תשע כנפיים ואסלות קטלניות: כך הומצאו השירותים במטוס

שלום, כאן הקברניט; אי שם בשנות ה-60, הלמו כוחות האוויר של ארה"ב בוויאטנם, לאוס וקמבודיה. כשהגיע מניין ההפצצות ל-6 מיליון טון פצצות, החליט קומנדר קלרנס סטודארד מנושאת המטוסים מידוויי החליט שצריך לחגוג את המאורע בצורה מיוחדת: לחבר אסלה למטוס תקיפה ולהטיל אותה על האויב.

הוא וקצין התחמושת הראשי בספינה השיגו אסלת פורצלן מקולקלת וחיברו לה זנב של פצצה מאחור ומרעום מלפנים - ואז תלו את הבדיחה הזו על מטוס סקייריידר מס' 572. כשהמריא מר סטודארד , צלצל הטלפון בתאו של קצין הנשק וקברניט המידוויי, שצפה במטוסיו ממריאים, שאל "מה לעזאזל היה תלוי על הכנף של 527?!".

מטוס הסקייריידר נושא אסלת-הפצצה צילום: midwaysailor

כשהגיע הטייס לאזור המטרה, הטיל את האסלה ביחד עם שאר הפצצות שלו. להפתעת הקהל, היא פשוט החלה להסתחרר ועפה כמו טיל אל עבר מס' 2 של סטודארד שטס בסמוך אליו - ורק בנס לא נגרם אסון מאש אסלה ידידותית. הסיפור הזה נועד להדגיש דבר מאוד משמעותי בעולם הנדסת האירוספייס: אסלות פשוט לא נועדו לעופף.

זהירות למטה! צילום: ucrazy

היום אספר לכם על אסלות שנכנסו אל תוך מטוסים, ועל האתגר הטכני המטורף שהציבו למהנדסי התעופה מראשיתה. כשהופיעו מטוסי הנוסעים הראשונים בשנות ה-20, הבינו בתעשייה שחייבים להכניס אליהם תאי שירותים; בלעדיהם, לא ניתן היה להבטיח נוחות לאורך טיסות ארוכות וחברות התעופה הראשונות לא היו יכולות לממש את הפוטנציאל האדיר של תחבורה בינלאומית וביניבשתית.

ואולם, מהר מאוד הבינו מפתחי המטוסים שזה הולך להיות סיפור מההפטרה: המטוסים של שנות העשרים נשענו על מנועים חלשים, כך שהיה עליהם להיות קלים ככל האפשר. למי יש כוח להתחיל לדחוף פנימה מיכלי מים, פסולת וחדר סגור?

מטוס נוסעים מדגם צפלין-שטאקן E4 צילום: pinterest

לג'יאני קאפרוני היה כוח; הוא היה אחד ממעצבי המטוסים הכי יצירתיים בהיסטוריה, שהשפיעו על דורות שלמים של מהנדסים וחלוצים אחרים. והוא תכנן מטוס כל כך גדול, שיוכל לשאת תא שירותים בלי בעיות.

ג'יאני קאפרוני על אחד המטוסים שהמציא צילום: gardapost

המטוס נקרא CA60 וכשנחשף ב-1921, נדהם הקהל: היתה זו ספינת טיס עצומה שיכלה לשאת 100 איש - והיו לה תשע כנפיים. כן, שלוש סדרות של שלוש כנפיים - והקונסטרוקציה המפלצתית הזו המריאה באמצעות שמונה מנועים.

תשע כנפיים. סיפרו בעצמכם צילום: xplane

היא המריאה רק פעמיים: חוקי הפיזיקה לא התרשמו מהמטוס של קאפרוני, והוא התרסק אל תוך אגם מג'ורה באיטליה, אסלה והכל.

ב-1928 ניסה עוד יצרן מפורסם את כוחו באסלות מעופפות: חברת הנדלי פייג' הסקוטית השיקה את ה-HP42, מטוס נוסעים מגודל שיכל לשאת 24 נוסעים. באמצע גוף המטוס הותקנה אסלה, שהיתה פשוט חור בגוף. בגלל המבנה שלה, הדיף תא השירותים ריחות איומים - מה שלא תרם לפופולריות של המטוס הזה.

