אורנה ואלה. סוף הסיפור
מסעדת אורנה ואלה, שהודיע שלשום על סגירתה, נודעה לא רק באוכל אלא גם במלצרים (והמלצריות) שנתנו למקום או אופיו הייחודי וראו בו בית שני
המסעדה ״אורנה ואלה״ הודיעה שלשום (ב') שתיסגר במרץ הקרוב, לאחר 25 שנה בהן האכילו אורנה שיין ואלה אגמון מיליוני ישראלים במנות כמו לביבות בטטה ו"סלט הכל" הפכו למותגים קולינריים פופולאריים כמעט כמו חומוס או המבורגר. הידיעה על הסגירה לוותה בתהודה עצומה, כזו שאפילו אורנה ואלה עצמן כנראה לא צפו. לצד הלקוחות המבכים את מותו של אחד המוסדות התל אביביים האחרונים, הידיעה נגעה לליבם של העובדים הרבים שעברו במקום לאורך השנים והיו חלק מהסיבה שכולנו רצינו לחזור לשם שוב ושוב.
אייל פרימק מאמן כושר בן 50. מלצר ב־2000-2010
"השמועה שכולם היו הומואים לא נכונה"
" יש לקוחות שהייתי רואה כל יום במשך שנים ונוצרו בינינו מערכות יחסים. היו כאלה שהייתי בא אליהם לארוחות שישי, הייתי בחתונות של כמה מהם והיתה ילדה שהכרתי בגיל 8 וכשהיתה בת 16 הכירה לי את החבר הראשון שלה. הקהל תמיד היה מאד נעים. כולם עמדו בתור, לא משנה אם היית שחקן או מורה. זה נחשב מקום עם פוזה, אבל לא היתה בו פוזה בכלל.
"אני לא יודע אם היו עוד מלצרים שהחזיקו עשר שנים אבל בהחלט היו אחרים שהחזיקו הרבה שנים. אני עשיתי את זה במקביל לעבודה ולימודים וגם כמדריך במעון לנוער הומו־לסבי. הייתי יכול להגיע למסעדה בבוקר אחרי לילה של משמרת קשה וישר התמלאתי אנרגיה. אני חושב שהעובדה שכל המלצרים אז היו גברים התחילה במקרה ואז הפכה ל'קטע' של המקום. אבל השמועה על זה שכולם הומואים לא נכונה, תמיד היו שם חמישים־חמישים".
מנה אהובה: עוף בקארי ועוגת לימון
מימין: ליאור סורוקה, איתמר רוטשילד ואייל פרימק צילומים: עמית מגל, איתן טל, מוטי קיקיון ליאור סורוקה שחקן ועורך ב"הארץ" בן 34. מלצר ב־2013-2014
"מקום שמכבד את העובדים"
"הגעתי לתל אביב מירושלים וידעתי ששם אני רוצה לעבוד. עוד הרבה לפני כן רכשתי את ספר הבישול שלהן והתאמנתי על מתכונים. בפעם הראשונה לא קיבלו אותי לעבודה אבל לא ויתרתי. אחרי שהתחלתי הבנתי באמת את הייחודיות של המקום. אורנה ואלה הצליחו ליצור אווירה ביתית ומשפחתית בתוך העסק, היחס היה אותו יחס לכל מי שעובד שם, משוטף הכלים ועד המארחת. היו מבקשי המקלט שיצאו להפגין ולא יכלו להגיע לעבודה, הן מאד תמכו ועודדו ואנחנו המלצרים נרתמנו ושטפנו את הכלים במקומם.
"למרות שהיו לקוחות קבועים כמו דני סנדרסון או נינט, היתה שם אינטימיות ולא היתה פוזה. היה משהו במקום שמכבד את הלקוח ואת העובד. בתקופה האחרונה שלי שם כבר היו בנות להיות מלצריות, בהתחלה זה היה מפתיע אבל עם הזמן זה הפך לשינוי מרענן".
מנה אהובה: טארט מנגולד
גילי הרפז יועצת פוליטית בשגרירות הבריטית בת 37, מארחת ב־2002-2008
"את שנותי המעצבות העברתי על הספסל בחוץ"
״עבדתי כשוערת (ככה קראנו למארחות) בקפה (ככה קראנו למקום) בשנות העשרים לחיי. אני חושבת שכל מי שעבד בקפה לפחות בתקופתי מחשיב את המקום כבית שני, ולכן וודאי שותף לתחושתי שסגירתו שקולה לחורבן בית שני.
"את שנותיי המעצבות ביותר העברתי על הספסל בחוץ (כשעוד היה כזה), עם הלקוחות הממתינים לשולחן שיתפנה, ואת החברים הקרובים לי ביותר הכרתי כשעבדנו יחד בקפה. האווירה וההוויי בקרב צוות העובדים לא משתווים לשום מקום עבודה, בין אם זה משחקי גמד ענק מוגזמים ממש (השיא היה שאחד המלצרים גימד את אלה והחליף את השלט בכניסה ל"אלה ואורנה") או תחפושות קורעות בפורים (זכור במיוחד החג בו כל הצוות עטה על עצמו מדי מקדונלדס). את המקום פקדו לא פעם גם מיני מפורסמים. לרוב הצלחנו לשמור על חזות קולית, אבל לפעמים גם התרגשנו ממש (היי נטלי פורטמן!)״.
מנה אהובה: גספאצ'ו, אורז ירקות ועוגת פטל בחושה
מסעדת אורנה ואלה צילום: עמית שעל
איתמר רוטשילד מוזיקאי וכותב בן 40. מלצר ב־1998-2005 (עם הפסקה באמצע)
"שמעתי ששם מרוויחים כסף"
״עבדתי לפני כן באוזן השלישית ושמעתי שב'אורנה ואלה' מרוויחים הרבה כסף. זו היתה תקופת השיא של שינקין והמסעדה היתה מלאה כל הזמן. הן היו הראשונות שעשו את הלחם והפסטות בעצמן, מה שהיום עושים בכל מקום וכמו בכל מקום טוב נוצרה בו גאוות יחידה של העובדים - משהו שנתן לנו בטחון וכוח וכנראה גם משך אנשים לבוא״.
מנה אהובה: עוף בקארי
