העיר שמאחורי עידן טראמפ

השנה היא 2005, ומפיקי טלוויזיה מרשת NBC האמריקאית מחפשים עיר. הערוץ בדיוק קנה את הזכויות לסיטקום הבריטי המצליח "המשרד", וצריך להחליט באיזו עיר אמריקאית תתרחש הסדרה (אך לא תצולם: כולה צולמה בלוס אנג'לס). הקומדיה בגרסתה הבריטית התרכזה בחיי המשרד האפורים של המעמד הבינוני־נמוך בעיר אנגלית פוסט־תעשייתית. כתוכנית מוקומנטרית, היא ניסתה לדמות אווירה אותנטית ולא נוצצת: רוב השחקנים לא היו יפים במיוחד, והנוף מחלונם לא היה אמור לכלול את הביג־בן או את London Eye אלא לפרוס שממה תאגידית מדכאת. לפיכך יוצרי התוכנית הבריטית בחרו למקם את "המשרד" בסלו, עיר קטנה ממערב ללונדון, כמה קילומטרים מהיתרו, הידועה בעיקר כמקום נוראי לחיות בו (סלו באנגלית עתיקה הוא "מקום בוצי"). המקום כל כך מדכא עד שה־BBC הפיק שם תוכנית להעלאת המורל המקומי, שנקראה פשוט "Making Slough Happy".

ברוח הזאת, הגרסה האמריקאית לא היתה יכולה להתרחש בעיר כגון ניו יורק או פילדלפיה, אפילו לא בסנט לואיס או בפיטסבורג (להן יש, לפחות, קבוצות ספורט בולטות). בחיפוש אחר המקבילה האמריקאית לסלו הבריטית הגיעו מפיקי NBC לסקרנטון, פנסילבניה, גם היא עיר תעשייתית לשעבר שימיה היפים מאחוריה ודיכאון כללי שורה עליה. 70 אלף בני אדם חיים בה (בדומה לרמלה או רעננה), כמחצית מבימי השיא שלה, לפני פחות ממאה שנה. ב־2014 האתר Business Insider ניתח את הרגלי השתייה של הערים בארצות הברית וקבע שסקרנטון היא The No. 1 Hangover City in America. יש לכך סיבה טובה: מחקר של ה־National Bureau of Economic Research, ארגון מחקר עצמאי, קבע כי המטרופולין של סקרנטון הוא הכי פחות מאושר בארצות הברית.

סקרנטון, פנסילבניה. מכרות ישנים שעולים באש, רחובות שמתמוטטים, עירייה שכמעט פשטה את הרגל צילום: גטי אימג'ס

הבחירה בעיר הזאת מוצלחת מסיבה נוספת: סקרנטון היא מטפורה מצוינת לשינויים החברתיים, הכלכליים והמרחביים שהתרחשו בערי ארצות הברית במחצית השנייה של המאה ה־20, תקופה שבה צמח האי־שוויון באופן משמעותי והחלום האמריקאי אכזב. כשבוחנים את ההיסטוריה שלה מתברר שסקרנטון היא לא רק מרחב מושלם לסיטקום מדכא על הקפיטליזם, אלא גם מקום שיכול להסביר את שינויי העומק שחלו בחברה האמריקאית, אלה שהובילו גם לבחירתו של דונלד טראמפ לנשיא.

גם אנשיו של טראמפ הבינו זאת. בערב האחרון לפני הבחירות לנשיאות המטוס הפרטי של טראמפ נשא אותו לסקרנטון, כדי לסיים שם, בעצרת חגיגית, את המירוץ שלו. למרות אופיה האפרורי של העיר והעובדה שטראמפ כבר ביקר בה במסגרת הקמפיין, הבחירה בסקרנטון לא היתה מפתיעה. כל סוקר דעת קהל או יועץ אסטרטגי ידע כי בשביל להיבחר, טראמפ היה חייב לקחת את פנסילבניה. ובשביל לקחת את פנסילבניה, טראמפ נזקק לקולם של לבנים ממעמד הפועלים שבעבר הצביעו, בגלל הזדהותם עם איגודי עובדים, עבור המפלגה הדמוקרטית. בקיצור, כדי להיהפך לנשיא ארצות הברית טראמפ היה צריך את סקרנטון, עיר ש־84% מתושביה לבנים ורק 18% בוגרי קולג', ואת כל הסקרנטוניות האחרות במדינה. ואם לא די בכך, במקרה של טראמפ, שמתמחה בנעיצת סיכות חדות ביריביו, אפשר להניח שברקע הבחירה בעיר היתה עוד סיבה: אביה של הילארי קלינטון גדל ונקבר בסקרנטון, וסבה היה פועל במפעל תחרה מקומי במשך שנים. גם ג'ו ביידן, סגן הנשיא בממשל אובמה, גדל בעיר.

