חשד שבן הזוג בוגד? חדירה למחשב ללא הסכמה יכולה להיחשב עבירה

הטכנולוגיה בת זמננו, ובין היתר המציאות הווירטואלית המתוחכמת המונגשת בעיקר באמצעות מכשירי הנייד והרשתות החברתיות, "תורמות" להרס תאים משפחתיים, במיוחד לאור הקלות הבלתי נסבלת המאפשרות להיווצרותם של רומנים חשאיים ואסורים. 

אך אליה וקוץ בה. זוהי חרב פיפיות. כי הרי הטכנולוגיה והמציאות מאפשרות לצד הנבגד "להשיג" הישגים בלתי מבוטלים בקשר עם צירוף ראיות לכתב הטענות שהגיש, מה שבהכרח יכול לסיי, בהתפתחות ההליך הדיוני ובהטיית ההחלטה שתתקבל לטובתו. קל וחומר כאשר ניצב זוג בפני הליך גירושין. מצד שני, יש סכנה בשימוש בהן.

בני האדם פיתחו תרבות של מציצנות וחיטוט בפינות החבויות והאישיות ביותר של בני זוגם: מכשיר הנייד, תיבת הדואר האלקטרוני והתחקות אחר פועלם ברשתות החברתיות. עם זאת, חשוב לדעת, כי גם אם נניח שנאמנות היא ערך, מציצנות וחטטנות הן לא. מכל מקום, הן אינן ערכים חוקיים, גם בימינו, ימים בהן הן זוכות לאידיאליזציה בתכניות הריאליטי וברשתות החברתיות. עובדת היותך נבגד לא תכשיר את הקרקע לפגיעה בפרטיות.

רובינו מזעדעזעים וחרדים מעצם המחשבה שמישהו יחדור לפרטיותינו, אם במרחב הפיזי, אם ברשת, אם בידי חיטוט במכשיר הנייד וכו׳.

האם יש פרטיות ברשת?

פרטיות - ערך עליון?

יש אסכולה הגורסת כי פרטיות היא בעיה ולא ערך. אדם הרוצה לשמור על פרטיותו ומעוניין להסתיר משהו, בוודאי מסתיר דברים אסורים שביצע או "כתמים" כלשהם. יש הטוענים כי הזכות לפרטיות היא בעצם ה"זכות לצביעות", שאין לה מקום בכפר הגלובלי הטכנולוגי שלנו וכי מדובר במינוח שעבר זמנו, כי מדובר בצנזור, הפוגע בזכות הביטוי, חופש המידע ובשגרת החיים של ימינו, בפרט.

כולנו זוכרים את הסערה שעוררה האפליקציה, "Boyfriend Tracker", כשהושקה בשנת 2013 בידי Google. האפליקציה כללה פונקציות של קבלת עדכונים באשר למיקום בו מצוי בן הזוג, העברת עותקים מהודעות שקיבל במכשיר הנייד שלו ואף כלל הגדרה לפיה יכל בן הזוג הנבגד לתכנת את מכשיר הנייד שלו, כך שיעודכן באמצעות "צלצול" שקט", להתקשר לבן זוגו ולהאזין בסתר לשיחותיו.

בזמנו, הסירה Google את האפליקציה מן החנות שלה, בעקבות תלונות על היותה כזו שמפרה פרטיות, במקרה הטוב וכזו שעלולה להיות מופעלת בידי צדדים שלישיים כאמצעי להפעלת סחיטה, בתסריט טוב פחות.

תעשיית המעקב בעולם בכלל וגם בישראל פורחת ואיתה גם תעשיית אביזרי הבילוש והריגול: מצלמות נסתרות, מכשירים וציוד האזנה ו/או הקלטה. רשימת אביזרים זו אינה ממצה, במיוחד כשעסקינן בגורמים פרטיים ששירותיהם נשכרו לצורך מעקב והתחקות אחר בן הזוג הבוגד. כשהחלה אותה תעשייה לשגשג הצליחו אותם חוקרים פרטיים, באמצעות שימוש בהסברים שונים מתחום הקניין, להכשיר את פגיעתם בפרטיות ו/או בביצוע עבירות הקשורות בפגיעה בפרטיות. עם זאת, מדובר בסוגיה מורכבת כשלעצמה שמקומה אינו ביריעה קצרה זו.

חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 אוסר על פגיעה בפרטיות וקובע בהוראת סעיף 2 לו, כי: "פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: 1) בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת; (2) האזנה האסורה על פי חוק;(3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד;...(5) העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו; לענין זה, "כתב" - לרבות מסר אלקטרוני כהגדרתו בחוק חתימה אלקטרונית, התשס"א-2001; ... (7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם;... (9) שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה; (10) פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד

(7) או (9); (11) פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד".

הנה כי כן, אין ספק ששימוש באביזרי המעקב, הבילוש והריגול פוגע, חד משמעית, בפרטיות וכי שימוש מן הסוג הזה נוגד כמעט את כל סעיפי החוק, כפי שהובאו לעיל. פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית והוראות פקודת הנזיקין (נוסח חדש) חלות עליה, בכפוף להוראות החוק. פגיעה בפרטיות יכולה להיחשב עבירה פלילית אם נעשית במזיד, באחת הדרכים המצוינות בחוק.

גם חוק האזנת סתר, תשל"ט-1979 עוסק בסוגיית הפרטיות, וקובע איסור האזנה לשיחות, במידה שהיא נעשית שלא בהסכמתו, לכל הפחות, של אחד הצדדים לשיחה.

עם זאת, בחודש שעבר, נתקבל "תחת הרדאר" פסק דין תקדימי של בית הדין הרבני האזורי בנתניה, לפיו החליט, בהרכב של שלושה דיינים בתביעת גירושים, להתיר לאישה מסורבת גט להציג פלטי הודעות טקסט מן הנייד ומן הדואר האלקטרוני של בעלה, על מנת לקעקע את עדותו, לפיה עושה שימוש באמתלה שמסרב לתת לה גט מאחר שחפץ ב-"שלום בית", ועל מנת להוכיח כי האחרון בגד בה ושעזב את הבית שנים ספורות טרם לכן, בין היתר, מתוך אינטרסים כלכליים-רכושיים, מאחר שאינו רוצה לפרוע את כתובתה.

הדיינים, ככתוב, קבעו, כי הצורך והכורח לגילוי האמת עולים על זכותו של הבעל לפרטיות. הם פרטו, כי הבסיס לשלום בית הוא תום לב וכי ברי, שמי שליבו תם - אין לו מה להסתיר.

חשוב לתת את הדעת על פסק דין תקדימי ש- "יצא תחת ידיו של בית המשפט העליון" בדצמבר האחרון, בו קבע, לראשונה, שכמעט כל חדירה למחשב, ללא הסכמת בעליו, גם אם לא נעשתה במזיד במהלך פריצה וגם חיטוט במחשב "פתוח", מבלי שבעליו העביר ל- "מחטט" את הסיסמא ו/או בהעדר נוכחות הבעלים, עלולה להיחשב עבירה על החוק.

בהליך 6650/04, פרשת פלונית נ’ ביה”ד הרבני, בו עסק בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, קבע כב' הנשיא לשעבר, אהרון ברק, כי יש לאזן בין האינטרסים של הוכחת הבגידה, כפי שמחויבת בענייני גירושין בהליכים בבתי הדין הרבניים אל מול הזכות לפרטיות, תוך שפסק שבית הדין פגע פגיעה קיצונית בפרטיותה של אישה כאשר אישר ואפשר לבעלה להציג תמונות בהן מופיעה, כשהיא מקיימת יחסי אישות גם גבר אחר.

יש לזכור, כי הזכות לפרטיות קבועה גם ב-"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", כך שהיא זכות חוקתית על חוקית.

עו"ד אמיר זבולון עוסק בתחום דיני המשפחה והירושה.