2 מיליארד שקל יושקעו בהרחבת שטח בתי הכלא

כ־3,000 אסירים ישוחררו וכ־2 מיליארד שקל יושקעו בשיפוץ ובבניית בתי כלא בישראל. תוכנית זו תוגש לממשלה בשבוע הבא בידי שרי המשפטים, האוצר וביטחון הפנים לקראת תקציב 2019. זו תהיה תוצאת פסק הדין שכתב המשנה לנשיאת בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין ביום פרישתו ביוני 2017, וכך הכניס את המדינה לסחרור. בג"ץ, בהרכב רובינשטיין והשופטים חנן מלצר ואורי שוהם, בחן את הצפיפות בבתי הסוהר ומצא ששטח המחיה לאסיר הוא בלתי אנושי — 3.16 מ"ר לאסיר, כולל שירותים ומקלחת. לכן קיבל בית המשפט את העתירות של האגודה לזכויות האזרח, המרכז האקדמי למשפט ולעסקים רמת גן וארגון רופאים לזכויות אדם, והורו להגדיל משמעותית את השטח. יישום ההחלטה מתפצל לשתי אפשרויות דרמטיות: או שהמדינה תקצה סכומי עתק לשיפוץ ובניית בתי סוהר נוספים, או שמערכת המשפט תשנה מן הקצה את מדיניות הענישה — תשחרר יותר כלואים ותשלח פחות עבריינים למאסר בפועל.

ביום חמישי האחרון, הבהירה שרת המשפטים איילת שקד שהפתרון יהיה משולב: "אני חושבת שצריך לעשות זאת במקביל: קודם לצמצם את כמות הכלואים ואחר כך להרחיב את בתי הכלא.

זה סיפור נפיץ של כליאה מול כלכלה, משפט מול תקציב, אוצר מול פרקליטות. סיפור שמתכנס כרגע לתוכנית שבה יוקצו בכל שנה, ובמשך תשע השנים הקרובות, 200 מיליון שקל להקמת מתקני כליאה חדשים שיכילו כ־5,000 מיטות נוספות. כן ישוחררו כ־3,000 אסירים על פי מספר מתווים וחלופות מאסר. כל זאת במאמץ לעמוד ביעדים שקבע בג"ץ.

השופטים הורו למדינה להרחיב את שטח המחיה בשתי פעימות. עד מרץ הקרוב יוגדל השטח מ־3.16 כולל שירותים ומקלחת ל־3 מ"ר "מינימום יבש", בעגת שב"ס, כלומר לא כולל שירותים ומקלחת. עד דצמבר 2018 על המרחב לגדול ל־4 מ"ר "מינימום יבש", או 4.5 מ"ר כולל שירותים ומקלחת. ללא בניית בתי כלא נוספים, דורשת עמידה ביעד זה שחרור של כ־6,300 אסירים מתוך 19 אלף הכלואים. המדינה החליטה לשחרר חצי מהמספר ולרווח את שטחי המחיה עבור היתר.

כבר עתה ברור שהמדינה לא תעמוד במועדים שקבע בג"ץ (מרץ ודצמבר השנה) ותסתכן בבזיון בית המשפט, שממנו תבקש להימנע באמצעות בקשת ארכה שתנומק בוודאי ברצינות התוכנית שתוגש לממשלה.

אסירים בבית כלא בישראל. הצפיפות גדולה מאשר באפריקה צילום: צביקה טישלר

התשובה במטראז'

"היכולים אנו, שופטי ישראל, להתעלם מן המציאות בשטח ולהמשיך לשלוח את המורשעים בפלילים לתנאי כליאה שאינם ראויים למחייתו של אדם?" תהה רובינשטיין בפסק הדין שמעורר במלוא חריפותו את השאלה האם ראוי ששופטים יטילו על המדינה הוצאה כספית, שלהערכת האוצר מסתכמת בכ־5 מיליארד שקל — באלטרנטיבה שבה יש הרחבת שטח המחיה ל־4 מ"ר, בלא התחליף של שחרור המוני של אסירים ואימוץ מדיניות ענישה חדשה שהפרקליטות והמשטרה מתנגדים לה.

בספטמבר 2017 החליטה הממשלה להקים ועדה בראשות עו"ד עמית מררי המשנה הפלילי ליועץ המשפטי לממשלה שתמליץ על דרכים אופרטיביות להגשמת דו"ח ועדת דורנר שהציעה לבחון מחדש את מדיניות הענישה בכלים המקובלים בעולם לצמצום הכליאה.