כשטראמפ עלה על הבמה, אצטדיון הכדורסל של המכללה המקומית היה מלא עד אפס מקום. "אנחנו הולכים להחזיר את כורי הפחם, עובדי המפעלים ופועלי הפלדה לעבודתם!", הוא שאג, והקהל הריע. קשיי היומיום נשכחו לרגע, ותושבי סקרנטון התמסרו לתקווה. לא ההיא של אובמה, שזכה לתמיכתם בשנים הקודמות ושבחר להביט קדימה. אלא לתקווה שהציע טראמפ, זו שמבטיחה להחזיר את גלגל הגלובליזציה לאחור ואת אמריקה בכלל, וסקרנטון בפרט, לימיה הגדולים.

תומכי טראמפ מקבלים את פניו בסקרנטון ביולי. העיר היתה מעוז דמוקרטי חזק ובטוח במשך עשרות שנים, אבל הפעם "מתברר שהם כעסו הרבה יותר ממה שהבנו", כהגדרת נציגת המפלגה במחוז צילום: איי פי

כשהעושר התפזר בין כולם

פעם סקרנטון סימלה את העתיד האופטימי של ארצות הברית, לא את עברה הנכחד. עד היום, בכניסה לעיר, יש שלט ענקי המציג בגאווה את הכינוי שהודבק לה במאה ה־19: The Electric City. סקרנטון נקראה כך כי בשנות השמונים של המאה ה־19 הוקמה בה מערכת התחבורה הציבורית הראשונה שפעלה כולה על חשמל. אלה היו שנים שבהן מהגרים רבים, רובם קתולים מאירלנד ומאיטליה, נהרו לעיר כדי לעבוד במפעלי הפלדה, במכרות הפחם ובחברות הרכבות שבה. מרבץ הפחם הגדול ביותר בארצות הברית נמצא באדמות סקרנטון, וקו הרכבת המרכזי שנוסע בין האגמים הגדולים של המערב התיכון לנמל ניו יורק עבר דרך העיר. זו אינה הגזמה לומר כי במאה ה־19 ניצבה סקרנטון במוקד המהפכה התעשייתית האמריקאית. השגשוג הכלכלי והאנושי הביא לפריחה אורבנית: באותה תקופה הוקמו בעיר עוד ועוד שכונות, ספריות, כנסיות, פארקים ואפילו כמה אחוזות ויקטוריאניות של בעלי ההון.

אבל בעלי ההון היו רק חלק מהתמונה. מפתח מרכזי לשגשוג היה דווקא העובדה שהעושר התפזר לרוחבה של האוכלוסייה, ולא נצבר בידי אנשים מעטים. העיר אמנם נקראת על שמו של ג'ורג' וו. סקרנטון, הקפיטליסט שהקים את הרכבת והמפעל הראשונים במקום (ובהמשך היה גם לפוליטיקאי, איש המפלגה הרפובליקנית וחבר בית הנבחרים האמריקאי). אך סקרנטון ושותפיו העסקיים למדו במהרה שהם ייאלצו לחלוק את העושר עם אחרים: לעובדים בעיר היה כוח גדול, הם מנעו את הצטברות ההון ויצרו חברה שוויונית למדי.

