בתנועה: למה לי לקחת ללב

הרופא הצעיר הניח את הסטטוסקופ ואמר שהוא שומע אוושה. "זה לא נורא, נכון?", שאלתי אותו בעודי מרים את עכו הקטנה משולחן הבדיקות אל זרועותיי. "קראתי השבוע שלשליש מבני האדם יש אוושה". אבל הרופא היה נחרץ: "אם אני שומע אותה כשהיא ברגיעה, זה לא טוב. אוושה עלולה להעיד על מום. צריך לעשות אקו־לב". כך התחיל היום הזה, אחד החמים בחיי, שבו זכיתי להיפרד כראוי מתל אביב.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

השעה היתה שמונה וחצי, וביציאה מטיפת חלב שעל גבול חולון כבר מצאתי תור לרופאת ילדים שעל גבול רמת גן. אלישה היתה עם האוטו מחוץ לעיר בעבודה. אף קו אוטובוס לא מקשר בין הנקודות, אז לקחתי שניים. הופ, להעלות את העגלה, הופ להוריד, והופ והופ. לא נורא. מהו כאב גב קטן לעומת אימת המום הלבבי?

גם הרופאה שמעה את האוושה. קיבלתי הפניה לאקו־לב ולמדתי שלפניו יש לבצע בדיקת אק"ג. חייבים לתת קרדיט לקופת חולים מכבי. שני התורים נקבעו לי מיד לאותו היום: אק"ג ברחוב בלפור באחת. אקו־לב ברחוב ברודצקי בחמש. התמלאתי שמחה כמו בלון אלא שהאוויר אזל ממני בהדרגה לאורך נסיעת האוטובוס השלישית. המזגן עבד בקושי, הקו התפתל בנתיב מטומטם וכל פנייה חייבה המתנה של שלושה רמזורים.

איור: שמרית אלקנתי

אומרים שהקמת משפחה סוגרת את האדם בבועה. אבל אין דרך טובה יותר להכיר אנשים חדשים מאשר ילודה. חיי הנדודים והבילויים הישנים שלי הקלו עליי להכיר נשים צעירות. עכו מגלה לי את עולם הנשים הבשלות. ביום לוהט, בפקק ברחוב לווינסקי, עם ילדה קטנטנה, סבתות אוטובוסיות בהחלט מועילות לבריאות. לא הייתי שורד את הדרך בלי חיוכיהן ופטפוטן.

ברחוב אלנבי שוכנת מסעדת אווה הוותיקה. עצרנו שם לארוחת צהריים וגם אווה היתה מקסימה. היא סיפרה סיפור איום על מות בנה ממחלה קשה, סיפור שדווקא הרגיע אותי. אווה עזרה לי לקבל פרופורציה ופינקה ביידישקייט קולינרי שעכו לא גילתה כלפיו הערכה רבה. אחיות האק"ג החמודות שמעבר לפינה הרחיבו את לבי, והנה, עם קצת עזרה מלבבות טובים, הרבצנו את המרפאה השלישית של היום.

רחוב בלפור קרוב לשוק, ובשוק יש דובדבנים, שתינוקות דווקא אוהבים. השוק קרוב לים, ובים יש חול וצדפים ומים שמלטפים את הקרסול, והטיילת החדשה מציעה גם ישיבה נוחה וסככה מצילה, שמתחתיה הבטתי בילדה הכי חמודה והכי מטונפת בעולם: כל פניה עסיס דובדבן, חול וקרם הגנה שמרחתי בחוסר כישרון. מתחת לכל אלה רשרש לבה רשרוש עדין ומיותר. אחת מסבתאות האוטובוס חלפה לידנו ועצרה לומר שלום. העיר הזאת מושלמת. מה יש לומר בכלל?

יאללה, נשארה עוד תחנה אחת, נתפוס אליה אוטובוס אחרון. במורד רחוב בוגרשוב, בדרך לתחנה, טנדר חסם את דרכנו. נהגו היה עסוק בפריקת מוטות ברזל לשיפוצים. הערתי לו, והוא התחיל לריב איתי. "מה אתה צועק? תביט", הצבעתי על ישישה עם עגלת קניות שירדה לכביש בגללו. "אילצת את הגברת הזאת לסכן את עצמה". בתגובה הוא סינן לעברי: "חבל שאתה עם העגלה, אחרת הייתי מפרק אותך עם הצינור הזה".

מה זה? מי מדבר ככה?! העיר הזאת חרא. מה יש לומר בכלל? היא מאוכלסת בחברה אלימה ומיוזעת שרוקדת בכיכר רבין אחרי מעשי טבח בעזה, ושעכשיו נדחסת איתנו בקו 63 שעומד נצח ברחוב החשמונאים. עכו, תצפרי להם עם הלב שלך! תצפרי!

רק בירידה מהאוטובוס אני מבין שבמקום לרחוב ברודצקי נסעתי לרחוב רבניצקי. מי יושבים בוועדת השמות? צריך לטגן אותם בשמש התל־אביבית. אני מברר בטלפון איפה זה רבניצקי, סליחה, ברודצקי. הנקודה הכחולה באפליקציית המפות מזנקת כל כך גבוה מצפון לירקון, שייתכן שהדוקטור הוא דוב קוטב. מוניות לא עוצרות כאן, ואף שנותרו רק עשר דקות אני תופס עוד אוטובוס, החמישי היום, לרכבת השלום. מחוץ לתחנה חונה מונית יחידה. אני מסכים למחיר המופקע שבו נוקב הנהג, מנסה לקפל את העגלה עם עכו בזרועותיי ונכשל. אני מעניק את הילדה לנהג, מקפל את העגלה, סופג את בתי ומתיישב. "ברודצקי, כמה שיותר מהר!"

הרמזורים דווקא נחמדים אלינו. עכו נעמדת על ברכיי במושב האחורי, מביטה החוצה בעזריאלי, במעקי בטון שמגוננים על שיפוצים בכביש, באוטובוסים ובמוניות השירות. הרוח הנכנסת מבעד לחלון המונית מפזרת את שער התינוקת הדליל שלה, והיא שרה. הזמרה של עכו היא סוג של המהום עמוק, מתמשך, אבל זה בדיוק מה שהיא עשתה: היא זימרה. היא שרה ככה על הנדנדות, אחרי ארוחה טעימה, ברגעי אושר.

אני יודע למה היא מאושרת כרגע. זה לא בזכות דרך נמיר שבחוץ, אלא מפני שאין כיסא בטיחות, כך שהיא יכולה לפנות קדימה ולראות מבעד לחלון. אני יודע שהיא לא שרה על תל אביב, לא מספרת שישנן יפות יותר ממנה אך יפה כמוה אין. אבל מבחינתי זה בדיוק מה שהיא עשתה. וברגע המתוק הזה אני יודע שיקבלו אותנו אפילו כשנגיע באיחור, ושהלב שלה בסדר, ושגם בימים הכי חמים, בעיר שכל שעה בה היא שעת שיא, תמיד יש נחמה.