שקד. מתווה חנינה צילום: עמית שעל

נימוקי בג"ץ נגזרו בעיקר מהפרת זכות יסוד: "כבוד האדם", ובכל זאת, כפייה שיפוטית של זכויות שעולות הרבה כסף מחייבת זהירות רבה, כפי שנהג בג"ץ בעתירות דומות שנגעו להגדלת סל התרופות או קצבאות הקיום לקשישים. ואכן, מותר יהיה לשאול מדוע רווחת האסירים קודמת לניצולי שואה, נכים, חינוך, קצבאות ותרופות.

התשובה היא במטראז'. כאמור, השטח הממוצע לאסיר בישראל הוא 3.16 מ"ר, כאשר 40% מהאסירים מוחזקים במרחב קטן יותר של פחות מ־2.5 מ"ר. למשל במחנה עופר, במתקני מגידו, ניצן, רמות וקציעות. בשטח הזה כלולים מיטות, שטחי אחסון, שירותים ומקלחת.

ניצן. נגד שינוי מדיניות הענישה צילום: יריב כץ

לפי נתוני שב״ס, ישראל נמצאת הרבה מתחת לרף הממוצע באירופה (8.8 מ״ר). לפי נתוני הצלב האדום, אף מתחת לנהוג במאוריציוס, קניה וסנגל. בפסק דין של בית הדין האירופי לזכויות אדם נגד איטליה מ־2013 נקבע כי החזקת אסירים בשטח מחיה הקטן מ־3 מ"ר מהווה הפרת איסור על ענישה אכזרית ויחס בלתי אנושי. נפסק שעל איטליה למצוא פתרון לבעיית הצפיפות בתוך שנה. הרף המינימלי שקבעה ועדת האו"ם נגד עינויים הוא 4 מ"ר נטו, וזה גם השטח ששופטי בג"ץ הורו למדינה להחיל עד סוף שנה זו.

כאמור, בישראל כלואים כ־19 אלף אסירים כשעלותו של כל אחד היא כ־10,000 שקל לחודש. שיעור הכליאה בישראל הוא 265 אסירים לכל 100 אלף תושבים כולל אסירים בטחוניים וכ־177 ללא הבטחוניים. שיעור זה גבוה מהקיים במדינות כמו ספרד (130) צרפת (103), איטליה (89), או גרמניה (78). ארצות הברית היא השיאנית העולמית עם 753 אסירים לכל 100 אלף תושבים.

רובינשטיין. תנאי הכליאה לא ראויים צילום: הילה ספאק

למשרד האוצר יש קו ברור: הכליאה רעה לכלכלה. במשרד אימצו את דו"ח ועדת דורנר לרפורמה במדיניות הענישה: למשל צמצום מאסר עבריינים שאינם מסוכנים בעבירות רשלנות, תעבורה ומסים. הדו"ח קובע שמאסר ארוך אינו מרתיע, והוא דווקא מגדיל את הסיכוי שהמשוחרר יחזור לפשיעה. באוצר מוכנים לתקצב 200 מיליון שקל לתשע שנים לשיפוץ, ריווח ובניית בתי הכלא, אבל כחלק מתוכנית רחבה שתאמץ חלופות מאסר שמקובלות בעולם. והרשימה ארוכה: קנס יומי במקום מאסר לעברייני מס, איזוק אלקטרוני לעצורים, הארכת עבודות שירות למאסר של תשעה חודשים במקום שישה כמו היום, הפעלה יעילה יותר של מנגנון השחרור המוקדם, הגדלת ניכוי השליש לניכוי חצי במקרים המתאימים, הרחבת השימוש בשחרורים מנהליים. לצד כל אלה מוצע לחוקק חוק שיחייב שופט ששולח אדם לתקופת מאסר קצרה לנמק בגזר הדין מדוע לא בחר בחלופת מאסר. מנגנון נוסף הוא בתי המשפט קהילתיים, מודל אמריקאי שנבחן בישראל בהובלת ד"ר דניאלה ביניש (בתה של נשיאת בית המשפט העליון בדימוס דורית ביניש). כרגע פועלים כפיילוט שלושה בתי משפט כאלה, ובימים אלה ממש אושרה הקמת שלושה נוספים. בתי משפט קהילתיים בוחנים את המעשה הפלילי בראי מצוקותיו האישיות, הכלכליות והבריאותיות של העבריין, ומנסים להתאים לו תוכנית שיקום כחלופה למאסר.