נקודת המפנה נרשמה ב־1877: לאחר שהרכבת, המעסיקה הגדולה בעיר במשך מאה שנה, הודיעה על הורדת שכר, העובדים הכריזו על סכסוך עבודה והשביתו לחלוטין את אחד מעורקי התנועה המרכזיים של ארצות הברית דאז. כאות סולידריות עם עובדי הרכבת כמעט כל העיר הפסיקה לעבוד: באחת השביתות הכלליות הגדולות בהיסטוריה של ארצות הברית שבתו 30 אלף מ־40 אלף העובדים בעיר, וכ־5,000 התכנסו להפגנה רועמת. בעלי ההון הזעיקו את הצבא, וחיילים פיזרו את ההפגנה באלימות. ארבעה פועלים נהרגו.

סטיב קארל בגרסה האמריקאית של "המשרד", שמתרחשת בסקרנטון. רקע מתבקש לדיכאון תאגידי

בטווח הקצר, העובדים הפסידו: הם חזרו לעבודה ושכרם לא עלה. אבל בטווח הארוך הם היו המנצחים. מאותו יום דמים איגודי עובדים של פועלים פשוטים נהפכו לכוח

משמעותי בסקרנטון, ובשביתות הבאות המדינה כבר לא פנתה לאלימות אלא ערכה בוררות שסיפקה לפועלים הישגים נאים, ואלה מצדם הצמיחו לא מעט מנהיגי עובדים בקנה מידה לאומי. שנה בלבד אחרי השביתה הגדולה טרנס פודרלי, פועל ומנהיג עובדים, נבחר לראשות העירייה. קצת אחר כך מונה, במקביל לכהונתו בעיר, לראש איגוד העובדים הגדול ביותר בארצות הברית דאז, אבירי העבודה. בניגוד לאיגודים אחרים באותה תקופה, אבירי העבודה איגדו לא רק עובדים מיומנים ולבנים אלא גם מהגרים ללא מקצוע, נשים ושחורים. הם נלחמו, בכל רחבי המדינה, למען צמצום שעות עבודה, תנאים משופרים ודרישות תפוקה סבירות. בשיאו, בהנהגת פודרלי, מנה הארגון כמעט מיליון עובדים, והשפעתו על מקבלי ההחלטות בוושינגטון ועל המדיניות הכלכלית היתה גדולה.

בסקרנטון הובילו פודרלי ואיגודי העובדים לפריחה עירונית שנבעה בעיקר ממשכורות גבוהות והשקעה מאסיבית בעיר, לרבות הקמת אותה מערכת תחבורה חשמלית. העיר המשגשגת משכה עוד ועוד אנשים, שהבינו שהיא יכולה לספק להם את ההזדמנות להצטרף למעמד הביניים המתפתח; כך הגיעו לשם, בין השאר, סבתה של קלינטון ומשפחתו של ביידן. בשנות השלושים של המאה ה־20 חיו בעיר 140 אלף בני אדם, מספר מרשים לאותם ימים, והחנויות, הרחובות והפארקים היו גדושים באנשים. השגשוג הכלכלי והסולידריות, הפוליטיקה המתמקדת בתושבים, הצמיחו מרכז אורבני מסעיר. לא בכדי הצמיחה העיר גם את ג'יין ג'ייקובס, מבקרת הערים הידועה בעולם, שגדלה בסקרנטון בימי הזוהר. כשג'ייקובס נדדה לניו יורק וחשפה את התכנון העירוני הלקוי, המנוכר והמפלג שבה, תכנון שלא השכיל להפוך את הרחוב למרחב חברתי מלא חיים, היא ראתה לנגד עיניה את עיר ילדותה התוססת, שהיתה מופת לערים שמרעיפות טוב על תושביהן השמחים.

איך נראית קריסה כוללת

סקרנטון אינה חריגה בצפון־מזרח ארצות הברית. היא נמצאת בלבו של האזור שלפני כמאה שנה הועלה על נס כ"חגורת הפלדה" — החזית התעשייתית המשגשגת של ארצות הברית, זו שהתיימרה לספק לכל פועל עתיד כלכלי בטוח — ובשלושת העשורים האחרונים מוכר כ"חגורת החלודה", מרחב של קריסה כלכלית, חברתית ואורבנית. לרוב הדיון בחגורת החלודה נוטה להטיל את האשמה על הגלובליזציה, אבל הסיפור של סקרנטון מבהיר שהתהליכים מורכבים יותר. השינויים הכלכליים שמרימים ומפילים ערים הם גדולים יותר מגלובליזציה, למשל שינוי במקורות האנרגיה שטלטל מדינות שלמות בעולם או השינויים שמכתיב כדור הארץ עצמו. והסיפור הזה גם מראה איך שגשוג בתקופה אחת גורר לעתים מחיר כבד בתקופה שאחריה.

