השופט: הכלכלן הראשי לשעבר באוצר חסר ידע במט"ח

תביעות כלכליות מוכרעות לרוב על ידי חוות דעת כלכליות. לכן, זה נראה הימור די בטוח להגיש תביעה ייצוגית שנתמכת בחוות דעת מומחה של מי שהיה הכלכלן הראשי של משרד האוצר ד"ר מיכאל שראל. אבל, התוצאה טפחה בעוצמה על הפנים. נדמה שמעולם לא טואטאה לפח, ובביקורת כה נוקבת, חוות דעת מומחה כפי שקרה לחוות הדעת של שראל. "עד מהרה התברר", כתב בשבוע שעבר השופט יהודה פרגו מבית המשפט המחוזי בתל אביב, "שעדי התביעה – לרבות עו"ד דביר לנגר (ב"כ המבקשים – מ”ג) ומומחה התובעים ד"ר מיכאל שראל – הם חסרי ידע, ניסיון והבנה מספקת את התנהלות המסחר במטבע חוץ וההוראות המחייבות בנידון".

מדובר בבקשה לאישור תביעה ייצוגית, כנראה הגדולה שהוגשה בארץ. היא הוגשה נגד 14 בנקים, חברות אשראי ומנהליהם, המפקח על הבנקים, נגיד בנק ישראל והממונה על הגבלים עסקיים, בסכום של כ־10 מיליארד שקל.

"אתה מכיר את כלל 28?"

לטענת המבקשים, באמצעות עו"ד לנגר, ובגיבוי שראל, כל הבנקים המסחריים וכל חברות כרטיסי האשראי בישראל מפרים את החוק בעת ביצוע עסקאות במט"ח, מטעים את צרכניהם באופן שיטתי ומונעים מלקוחותיהם מידע חיוני. וזאת, במשך שנים ותחת פיקוח בנק ישראל, הפיקוח על הבנקים ורשות ההגבלים. 

השופט יהודה פרגו

בלב בקשת האישור ניצבה הטענה כאילו הבנקים גובים מלקוחותיהם "עמלה סודית", המכונה "עמלת הפרשי שער" שמסתתרת בהפרש בין המחיר שבו הבנקים מוכרים ללקוחותיהם מטבע חוץ לבין המחיר שבהם סוחרים הבנקים במט"ח בינם לבין עצמם. אותם "הפרשי שער", טוענים לנגר ושראל, מהווים מידע "חיוני" עבור לקוח הבנק המבקש לבצע עסקה במט"ח. "לצערי", קבע השופט פרגו, "בפניי מקרה בולט של בקשות להתיר הגשת תובענות ייצוגיות שהוגשו כלאחר יד וללא כל בסיס עובדתי ומשפטי".

פרגו העדיף את חוות הדעת של מומחי הבנקים, בהם בארי טאף, פרופ' דן גלאי, פרופ' אבנר קלעי ורו"ח יוסי בהיר. "תקצר היריעה מלפרט את ניסיונם ומומחיותם הגדולה בנושאים הנידונים", מחמיא להם השופט.

עו"ד עופר פליישר

במהלך הדיון נמחקה התביעה נגד הרגולטורים השונים, אף שהתובעים התעקשו על היעדר פיקוח מצדם. "אין לי אלא להצטער על דבריו אלו של ד"ר מיכאל שראל", כתב פרגו, "המוכיחים פעם נוספת את חוסר הידע, הניסיון וההבנה המספקת שלו את המסחר במט"ח, כדי כך שעל מנת להגן על ה'תזה' שלו, הוא הרחיק לכת וטען כלפי המפקח על הבנקים, שהפיקוח על הבנקים אינו רציני, כדבריו. האומנם? ואם כך הדבר, מדוע נמחקה התביעה נגד המפקח על הבנקים ושאר הרגולטורים?".

