טבלת העוני אינה משקרת

אחת השאלות שמעסיקות את כלכלני האוצר היא: מדוע אי־השוויון בישראל יורד באופן מתמשך ובלתי פוסק זה כמעט עשור, כשלא מדובר רק על ירידה באופן מוחלט, אלא גם ביחס למדינות ה־OECD - ובכל זאת ישראל ממשיכה להחזיק בתואר המפוקפק - שיאנית העוני בעולם המפותח?

כלכלני האוצר ניסו לספק חלק מהתשובה בסקירה השבועית שבה ניתחו את השפעתה של המדיניות הממשלתית (מסים וקצבאות) על הפחתת העוני. לפי האוצר, הקצבאות המחליפות תעסוקה, כלומר אלו המיועדות לאנשים שאינם יכולים להשתתף בשוק העבודה - מסיבות של זקנה ונכות - הן בעלות התרומה המשמעותית ביותר לצמצום העוני.

עוד נמצא כי בקרב ערבים וחרדים הקצבאות העיקריות המשפיעות על צמצום תחולת העוני הן קצבאות הילדים והנכות.

הקסם הסקנדינבי

לפני שנחזור לממצאים הללו, נדגיש חלק שקיבל פחות הבלטה במחקר של האוצר: ישראל היא שיאנית העוני על פי "הכנסה נטו", כלומר הכנסה של משקי הבית מעבודה, הון וחסכונות, יחד עם הקצבאות, בניכוי המסים. אך כאשר מתבוננים על "הכנסה ברוטו", כלומר הכנסה לפני שנעשתה ההתערבות הממשלתית וחילקה את העושר מחדש - מצבה של ישראל טוב מאוד. אז מה קורה באמצע? מדיניות הרווחה (קצבאות ותשלומי העברה) והמיסוי (הכנסה) במדינות המפותחות, לרבות המדינות הסקנדינביות, נדיבה מאוד, ומסבירה את ה"קסם" שמכתיר אותן במקומות האחרונים בדירוג העוני. כנראה שמדיניות הרווחה היא המשליכה את ישראל למקום המביש.

קצבאות או עבודה

נתון נוסף שמחזק את "הקמצנות" של מדיניות הרווחה הישראלית, הוא הפער הזעיר בין שיעור העוני לפי הכנסה ברוטו לבין הכנסה נטו. רק 5 נקודות אחוז. מדיניותה של הממשלה מקטינה את העוני מ־22.7% ל־17.7%. כדי לסבר את האוזן - המדיניות באירלנד ובצרפת חותכות את העוני בכמעט 30 נקודות אחוז. יותר מתחולת העוני בישראל כולה.

המסקנה ברורה: הירידה בשיעור העוני בעקבות ההתערבות הממשלתית נמוכה מאוד יחסית בישראל. ישנן רק ארבע מדינות "קמצניות" יותר מישראל במדיניות הרווחה שלהן: צ'ילה, טורקיה, דרום קוריאה ומקסיקו.

הנתונים הללו, המתייחסים לשנת 2015, עשויים להצדיק את מדיניותו הכלכלית של שר האוצר משה כחלון המבוססת על הזנקת תשלומי העברה - העלאת קצבאות הילדים, הנכות, הסיעוד, ניצולי שואה. כמו גם תשלומים לישיבות וגם העלאת שכר המינימום שפועל באותו כHוון, המשולב בהפחתת המע''מ, מס רגרסיבי שפוגע בעיקר בשכבות החלשות. אלא שכמה בכירים באוצר הסתכלו על תוצאות המחקר והגיעו למסקנות קצת אחרות.

פקידי האוצר לדורותיהם, וכן ראש הממשלה זה כמעט עשור, סברו כי הדרך הטובה ביותר למגר את העוני אינה באמצעות קצבאות, אלא דרך עבודה. לפי האידיאולוגיה הרווחת - קצבה מטפלת בסימפטום ולא במחלה (הטיעון אינו רלבנטי לגבי קצבאות זקנה ובמידה מסוימת גם קצבאות נכות). באוצר מבקשים להסתכל על שיעור העוני לפי הברוטו — כלומר הכנסה ללא התערבות ממשלתית לפני עשור — ולהשוות אותה לנתון המעודכן לפי ביטוח לאומי. לפי הנתונים, מדובר בכ־34% ב־2006 לעומת 23% ב־2016. ללא ספק צניחה דרמטית.

באוצר מסבירים ומתגאים: הגורם המצליח ביותר להילחם בעוני הוא הפרט עצמו כאשר הוא יוצא לעבודה. עבודה ולא קצבה - היא זו שמבטיחה ירידה מבנית ומתמשכת ויציבה בשיעורי העוני. באוצר מסבירים כי מדיניות הממשלה שהחלה עם נתניהו כשר האוצר ב־2002 תחת הסלוגן "מקצבה לעבודה", היא זו שהצליחה יותר מכל קצבה אחרת, כי היא טיפלה בשורש.

שוב החרדים והערבים

גם פקידי האוצר מאוד לא מרוצים כאשר הם רואים את ישראל כשיאנית העוני, לפני טורקיה ומקסיקו. לכן הם מדגישים כי מדובר בעוני יחסי. כלומר, מחשבים קו עוני (מחצית מההכנסה החציונית), ומי שמתחתיה מוגדר עני. באוצר מסבירים כי הקו הזה רק עולה ועולה, בניגוד לשאר המדינות המפותחות שההכנסה בהן נפגעה בעקבות המשבר ב־2008. עליית הקו קשורה לצמיחה המהירה של המשק, מה שמסביר גם חלק מאי־הירידה בעוני.

בשבועות האחרונים ישבו אנשי האוצר עם כלכלני ה־OECD כדי להסביר מאפיין נוסף וייחודי של המשק הישראלי שמגדיל את שיעור העוני: החרדים והערבים. למשל: זוג עם חמישה ילדים חייב לייצר הכנסה של 12,480 שקל נטו כדי לא להיות עני. מדובר בסכום עתק למשפחה כזו, כאשר מביאים בחשבון שלא מדובר על משקי בית עם שני מפרנסים. פקידי האוצר ביקשו מכלכלני ה־OECD להתחשב במאפיין הזה.