בתנועה: מונולוגים מהפוסי

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

אני לא מרבה לכתוב כאן על עמלי כמדריך תיירים, פשוט כדי לא לערבב שמחה בשמחה. זאת עבודה סוחטת במיוחד, אבל יש בה גם רגעים שמחיים את הרוח — החל באוצרות סמויים שמתגלים בין ג'ינסים זולים לבובות של בוב ספוג וכלה בחברי קבוצה מרתקים, שמצליחים להפוך את הטיולים במסלולים המוכרים לחדשים ומפתיעים. 

ולפעמים המטיילים שלי הם ידוענים. זה לא קורה המון, והם לא ידוענים מהשורה הראשונה, וזה טוב, כי אני נרעד במפגש עם אנשים בעלי שיעור קומה. למזלו של לבי השברירי, הדרכתי עד היום רק שחקן קולנוע אחד, וגם הוא התפרסם רק בתפקיד משנה: מנדי פטינקין, שזכור בעיקר כאיניגו מונטויה, היתום הנוקם מהסרט "הנסיכה הקסומה". פטינקין היהודי הכיר את ישראל היטב, וביקש לראות את צדם האחר של הדברים. טיילנו ברמאללה וסביבתה, ובערב ביקרנו קרוב משפחה שלו, מתנחל מבית אל. חתיכת יום טעון. בפרט כשהתאפקתי כל היום שלא לפלוט "הלו! מיי ניים איז איניגו מונטויה! יו קילד מיי פאת'ר, פריפר טו דיי!"

איור: שמרית אלקנתי

יתר הידוענים שלי היו נישתיים יותר. אחד היה אנתרופולוג אגדי, שני אמן סקוטי מהולל, ושלישי מעצב מהפכני של מתקני לונה פארק. והשבוע היתה זאת האסירה המשוחררת מאשה אליוחינה, שהתפרסמה כחברת להקת הפאנק הרוסית האקטיביסטית פוסי ריוט. עם מסכת צמר צבעונית וגיטרה חשמלית הצליחה הבחורה הזאת לעצבן את ולדימיר פוטין. איך אפשר שלא להעריץ אותה?

מאשה הגיעה לסיור עם חברתה אולגה, גם היא קשורה לפוסי ריוט. ואף אחת מהן לא התלבשה כראוי לביקור בעיר העתיקה. במפגש עם שער שכם תהתה באוזניי אולגה אם היתה צריכה ללבוש שמלה ארוכה. "אם את חשה לא נוח, אפשר לרכוש לך חצאית", הצעתי. "הו, אני מרגישה נוח מאוד", היא צחקה, "אני פשוט לא יודעת אם אחרים חשים נוח".

התחשבותה נגעה ללבי, ועם כל הכבוד אני לא מסוגל לומר לחברות בפוסי ריוט למתן את התנהגותן. אישרתי לאולגה ומאשה לצעוד אל הרובע המוסלמי בלבוש קייצי. "הדרכתי כאן פעם סיור כשאני לבוש כדראג", אמרתי להן. זאת אמת לאמיתה. זה קרה באירוע תרבות מוזר ששמו "מסע בדרך לשלם". סיפרתי להן שאף אחד לא התעסק איתי, אולי רק קצת בהו בי. הקבוצה צחקה ואולגה חשה מגובה. עבודה נאה היא עבודת המדריך. יש ימים שבהם אתה מגונן על הרגישות התרבותית של המקומיים, יש ימים שבהם אתה מגויס לצד הפמיניזם. היום היה יום מהסוג השני.

כותרת הסיור היתה "ירושלים כאמת וכבדיון". בין היתר הראיתי לקבוצה את אבן המשיחה בכנסיית הקבר, שעליה, על פי המסורת, נעטף גופו של ישו בתכריכים. הסברתי שאם במקומות אחרים ניתן לערער בעדינות על המסורת, כאן אין אפילו צורך בעדינות. זאת בהחלט לא האבן האותנטית, ובכל זאת מאות צליינים כורעים בפניה בכל יום, מניחים עליה מחרוזות תפילה וממחטות ונושקים לה. אני אומר זאת כאן בקול רם כבר שנים, ואף פעם זה לא גרם למישהו לקום מהאבן ולומר: "אה, אם כך אנוע הלאה". האמונה היא דבר חזק.

כשיצאנו משם, מאשה ואולגה נעדרו. פניתי לאחור וראיתי אותן כורעות על ברכיהן ליד אבן המשיחה ומלטפות אותה למרות טענותיי המוצקות, למרות נחישותי. ב־2012 נעצרה מאשה אחרי שהיא ושתיים מחברותיה הרביצו מזמור נגד פוטין בקתדרלה מוסקבאית. הן הוצגו כאויבות הכנסייה, המאמינים והאל, והנה, הן והאל באותו הפריים ממש.

יש הרבה דברים מופלאים בעולם הזה — אשדות איגואסו ושדים טסמניים וקשתות כפולות בענן. את כל אלה לא ראיתי היום, אבל כן ראיתי את מחללת הכנסיות המפורסמת ביותר של המאה ה־21 דוחה כל טיעון הגיוני ופוצחת בפולחן פרבוסלבי. לקראת סוף הסיור וכחום היום נעלמו שתי אלה שוב, הפעם ברחבת הכותל. קיוויתי שיחוללו שם פרובוקציה. לצערי, הן פשוט הלכו לאיבוד.