ריחני מקצה לקצה. מטוס ה-HP42 צילום: LOC

הניסיון הבא הגיע ב-1934 בדמות מטוס הסטרנריר של חברת סופרמרין. גם זה היה חור, אך עם חשיבה הנדסית מאחוריו: לאחר סיום השימוש, היה על הנוסע למשוך בידית שחשפה את תחתית האסלה לזרם אוויר שנותב מנחיר בדופן האווירון. מישהו ממנהנדסי החברה קצת שכח שאוויר נוטה להשמיע קול כשהוא מוזרם בצינורות בעובי משתנה: בכל פעם שהפעיל נוסע את האסלה, נשמעה שריקה מקפיאת דם.

גם ריחני, גם קולני. מטוס הסטרנריר צילום: wikiwand

ההתקן הזה זיכה את המטוס בכינוי "המחראה הצורחת", מה שהכתים את מותג סופרמרין (שניצל מבושה מתמשכת ארבע שנים לאחר מכן - כשהשיק את הספיטפייר הנפלא). במהלך שנות השלושים נעשו כמה וכמה נסיונות לשלב אסלות במטוסי נוסעים, אך כולם נתקלו באותן הבעיות: איך מצמצמים את המשקל, איך נפטרים מהריחות הרעים ואיך לא יוצרים חוויית שימוש שתעצבן את הנוסע.

במהלך שנות השלושים נעשו עוד כמה ניסיונות לשלב אסלות במטוסי נוסעים, אך כולם נתקלו באותן הבעיות: איך מצמצמים את המשקל, איך נפטרים מהריחות הרעים ואיך לא יוצרים חוויית שימוש שתעצבן את הנוסע. בסוף אותו העשור הופיע פיתרון קסם: ראשוני השירותים הכימיים. עכשיו, חשבו חברות התעופה, נוכל להסתפק במיכל כימיקלים והכל יהיה בסדר.

אסלה כימית מדור ראשון, מוצגת במוזיאון בריטי צילום: hiveminer

אז חשבו; בתחילה, נעשה שימוש בחומרים נדיפים שגררו בחילות בקרב הנוסעים. שינויים בהרכבים הכימיים הפכו את חוויית שירותי המטוס לפחות מחליאה, אך עדיין איפשרה שימוש רק באווירונים גדולים, בהם יש מקום למיכל פסולת. המטוס הראשון שזכה לאסלה סבירה לשימוש היה הסאנדרלנד של חברת שורט - ספינת טיס ענקית שהצליחה להגשים את החלום של קאפרוני (וראו זה פלא: עם כנף אחת בלבד!).

מטוס השורט סאנדרלנד צילום: tripadvisor

כמו הרבה המצאות אחרות, גם האסלה המעופפת הושבחה בידי המגזר הבטחוני לקראת מלחמת העולם השנייה: מפציצים ארוכי טווח שפותחו בארה"ב ובבריטניה כללו "פינת אסלה", שהיתה בעצם דלי עם חומרים כימיים ומשאבה בסיסית לניקוי.

החבית שם בקצה? אלו השירותים צילום: Howling Pixel

צוותי האוויר שנאו אותה ובצדק: כשמישהו היה הולך לנוחיות, היה עליו להתפלל שהמשאבה לא נסתמה, ושהמטוס לא ירעד או יקפוץ לו, מה שיביא למפגש לא סימפטי בין המשתמש ובין תוכן האסלה. ואולם, משאבת האסלה חוברה למערכות המטוס, מה שהיווה צעד חשוב בדרך להולדת השירותים המעופפים של ימינו.

כיום, שירותי המטוס אינם כימיים כלל, ונשענים על שאיבת ואקום שמעבירה את הפסולת למערכת אחסון, תוך סינון רעלים, שימוש בפילטרים מיוחדים וחיישני לחץ ולחות שמבטיחים שלא יהיו חלילה דליפות. אלו הן בעצם האסלות הכי מתקדמות בכדור הארץ (יש מתקדמות יותר, אך הן מרחפות בגובה 400 ק"מ, בתחנת החלל הבינלאומית).

תא שירותים במטוס נוסעים מודרני צילום: שאטרסטוק

הפסולת כמובן שלא מושלכת מהמטוס במהלך הטיסה ומיכל האחסון שלה מרוקן לאחר כל נחיתה באמצעות רכב פסולת ייעודי ששואב אותה בלחץ אוויר. המיכל עצמו מנוקה מפעם לפעם, ע"י מערכת מכנית בסבבי התחזוקה של המטוס. אז מה למדנו? שגם דברים שנראים טריוויאליים על הקרקע יכולים להיות חתיכת אתגר הנדסי באוויר - ושבכל מקרה, לא כדאי לזרוק אסלות ממטוסים. טיסה נעימה!