השינוי החל בשנות החמישים, כשהמדיניות האמריקאית עודדה מעבר לפרברים, באמצעות משכנתאות מוזלות והשקעה רחבה בכבישים ולא בתחבורה ציבורית. מכוניות פרטיות נכנסו לכל בית במעמד הביניים ומעלה. לרכבות, ולפחם המזין אותן, היה הרבה פחות ביקוש. השינויים האלה פגעו בחיים האורבניים בכל עיר אמריקאית, אבל לסקרנטון, שנשענה על ענפי הפחם והרכבות, זאת היתה מכה כואבת מאוד.

ארוחת חג ההודיה שהוגשה לפני כחודש ליותר מאלף נזקקים מקרב תושבי סקרנטון. מחקר רשמי כבר קבע: זו העיר הכי פחות מאושרת בארצות הברית צילום: איי פי

ובינתיים, תושבי העיר שלא יכלו להרשות לעצמם בית בפרברים נאלצו להתמודד עם המחיר האקולוגי שגובה כריית פחם במשך כמעט מאה שנה. משנות החמישים, עם המעבר מפחם לנפט, חברות האנרגיה נטשו את כל אינספור המכרות בעיר בלי שטרחו לסגור אותם כראוי. העמודים התת־קרקעיים קרסו ואיתם בתים ורחובות שלמים. התאגידים השאירו מאחוריהם גם פסולת תעשייתית רבה, ואזורים מסוימים בעיר עלו באש ובערו במשך שנים רבות. שריפות תת־קרקעיות עדיין מתחוללות. ב־1970 הכריז שר המכרות של פנסילבניה כי לנוכח כמות הבורות האדירה מתחת לסקרנטון "יותר כלכלי" לנטוש את העיר מלהתמודד עם הבעיה. זה לא קרה: תאגידים והון אולי יכולים לנטוש עיר, אבל אוכלוסיות חלשות מתקשות לעשות זאת.

מקורות פרנסה רבים ששרדו את השינויים במקורות האנרגיה, למשל מפעלי הטקסטיל, נסגרו על רקע הגלובליזציה. איגודי העובדים, שהתבססו על הסקטורים המתפיידים, נחלשו ונעלמו. מערכת התחבורה החשמלית, מקור הגאווה הגדול, נסגרה ב־1968. הרכבת פשטה את הרגל בשנות השבעים. כיום, אגב, אין שום דרך להגיע לעיר ברכבת, רק ברכב פרטי. חוד החנית של הקידמה התעשייתית, העירונית והטכנולוגית היה לעזובה.

אם תבקרו בקניון המרכזי של סקרנטון (אני לא באמת ממליץ לכם לעשות זאת) תראו מגוון מחוות ל"המשרד", ששמה את העיר שוב על המפה. אבל המציאות לא משעשעת: כשליש מהתושבים חיים מתחת לקו העוני, ובשנים האחרונות ניכרת עלייה חדה בתפוסה בבתי התמחוי. לפי ג'וזף קלי, כומר קתולי ופעיל חברתי שהתראיין לעיתון מקומי, הבעיה המרכזית אינה האבטלה בעיר, שנאמדת בפחות מ־6%, אלא עבודות בשכר שלא מאפשר חיים בכבוד, בדומה לנעשה במקומות רבים נוספים בארצות הברית. המעסיק הפרטי הגדול בעיר כבר אינו מפעל עם איגוד עובדים חזק אלא ענקית הקמעונאות וולמארט, שידועה כמחסלת ערים קטלנית: היא גורמת למרבית העסקים הקטנים להיסגר ומשלמת שכר נמוך במיוחד, כזה ששולח את העובדים לבקש מהמדינה תלושי מזון.