עונשי המאסר הוגדלו

אפשר לחשוד באוצר שגישתו השיקומית והחומלת נשענת גם על ההבנה שקיום פסק הדין להרחבת שטח המחיה של האסיר ל־4 מ"ר כרוך בהוצאות העתק. לעמדה השיקומית מצטרפת הסנגוריה הציבורית בראשות הפרופ' יואב ספיר שהדו"חות שלה על מצב הכליאה בישראל מזעזעים כל פעם מחדש. את הרוח האקדמית מספק הפרופ' אורן גזל־אייל, חבר בוועדת דורנר וכעת בוועדת מררי שמציג לאורך שנים מחקרים ומשנה סדורה לעניין התועלת המפוקפקת שבהחמרת הענישה.

לעומתם, הפרקליטות והמשטרה הם הסמן הנוקשה שדוגל בהחמרה. מצד אחד חוששת הפרקליטות להיקלע ל"ביזיון בית המשפט", שכרוך באי קיום פסק הדין במועד מצד שני היא גם מתנגדת בחריפות לשינוי מדיניות הענישה, במיוחד לנוכח המגמה בשנים האחרונות. החוק שנועד לקדם אחידות בענישה, באמצעות הבניית מתחמי ענישה, העלה את רף הענישה, ובהחמרה זו תומכת הרטוריקה המנחה של בית המשפט העליון.

במקרים של עבירות צווארון לבן למשל, הוגדלו משמעותית עונשי המאסר בפועל, אף שלא נשקפת כל מסוכנות מעבריינים אלה. כך נסקו עונשי המאסר בעבירות שוחד לכיוון שש שנים (חלק ממורשעי הולילנד); לשנתיים בעבירות שוק הון (דנקנר, בן זקן); ובעבירות הגבלים עסקיים ההחמרה היא מקנסות בלבד למאסרים בפועל של חודשים אחדים בשלב זה (רוזנהויז, קרטל הלחם). בפרקליטות סבורים שההרתעה היחידה לעברייני מס וצווארון לבן היא מאסר בפועל.

קו נוקשה נוסף שמפעילה הפרקליטות היא התנגדות לשחרור מוקדם. כמו ההתנגדות לשחרורו של יונתן היילו, קורבן עבירות מין שהרג את האיש שתקף והתעלל בו. נגזרו עליו 12 שנות מאסר ולאחר שהנשיא ריבלין והשרה שקד הפחיתו מעונשו הגיע זמנו, לאחר שש שנות מאסר, להגיע לוועדת השחרורים ולהיתקל בהתנגדות הפרקליטות.

גם לשירות בתי הסוהר עמדות משלו. לצד השמחה בתוספת משמעותית לתקציב, האינטרס המרכזי שלו הוא הקטנה במעצרים ומאסרים לתקופות קצרות ש"מטרטרים" אותו במיוחד. בישראל 50 אלף מעצרים בשנה, מחציתם הם ל־72 שעות ופחות. בנוגע אליהם תומך שב"ס בחלופות - מחוץ למתקניו. למשל בהרחבת האיזוק האלקטרוני. כמו כן, תומך שב"ס בהגדלת עבודות שירות שיוטלו על נידונים לתשעה חודשים ולא רק שישה חודשים כמו היום. בנוסף תומך שב"ס ב"בתי מעבר", שאליהם יועברו אסירים שריצו לפחות מחצית מתקופת מאסרם. זאת, לפי המודל שהוצע בדו"ח דורנר לפיו ועדות השחרורים יוסמכו להורות על העברת אסירים למעין הוסטל שבהם יעברו הליכי גמילה, שיקום ורכישת כישורים שיאפשרו להם להשתלב בשוק התעסוקה.

לעומת זאת, מתנגדת נציבת שב"ס עפרה קלינגר להרחבת סמכותה לשחרור מנהלי גם לעבריינים שנידונו לשנת מאסר. כיום, סמכות זו קיימת בנוגע לאסירים שמרצים בין שלושה לשישה חודשים. האוצר מבקש להגדיל זאת לשנה.

ביחד עם נשיא המדינה, יושבת שרת המשפטים איילת שקד על ברז החנינות שיכולות גם הן להשתלב במאמץ להקלת הצפיפות. בשבוע שעבר הבהירה: "אין רעיון לתת חנינה גורפת כפי שפורסם. אני והנשיא יושבים על מתווה של חנינה בשנת ה־70 למדינה, אך זה משהו אחר".