך להעמיד פנים שאני חי בצורה צנועה ולקבור את עצמי במשרד. את הפגישות העסקיות שלי אני עושה בלאונג'ים ובלובי של בתי מלון. ואני אוהב מכוניות יוקרה.

"אבל רוב המכוניות שלי ביפן. שם אני יכול לקנות פרארי ב־300 אלף דולר, ואני קונה על חשבון העסק, זו הוצאה מוכרת. פה שוחטים אותך עם המס. שם יש לי ג'יפ מפלצת של מרצדס ליומיום, ויש לי את החתיכות שלי, פרארי, מזראטי, למבורגיני, לאירועים. זה כמו חליפה; מה, תלבש חליפה ביומיום? לא. אני נוסע בהן פעם בשבוע־שבועיים. ביפן קצת יותר, כי זה יותר מקובל, אבל פה מיד מתחילים לצלם וזה לא נעים. פה גם נוגעים. ביפן אולי יצלמו, אבל אף אחד לא ייגע. כאן יכולים לעשות לי שריטות. לכן אני מאוד נזהר. אני גר בבניין בוטיק ברחוב הירקון והפרארי בחניה בקומה מינוס 3 עם מצלמה שמכוונת רק עליה והשומר המשועמם של הבניין מסתכל עליה כל היום".

בארץ הוא נוסע ביומיום בב.מ.וו חשמלי, אבל הוא לוקח אותי לסיבוב בפרארי הלבנה החדשה, 800 אלף דולר. בטיילת של תל אביב עוברים ושבים, רובם גברים, מתקהלים ועוצרים לצלם. זו רק הפעם הרביעית שהוא נוהג בה. "אני לא צריך לנסוע בפרארי שלי הרבה, לפעמים מספיק לי לקום בבוקר, לרדת לחניון, להדליק אותה במפתח שנראה כמו תכשיט ולשמוע את הרעש שהיא עושה. עצם הידיעה שיש לי פרארי זה מספיק. אני גם היחיד בארץ שיש לו את האפשרות לקנות דגם של פרארי שמיוצר במהדורה מוגבלת (488 Pista), ומקצים רק מכונית אחת לחברת השיווק בישראל. זה כי אני הלקוח הישראלי שיש לו הכי הרבה פרארי, כי הצלחתי להכניס לרשימה גם את כל אלה שיש לי ביפן. עד כה, במשך כל השנים, היו לי 16 פרארי". כיום יש לו שתיים.

10. "כשעבדתי בעגלות למדתי יפנית, והבנתי מה היפנים אוהבים. התחלתי ללמוד את התרבות. קניתי מגזינים. ואז אתה אומר מתישהו: 'אני רוצה חנות, אין לי כבר כוח לעמוד ככה ברחוב, בגשם בקור ובחום. רוצה חנות'. טוב, אבל איך פותחים חנות? אין לי כסף, זה המון כסף. הפכתי כל אבן, היו לי חברים יפנים וניסיתי להכיר את ההוא ואת הזה כדי שאוכל לפתוח חנות. בסוף מצאתי מקום בעיר קטנה יותר, כמו עפולה בקנה מידה שלנו, כי בעיר קטנה לא שוחטים אותך. לא היתה לי אפשרות אחרת, או כמו שאומרים: אם יש לך 4 שקלים בכיס, אתה מפחד להוציא אותם.

"העיר שאליה הגעתי היתה נגסאקי, איפה שהיתה פצצת האטום. יש שם כחצי מיליון אנשים. כשפתחתי את חנות התכשיטים הראשונה הייתי בן 24 ורעדתי מפחד. כל הזמן חשבתי 'מה יהיה? מה יהיה?'. לא ידעתי כלום ולא היו לי יעדים, אבל התחלתי להבין את ההתנהלות וגם לדאוג לעיצובים בעצמי, הסברתי למעצבים מה אני רוצה. אחרי שנה פתחתי רשת, בחמש שנים פתחתי 41 חנויות, שמונה בממוצע בשנה. ועשיתי את זה לבד, בלי שותפים. אתה מקבל את הביטחון, זה כמו ללמוד לרכוב על אופניים, או גלישת גלים. בתוך חמש שנים אני עם 48 חנויות".

חנות של רשת התכשיטים היפנית של לוי, בלס (למעלה), ולוי עם מנהלות ועובדות של ללין יפן. "העובדים מעריצים אותי, הם מוכנים להתאבד עבורי" צילום: instegram (@tony_levy26)

כך, כשמשטרת יפן התחילה לחסל את העגלות והבסטות ברחובות, וישראלים שחיו מהן שנים איבדו את העסק, לוי כבר היה עמוק ברשת. הוא מציג אותה כ"זארה של התכשיטים" ביפן. היא מוכרת רק תכשיטים, כולם בעיצוב שלו (בעזרת מעצבים), במחירים של 100 עד 200 דולר. רבים מהם מיועדים לגברים. "אין מצב שבחנויות שלי אני מאשר כל דבר, אני זה שקונה את הסחורות".

11. "ביפן מקובל שגם הגברים מתלבשים, לא כמו פה. שם אתה רואה את העובדים שלך באים לעבודה עם לואי ויטון. איך תרגיש שיש לך כבר יותר מ־60 פועלים שיודעים להתלבש ואתה בקז'ואל? לאט לאט אתה מתחיל גם להתלבש".