בדומה לערים פוסט־תעשייתיות אחרות, כגון דטרויט, הקריסה הכלכלית ניכרה היטב גם בזירה הציבורית. כשבעיר נותרו בעיקר מי שמשתכרים מעט או לא משתכרים כלל, גביית המסים נפגעה קשות וב־2012 סקרנטון היתה על סף פשיטת רגל. העירייה חתכה את משכורות כל עובדיה לשכר מינימום, ובמקביל הפריטה כל מה שיכלה להפריט. במרץ החולף הופרטה אפילו מערכת הביוב.

השלט בכניסה לסקרנטון שמכריז על "עיר החשמל", הראשונה שהתקינה מערכת תחבורה ציבורית חשמלית. כיום אפשר להגיע לעיר רק ברכב פרטי צילום: שאטרסטוק

העוני וקריסת השירותים הציבוריים גובים מחיר גם בבריאות התושבים. בפברואר דיווח משרד הבריאות של פנסילבניה כי 20% מהילדים מתחת לגיל שבע סובלים מרמות גבוהות מדי של עופרת בדם, שיעור גבוה בהרבה מהממוצע הארצי. לא ברור אם מקור הבעיה במי השתייה או במגורים במבנים ישנים. גם תוחלת החיים באזור נמוכה יחסית; במחוז שבו חייתי בפנסילבניה, למשל, תוחלת החיים הממוצעת של גברים ב־2010 היתה 77.9 שנה, בעוד בסקרנטון היא היתה נמוכה בארבע שנים.

ולעתים מחיר ההפרטה הוא החופש עצמו, כפי שחשפה פרשת "Kids for Cash": ב־2008 הורשעו שני שופטים מחוזיים בבית המשפט היושב בעיר בגין קבלת שוחד מקבלן של בתי מעצר פרטיים לנוער בתמורה לכך ששלחו לכלא מאות קטינים, כולל כאלה שנעצרו על עבירות פעוטות כגון גניבת סרטי DVD מוולמארט.

העובדה שמסמלת אולי יותר מכל את קריסתה של סקרנטון, העיר שהראתה איך אפשר לחלק את ההון באופן הוגן, היא שאי־השוויון הגדול ביותר בארצות הברית נרשם כיום בעיר וסביבותיה. לפי מחקר שעשה ב־2015 מכון ברוקניגנס, מהארגונים למחקר חברתי הוותיקים בארצות הברית, משקי בית באחוזון ה־95% בסקרנטון ופרבריה מרוויחים פי 13.4 ממשקי בית באחוזון ה־20%. לשם השוואה, בכלל ארצות הברית מדובר בפער של פי 8.3, וגם הוא מהגבוהים בעולם המערבי.

למה דווקא טראמפ הצליח

יום אחרי שטראמפ הלהיב את הקהל המקומי, אנשי סקרנטון, כמו כל אמריקה, הלכו אל הקלפי. כשהם עשו זאת לפני ארבע שנים, 63% מתושבי המחוז בחרו באובמה, רק 36% בחרו במיט רומני. לא היתה שם הפתעה גדולה: זה יותר ממאה שנה שסקרנטון היא מחוז דמוקרטי מובהק וחזק. אפילו ב־1980, כש־46 מתוך 57 המחוזות בפנסילבניה בחרו ברונלד רייגן, בסקרנטון תמכו בג'ימי קרטר. כלומר גם כשאמריקה שברה ימינה, העיר נשארה נאמנה לדמוקרטים.

גם הפעם קלינטון זכתה ביותר קולות. אבל רק ב־3,000 יותר קולות. זה מספר זעום. ב־2012 הפער לטובת אובמה היה של 18 אלף קולות. כעשרת אלפים מתוך מצביעי אובמה אז לא הצביעו לקלינטון עכשיו. מנגד, כ־15 אלף שלא בחרו ברומני הצביעו השנה לטראמפ. בשורה התחתונה, 50.2% הצביעו קלינטון, 48.6% הצביעו טראמפ. בתוך ארבע שנים פער של כמעט 30% נהפך לפער של פחות מ־2%. זה מה שנשאר ממסורת עמוקה וארוכה של תמיכה בדמוקרטים.