סעיף 28 לכללי הבנקאות הוא בלב הבקשה לאישור התביעה הייצוגית. הסעיף דורש מהבנק להציג במקום בולט לעין לוח שמפרט את שערי החליפין של מט"ח לקנייה ולמכירה. אין מחלוקת כי כך נעשה. שראל, נכתב בפסק הדין, אפילו לא הכיר את הסעיף. כך התברר בחקירתו הנגדית בידי ב"כ בנק הפועלים עורכי הדין פיני רובין ועופר פליישר ממשרד גורניצקי. פליישר: "אני רוצה להפנות אותך לכלל 28 לכללי הבנקאות שירות ללקוח". שראל: "סליחה?". פליישר: "אתה מכיר את הכלל הזה?". עו"ד לנגר: "אין לו את זה". שראל: "אין". ומסכם השופט את האפיזודה: "אין להתפלא שבשל היעדר ידע, ניסיון והבנה מספקת בנושאים הנדונים, הניחו עו"ד דביר לנגר וד"ר מיכאל שראל הנחות יסוד שגויות לחלוטין, שאותן גם הציבו בנוסחאות חשבונאיות שהן ותוצאותיהן שגויות לחלוטין".

ואלה הנחות היסוד השגויות של לנגר ושראל: שהמסחר בין הבנק לבין הלקוח מתנהל כמסחר ללא כל סיכון, כשעל כל רכישת מט"ח של הבנק יש עסקה נגדית של לקוח ובכך מתכסה הבנק על כל עסקה של רכישת מט"ח. ושגויה ההנחה ש"הפרשי השער" הם "עמלה". ושגויה ההנחה שהבנקים הם מתווכים בעסקאות מט"ח הרוכשים מט"ח לעסקה ספציפית. הבנקים, נקבע בפסק הדין שאימץ את חוות הדעת של הבנקים, הם "עושי שוק" ולא מתווכים. הם רוכשים מלאי מט"ח במיליונים, כדי שיהיה זמין בכל עת לכל דורש. הרכישה אינה רכישה ספציפית ללקוח מסוים על פי דרישתו. ברכישת מט"ח זו בידי הבנקים יש סיכונים רבים, שאחד מהם הוא ירידת ערך המט"ח באופן שלא יכסה את עלות רכישתו ומכירתו מאוחר יותר ללקוחות. ובאשר לחובות הגילוי של הבנק הוא כותב: "הוצגו בפניי ראיות ברורות שעל פיהן 'שערי החליפין' - לקנייה ומכירה - המפורסמים על ידי הבנקים, אינם כוללים עמלה כלשהי; לא חלה כל חובה על הבנק לגלות ללקוחותיו את רווחיו או את מרווח הסיכון והרווח שלו ואין לו גם כל משמעות או השפעה על עסקת מכר מסוימת של מט"ח ללקוח".

"נתנו בו את אמונם"

ומסכם השופט: "קשה לי להבין כיצד הוגשו בקשות בהיקף כה גדול - תביעות בסכום של מיליארדים רבים - נגד 14 בנקים, חברות אשראי ומנהליהם, המפקח על הבנקים, נגיד בנק ישראל והממונה על הגבלים עסקיים, ללא בדיקה מעמיקה של העובדות וההוראות המחייבות עם מומחים עתירי ידע בהתנהלות המסחר במט"ח".

האם בקשה מרושלת כזו נענשה בהוצאות ראויות? לא ממש. השופט כותב אמנם "שלהתנהלות זו של המבקשים ראוי שיינתן ביטוי בפסיקת הוצאות". אבל הוא פוסק סכום כולל של כ־400 אלף שקל, שזה 30 אלף שקל בלבד לכל נתבע. בנק הפועלים, שחלקו בתביעה היה הגדול ביותר, נתבע על 3.5 מיליארד שקל. גם לשופט אין ספק ש־30 אלף שקל לא מכסים הגנה בפני תביעה של 3.5 מיליארד שקל. "החלטתי להסתפק בסכום זה בהתחשב בכך שהמבקשים (למעט "תועלת לציבור") הם אנשים פרטיים, חסרי הבנה בהתנהלות המסחר במט"ח, שנתנו אמונם בעו"ד לנגר ובשראל, בסוברם שיש להם הידע והניסיון בתחום, מה שהביא אותם גם להאמין שיש סיכוי לתביעתם".

ד”ר שראל מסר בתגובה: “פסק הדין הוא ברובו הכפשה ושגיאה בוטה כנגד העדות שלי כמומחה. כל בר דעת מבין שהפרש בין שער עסקה מול לקוח לבין מחיר המשקף שווי הוגן (מחיר נצפה בשוק) מהווה עמלה לכל דבר ועניין, שגילויה מתחייב על פי חוק”.