השכרת דירות: יש לקבוע תקרה להטבת המס
החל משנת 2003, משכירי דירות משלמים מס מופחת של עד 10% ללא כל הבדל בין מי שמחזיק דירה אחת לבין מי שבבעלותו 20 דירות. פסק דין שניתן לאחרונה בביהמ"ש העליון מוכיח שהגיעה העת לקבוע גבולות במתן ההטבה
בתחילת השנה פורסם פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין לשם-בירן. במסגרת ערעור מאוחד ביקשה רשות המסים לשנות את פסיקותיהם של בתי המשפט המחוזיים בשתי פרשות, בהן נקבע כי הכנסות מדמי שכירות המתקבלות מכ-20 נכסי מקרקעין המושכרים לצרכי מגורים הן פאסיביות לצרכי מס הכנסה. בית המשפט העליון הפך את קביעות בתי המשפט המחוזיים, וקבע, כי מקור ההכנסות הוא בפעילות עסקית של הנישומים. במסגרת נימוקיו, ציין בית המשפט, כי יש להתחקות אחר המהות הכלכלית של הפעילות המתבצעת בראיה אובייקטיבית, וכי קיים מתאם משמעותי בין היקף הנכסים ובין גוון הפעילות הנגזר מכך.
- הטבות המס לשכירות ארוכת טווח עלולות להישאר על הנייר
- אגף תקציבים בוחן העלאת מס על שכירות
- הצעת חוק: מתווך לא יורשה לגלגל את דמי התיווך על השוכר
דירה להשכרה. פקודת המס היום אינה מבחינה בין משקיע המחזיק בדירה אחת למשקיע המחזיק ב-20 דירות צילום: אוראל כהן
סעיף 122 לפקודה חוקק במסגרת תיקון מס' 75 לפקודה (1987) במטרה לתמרץ נישומים להשכיר את דירותיהם תוך תשלום מס בשיעור של 10% בלבד ממחזור ההכנסות לצד פטור מן הצורך לדווח בגין הכנסות השכירות. ככלל, בגירסתו הראשונה של החוק, לצד ההגבלה על "הגוון העסקי" של הפעילות, נידרש כי הכנסתו של הנישום המבקש ליהנות מהוראות הסעיף תהא נמוכה מ-1,000 שקל בחודש. סכומים אלו עודכנו לאורך השנים עד לביטול התקרה הכספית בשנת 2003 עם תיקון 132 לפקודה. כלומר, עם ביטולה של תקרה זו, לא נדרשו נישומים לעמוד במגבלה משולבת, כמותית ואיכותית גם יחד, לפחות לא במישרין, אלא בבחינה איכותית, ולפיה אין מקור הכנסתם בפעילות עסקית.
נהרות של דיו נשפכו בנסיונם של בתי המשפט לצייר את קו הגבול בין פעילות עסקית ובין שאינה עסקית ביחס למיסוי הכנסות בכלל ובנושא מיסוי הכנסות משכירות המגורים, בפרט. מאחר ואין בנמצא קו גבול ברור, ועל רקע פסיקת בית המשפט העליון נראה, כי הגיעה העת להשיב על כנה את "התקרה הכמותית" שנכללה בסעיף 122 לפקודה בעבר. בכך, יש לתת לציבור הנישומים ודאות ויציבות ולחסוך זמן שיפוטי יקר.
