עלייתו של טראמפ: אמריקה כבר מתגעגעת

היה מפתה להאמין שההיסטוריה הפכה דף. אבל, הדורות הבאים עשויים לראות בבחירתו של ברק אובמה לנשיאות ב־2008 כסטייה קטנה מנתיב הזעם שבו הלכה אמריקה מאז ה־11 בספטמבר 2001. גם אם הם לא אמרו זאת מפורשות, דונלד טראמפ ואנשיו הכריזו מלחמה על האסלאם. אובמה האמין שאין בעיה שאי אפשר לפתור בכוח ההיגיון. האינסטינקטים של טראמפ הפוכים בתכלית. כבר כעת ברור שכל כיוון שממשלו של הנשיא הנבחר ייקח, יחסל את מורשתו של אובמה. במקרים רבים מאוד כל מה שיידרש כדי לעשות זאת הוא הינף קולמוס של טראמפ.

מחיקת מורשתו של אובמה תהיה עמוקה הרבה יותר מביטול חוקים או הסכמים בינלאומים. טראמפ ישליך את רפורמת הבריאות הממלכתית אובמה־קר לפח האשפה, ואם הוא לא יעשה זאת, הוא לפחות ישנה אותה ללא היכר. הוא שוקל ברצינות להתנער ממחויבותה של ארה"ב להסכם האקלים שנחתם בפריז אשתקד וסביר להניח שיפוצץ את עסקת הגרעין עם איראן. הצעדים הללו יכחידו את ההישגים הבולטים ביותר של ממשל אובמה. ההישגים הבולטים פחות, כמו האיסור על קידוחי נפט בקוטב הצפוני ועל עינויים בחקירות, והתוכנית לסגור את מתקן המעצר גואנטנאמו (שמעולם לא התממשה) ייעלמו גם הם. כאילו אובמה מעולם לא היה כאן.

מה שמוזר הוא שאותה אמריקה שבחרה בטראמפ, כבר מתגעגעת לאובמה. זה אמנם קורה לעתים קרובות עם נשיאים יוצאים, אבל במקרה של אובמה הגעגוע חזק במיוחד. שיעור התמיכה בו עומד על 55%, כמו ברונלד רייגן לפני שעזב את הבית הלבן, גבוה במעט מביל קלינטון וביותר מ־20% מג'ורג' בוש הבן. ככל שטראמפ מצייץ עצמו לדעת בטוויטר, האמריקאים מעריכים יותר את הרוגע וכובד הראש של אובמה. הוא מתייחס כך אפילו לטראמפ. "אני חושב ששום דבר הוא לא סוף העולם, אלא אם באמת מדובר בסוף העולם", אמר הנשיא היוצא למגזין "ניו יורקר".

צריך לקחת אחריות

אבל אכן מדובר בסוף העולם, לפחות כפי שאובמה הכיר אותו. הוא צריך לקחת מידה מסויימת של אחריות על דעיכת העולם הזה. אובמה נכנס לבית הלבן כשהסדר העולמי שהכתיבה ארה"ב היה תלוי על בלימה. ההסתבכות של בוש הבן במלחמות בעיראק ובאפגניסטן ערערו את מעמדה של ארה"ב במזרח התיכון. המשבר הפיננסי של 2008 הצמיד סימן שאלה גדול לקונצנזוס השוק החופשי המסורתי שיצרה וושינגטון. כוחה של ארה"ב הלך ודעך, אבל עוד היה זמן לעשות משהו בעניין.

דונלד טראמפ. כאילו אובמה מעולם לא היה כאן צילום: אי.פי

אובמה הגיע לחדר הסגלגל בנקודת מפנה גיאו־פוליטית. כעת, כשהוא מתכונן לעזוב אותו, כבר אין עוררין על היחלשותה של ארה"ב. אובמה לא הצליח לעצור את התהליך. האם טראמפ יוכל? אחד מהמאפיינים הבולטים של אובמה היה אמונתו המוחלטת בכך שההיגיון הוא שמנחה את ההתנהגות האנושית. הוא לא הצליח להתחמק מהכשל העתיק של הטכנוקרטיה הליברלית: ההנחה שלאופן בו מתעצבים יחסים בין אנשים יש בסיס רציונלי. כשהטיעונים ההגיוניים של אובמה לא הצליחו לשכנע, בין שאת הנציגים הרפובליקנים בקונגרס ובין שאת מנהיגי העולם, אובמה נסוג לשתיקה פצועה. העולם היה לאכזבה. כשנשיא רוסיה ולדימיר פוטין סיפח את חצי האי קרים ב־2014, מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי אמר ש"במאה ה־21 לא מתנהגים כמו במאה ה־19 ופולשים למדינה על סמך תירוץ כוזב". אבל כך, לעתים קרובות, העולם עובד. ארה"ב פעלה בדיוק באותו אופן כשפלשה לעיראק בתחחילת המאה.

אמריקה נוטה לבחור נשיאים שאישיותם היא ההפך הגמור מזו של קודמיהם. אובמה השקול החליף את בוש מהיר ההחלטה. טראמפ הוא חרטטן. בדיוק כמו בעסקת נדל"ן, הוא יתחנף, יאיים, יחמיא וישחד כל מי שהוא עושה איתו עסקים. כאשר הוא נכשל, הוא מכריז על הכישלון כעל הצלחה כדי להסיח את דעתם של אנשים. זו הסיבה שהציוצים שלו מעוררים מהומה רבה כל כך. כשאנשים יספרו עליו את האמת, הוא יכנה אותם שקרנים. כשהם ישבחו אותו, הוא יגיד שהם גאונים. כשמשבר מתפרץ, הוא יפעל מהקרביים. האמריקאים יתחרטו על הבחירה בו. האהדה לאובמה תימשך גם אחרי שהוא יעזוב את הבית הלבן.

צילום: אם סי טי

אבל, טראמפ לא יהפוך את מגמת הדעיכה של ארה"ב. למעשה, רוב הסיכויים שהוא יאיץ אותה. קשה להמעיט במשמעות ההיסטורית של בחירתו של טראמפ לנשיאות. הסדר העולמי שארה"ב הייתה אחראית לו, זה שהכרנו במשך 70 שנה, אינו קיים עוד. חזרנו לתקופה של פוליטיקה כוחנית. ארה"ב הפצועה תתמודד עם רוסיה שיכורת הכוח של פוטין, וסין שהולכת וצוברת ביטחון בהנהגת שי ג'ינפינג. בטווח הארוך, היחסים עם סין יהיו המשמעותיים יותר, אבל בטווח הקצר היחסים עם פוטין יעמדו במוקד. אירופה תיפגע בכל תרחיש שיתפתח, וכך גם יוקרתה של ארה"ב.

העולם לא הקשיב

בינתיים, אובמה ודאי יפרסם את זיכרונותיו מהבית הלבן. הם ודאי יהיו כתובים לעילא ולעילא. אלו יהיו זכרונות של מנהיג אינטליגנטי מאוד, הגון מאוד, שנאבק ליצור שיתוף פעולה בינלאומי, והעולם לא הקשיב לו. אובמה הגיע לבית הלבן כשהוא נושא בשורה של תקווה. הוא עוזב אותו כשהוא מזהיר מפני השתלטותו של הפחד. אבל, מחשבתו של העולם נדדה. האנשים מפחדים - ובצדק.