ניב שיינפלד ואורן לאור רוקדים על הקיטש
שש שנים אחרי ההצלחה העולמית עם דואט המחול “דירת שני חדרים”, ניב שיינפלד ואורן לאור, זוג על הבמה ובחיים, חוזרים לשתף פעולה בפסטיבל ישראל ומעלים עיבוד ליצירה הרומנטית ”הריקוד השלישי” של ליאת דרור וניר בן גל
שש שנים חלפו מאז העלו ניב שיינפלד ואורן לאור את דואט המחול “דירת שני חדרים”, גרסה משלהם ליצירתם של ליאת דרור וניר בן גל (1987) הבוחנת את הזוגיות והחיים כמסגרת שבה מתרחשת חזרה מדויקת וכמעט כפויה של מנהגים והרגלים. מחרתיים (ה') יעלו במסגרת פסטיבל ישראל בתיאטרון ירושלים עיבוד חדש ל”הריקוד השלישי” של דרור ובן גל (1990), הפעם ממקום של התבוננות ברומנטיקה על כל סמליה הקלישאתיים, כולל כוס יין אדום, פרחים, פטיפון ומוזיקה של מאהלר.
שיינפלד ולאור הם זוג בחיים וגם על הבמה כבר 15 שנה. שיינפלד החל דרכו אצל דרור ובן גל בלהקה ויצא לדרך עצמאית, ולאור הוא בוגר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב. לאור הציע כבר לפני כמה שנים שיעשו את “הריקוד השלישי”, אך שיינפלד הרגיש שזה מוקדם מדי עבורו. ההמתנה השתלמה, ו”דירת שני חדרים” רצה עד היום ברחבי העולם בהצלחה. “זה היה סיכון גדול ליחסים בינינו לעשות חידוש לעבודה שלהם. אם זה היה נכשל, אני לא יודע מה זה היה עושה ליחסים בינינו כי החיים הפרטיים והמקצועיים שלנו כרוכים זה בזה”, אומר לאור. “התחושה היום שיש גם יותר ידע בגוף ומוכנות”, מוסיף שיינפלד. “דרך דמיון מחדש של העבודה שלהם נוכל להתייחס שוב ליחסים שלנו אחרי 15 שנה”.
“הריקוד השלישי” זו עבודה שמדברת על אהבה ורומנטיקה בשני מישורים, האחד הוא הצורך באהבת הקהל. המשפט “תגיד לי שאתה אוהב אותי” הוא המוטו של העבודה. השני הוא האהבה הזוגית, הרומנטית, והבדידות שבתוכה. “אלה 50 דקות של קפסולה מרוכזת של תשומת לב מלאה זה לזה”, מספר לאור על המופע שמשלב עירום מלא. “יש סצנה כמו הפייטה (מריה מערסלת את ישו בידיה — מנ”ש) שאני עירום בזרועותיו וזה אחד הרגעים היפים כי יש תלות, כמו יחסי הורה־ילד. זה רגע מזוקק ונקי מול 100 עדים (הקהל ‑ מנ”ש)”, מספר לאור. “אנחנו חושפים המון ולא מסתירים את המקומות הכי שבריריים שלנו”, מוסיף שיינפלד. “העבודה היא חידוש נדרים גם במחול וגם בזוגיות”.
אחת הסצנות החזקות ביצירה היא נשיקה צרפתית בת דקה על הבמה. “זה לא נועד לסמן רעיון, אלא לטחון אותו מכל הכיוונים”, אומר לאור. “לחלק מהאנשים זה יהיה אולי יותר מדי, אבל אנחנו אוהבים את זה כי זה מתחייב למשהו ולא מרפרר והולך הלאה, וזו גישה מאוד יפה ואמיצה של ניר וליאת. אנחנו רוצים להנכיח את הרומנטיקה מחדש בזוגיות שלנו בתקופה שבהינף אצבע מעבירים בחורים או בחורות על המסך בקינדל או בגריינדר”.
על השאלה מדוע יוצרים בעלי ותק כמוהם ניגשים ליצירה קיימת כבסיס לעבודה ולא מפתחים אחת משלהם, עונה שיינפלד: “יש משהו במקום של עבודה על זוגיות שגורם אוטומטית להתרחק, אז העדפנו לקחת מתווך ולדבר דרכו על זוגיות, זה כמו מסכה שנותנת קרקע לבטא את עצמך. זה עוזר ליצור ריחוק מסוים ולא להתבחבש באופן נרקיסיסטי”.
העובדה שמדובר ביחסים בין שני גברים מספקת ממד נוסף לצופה שלא נוכח בעבודה המקורית. “יש הבדל של נורמטיביות של מה שהחברה תופסת”, מסביר שיינפלד. “עדיין יש מקומות בעולם שבהם להיות הומו זו עבירה על החוק. ההבדל השני הוא ביולוגי, הדבר הכי משמעותי הוא שאשה יכולה להביא ילד וגבר לא. היכולת להגשים את הזוגיות שלך בצורת ילד היא מאוד שונה”.
נושא הגיל מקבל אף הוא משמעות אחרת ביצירה המחודשת. בעוד דרור ובן גל העלו את היצירה בשנות ה־30 לחייהם, שיינפלד ולאור כבר מתקרבים לעשור החמישי. “היצירה מדברת בסוף גם על העתיד”, מוסיף שיינפלד. “לקחנו את העבודה כי אנחנו רואים בה המון דברים נהדרים ואמיצים. משהו בהתמסרות, בתשוקה ובכניעה הבלתי מתפשרת בתוך הרומנטיקה הרגשנית הוא מהמם, מהפנט ואמיץ”.
ביצירה המקורית נעשה במודע שימוש בקלישאות רומנטיות, ושיינפלד ולאור בחרו לאמץ זאת. “היה לנו בהתחלה קשה לקבל על עצמנו את הרומנטיקה הפתטית היפה שהם מציגים, ובאופן פרדוקסלי זו גם הסיבה שרצינו את העבודה. מאוד קשה לגעת היום ברומנטיקה וקיטש, אבל אם מעקרים את זה, זה גורע מהעבודה”.