איך בישראל מתייחסים לאהבה שלך לחליפות ולמותגים?

"לועגים לי, אומרים לי שאני גיי".

מה, בארץ אין גברים שיודעים להתלבש?

"יש מעט מאוד. אם אני אתחתן ויהיו לי אשה וילדים אז אולי אקבל לגיטימציה להתלבש מהודר. אבל כל עוד אני רווק עם כלב — ביפן יש לי פודל, דולצ'ה, על שם דולצ'ה וגבאנה — אז אנשים שואלים: 'מה קרה? למה אתה לא נשוי?'".

12. איך נוצר החיבור עם ללין?

"לא הכרתי אותם. אני איש של ריטייל שיודע לעצב ולייצר ולמכור תכשיטים. הם שמעו עליי אחרי שרשת סבון נכנסה ליפן: כשהראל ויזל (בעלי פוקס, המחזיקה בללין) שמע שהמתחרים שלו נכנסו ליפן האגו התחיל לשחק, הוא התחיל לחפש והם הגיעו אליי דרך מתווך.

ויזל. "האגו שלו התחיל לשחק" צילום: עמית שעל

"ויזל ישב איתי שעתיים, שמע את הסיפור שלי ונדלק עליי, כי גם הוא התחיל מאפס. הוא אמר שאני מדבר אליו בשפה שהוא מכיר. הוא אמר: 'אני רוצה את הבן אדם הזה, שאכל חרא. אני רוצה אחד שצמח מלמטה והזיע', וככה סגרנו את החוזה בינינו. נראה לי שהוא קצת זלזל בי, הוא אמר, 'תן לילד את ההרפתקה הזאת', לכן אולי החוזה שעשינו היה פצצה לטובתי. הייתי בן 34, ילד, אבל ידעתי מה אני רוצה ועמדתי על סעיפים שהיו חשובים לי. זה מה שהוביל אותי בסוף לאקזיט שבו קיבלתי סכום כמו לחברת־אם, למרות שמכרתי רק זיכיון, זרוע".

הוא עדיין מחזיק ב־30% מהזיכיון, כשללין יפן, גם תחת הבעלות החדשה, עובדת בשותפות עם ללין של פוקס ומחויבת לסחורות שלה ולקו העיצובי שלה. הוא גם מרבה לדבר על ויזל טובות, מדגיש שהוא רול־מודל מבחינתו.

איך ויזל הגיב למכירה?

"הוא לקח את זה קשה. אתה מכיר את הישראלים, הוא הרגיש שעשיתי עליו סיבוב. אבל מה, אני השקעתי 12 מיליון דולר. שמתי ארגזי מזומנים, לקחתי הלוואות מהבנקים, הסתכנתי. פתחתי את החנות הראשונה ב־2011, חודש לפני שהתחיל מיתון ביפן, ופתחתי אותה בפריים לוקיישן, בשאנז אליזה של טוקיו, 100 אלף דולר שכירות, שלוש קומות. צריך אומץ לקחת חנות עם שכירות של 100 אלף דולר בחודש והשקעה של מיליון וחצי דולר, ולפתוח מול סניף של לואי ויטון. אבל אני מאמין שבסופו של דבר הכל זה מהבטן. ומיד אחרי שפתחתי היו רעידת אדמה וצונאמי, אני מפסיד כסף ואני צועק: 'help me, somebody help me!', והם (בפוקס) אומרים לך, 'זו אחריותך, אתה רכשת את הזיכיון, לא עוזרים לך'. ואז אלוהים הסתכל ואמר 'אין בעיה, אתה תחזיק. אתה תחזיק חמש שנים'. אחר כך באה חברה גדולה, אומרים לי, 'אנחנו רוצים לקנות אותך כי אתה איש אמיץ'. ככה הם אמרו לי. 'אתה בסטנדרטים של הגדולים, ואתה קטן. כל הכבוד. בוא תיקח 35 מיליון דולר ותשחק איתנו במגרש של הגדולים'".

היחסים עם ויזל היום טובים?

"בטח, הבאתי להם מפלצת כשותפים. הם ייקחו את ללין גם לסין, טייוואן, הונג קונג, סינגפור. זה win-win situation. אולי זה יכול להפריע לויזל קצת בגלל בעיות אגו, אבל זה בסדר, אנחנו אחלה. הוא היה אמור להגיע למסיבה, אבל בסוף ביטל בגלל אירוע אחר".

13. בארץ, הביזנס שלו הוא רק נדל"ן. "המון דירות, אני קונה ומשלם במזומן. אני מעדיף לקנות דירות ולא בניינים, כי דירה זה כמו Traveler's cheque — אתה צריך כסף מזומן, אתה מוכר דירה. בניין יותר מסובך למכור. כל הדירות שאני קונה נמצאות בתל אביב והן חדשות מהניילון".

ואתה לא רוצה עוד עסקים?

"לא. אני יצאתי לפנסיה בגיל 40 והעבודה שלי כיום היא לשמור על הכסף. זו עבודה די קשה, כי ברגע שיודעים שיש לך כסף כולם מנסים לעקוץ אותך. אה, ויש לי עוד מטרה: אני רוצה להתחתן ולהביא ילדים. נמאס לי להיות רווק, כי אתה מתמכר לריגושים ובסוף זה קצת משעמם".