עם סחף הקולות הזה לטובתו, טראמפ ניצח בפנסילבניה, וזכה ב־20 אלקטורים שקלינטון והפרשנים היו בטוחים שמצויים בכיסה. אגב, גם בסלו הבריטית, זו שבה התרחשה "המשרד" במקור, רוב התושבים תמכו בברקזיט. את הניצחון בפנסילבניה, כמו ברוב ארצות הברית, סיפקו לטראמפ בעיקר לבנים מהמעמד הנמוך. הסיפור של סקרנטון מצביע על עומק הייאוש שאליו נקלעו. אבל השאלה היא למה זה קרה דווקא עכשיו. העיר קורסת לאטה כבר כמה עשורים, ואיתה מעמד הפועלים האמריקאי כולו — ובכל זאת סקרנטון נשארה נאמנה לדמוקרטים כל השנים. מה שינה את התמונה בתחילת נובמבר? היסטוריונים עוד ירבו לעסוק בשאלה הזאת, אבל להערכתי אפשר למנות שלוש סיבות טובות: המשבר הכלכלי האחרון, העובדה שהמועמדת הדמוקרטית היתה דווקא קלינטון, והתפנית הכלכלית שטראמפ הביא, לפחות בנאומיו, למפלגה הרפובליקנית.

עד 2008 משקי הבית האמריקאיים שרדו בזכות פלסטר משמעותי: האשראי. מאז שנות השבעים הם לקחו הלוואות, גיהצו את הכרטיסים עוד ועוד, נהנו ממשכנתאות שניתנו גם למי שבקושי הכניסו שכר מינימום. הציבור הצליח להחזיק את הראש מעל המים, עד המשבר. בעקבותיו בא גל עיקולים אדיר, שבתוך חמש שנים פינה יותר מ־14 מיליון אמריקאים מבתיהם, גם בסקרנטון. במחצית הראשונה של 2009 נרשם זינוק של 74% בעיקולי הבתים במחוז לעומת התקופה המקבילה בשנה הקודמת. בהתחלה הואשם במשבר ממשל בוש הבן, והתושבים נתנו לאובמה צ'אנס. ב־2016 כבר נמאס להם לחכות לישועה מהדמוקרטים.

גם בגלל הילארי קלינטון. מאז המשבר תאגידי בנקאות אדירים כמו גולדמן זאקס נתפסו כאחראים לקריסה ולאובדן הבתים, בעיקר בעיני מעמד הפועלים. לאורך כל הדרך זה פגע בקלינטון, שמזוהה עם וול סטריט, ואז נחשפו המיילים של מנהל הקמפיין שלה, שרק חיזקו את התחושה שהמועמדת הדמוקרטית היא מוקד של קשרי הון־שלטון ונמצאת בכיסם של הבנקים הגדולים.

וישנה, כאמור, גם האסטרטגיה הכלכלית החדשה שהציע טראמפ. במשך עשורים רבים המפלגה הרפובליקנית תמכה בשווקים חופשיים ובגלובליזציה, ופתאום בא מועמד לנשיאות שהבטיח להטיל מכסי מגן ולבטל את הסכמי הסחר הבינלאומיים (זה כמובן לא אומר שהוא יקיים את ההבטחות האלה). בעוד קלינטון ניסתה להצדיק את הגלובליזציה, טראמפ הגיע לסקרנטון פעמיים והבטיח לתושביה לחזור לימים שבהם השוק הבינלאומי לא איים על העבודה, השכר ואיכות החיים שלהם.

צירוף הסיבות הזה הוביל לכך שמצביעים רבים נטשו את הדמוקרטים דווקא במעוז הבטוח שלהם. "אני המומה", הודתה אווי מקנלטי, נציגת המפלגה במחוז של סקרנטון, "מתברר שהם כעסו הרבה יותר ממה שהבנו". אם הדמוקרטים היו טורחים להתבונן אחורה אל ההיסטוריה של העיר, ודרכה אל העליות והמורדות בכלכלה ובחברה האמריקאית, אולי הם לא היו כל כך מופתעים.

הכותב הוא היסטוריון של הקפיטליזם האמריקאי ומרצה באוניברסיטת חיפה. בילדותו חי בפנסילבניה (לא בסקרנטון).

גרסתה הראשונה של הכתבה פורסמה בשבוע שעבר ב"שפת רחוב" — מגזין אינטרנטי לחדשנות עירונית. stlanguage.com