תובנות ותוספות

ב־1997 עזב צביקי עשת את הארץ והשאיר אחריו אדמה חרוכה. מולה סנטר, החברה המשפחתית שהפעילה מרכזי יופי ובית ספר לאיפור ולקוסמטיקה, שהונפקה בבורסה רק שנה קודם לכן ובשיאה העסיקה 450 עובדים, התמוטטה והשאירה אחריה חובות של עשרות מיליוני שקלים, ספקים ולקוחות זועמים ועובדים שלא קיבלו משכורת. זמן קצר לפני כן החליט עשת, שנסע לניו זילנד לטיול משפחתי עם רעייתו ענת ובניו יוני ואורי, להישאר שם - והעדיף לצפות בקריסה ובתוצאותיה ההרסניות מרחוק.

כיום עשת (53) מרגיש שהוא בתקופה טובה. לפני כחמש שנים הוא שב ארצה וכעת שועט קדימה במלוא המרץ, הפעם בגרסת המסעדן. הוא כבר ניהל את רשת ארקפה, מכר את חלקו ברשת נובה ג'ויה ב־5 מיליון שקל, וביולי 2013 פתח את ביסטרו גרינברג בשכונת אזורי ח"ן שבצפון תל אביב.

כיום, שנתיים לאחר מכן, הוא חולש כמעט על כל הצד החיצוני במרכז המסחרי של השכונה היוקרתית: בדצמבר 2013 הוא פתח צמוד לגרינברג את המסעדה היוונית גרקו, ביוני 2014 הוסיף לשדרה את הגלידרייה ג'לטריה, ובמוצאי ראש השנה פתח גם פיצרייה שנקראת בפשטות "פיצה" ("רציתי לפתוח את הפיצרייה כבר לפני שנה, אבל היה לי הסכם צינון עם רשת נובה ג'ויה", הוא מספר. "תקופת הצינון נגמרה ב־13 בספטמבר, וב־15 בספטמבר פתחתי את המקום"). בד בבד הוא עובד על ספר בישול יווני, שיצא בהוצאה עצמית, ומתכוון לפרסם אותו ביוונית, בעברית ובאנגלית.

גלידרייה ג'לטריה. עשת: "אני עושה מה שאנשים רוצים ועושה את זה אמיתי" צילום: יונתן בלום

נדמה שכל מה שנותר ממסע הבריחה ההוא של עשת הוא הסרט הדוקומנטרי שביים והפיק, "בעיטה לגן עדן", שיוקרן לראשונה בפסטיבל הקולנוע הרוחני בסינמטק תל אביב באוקטובר. בסרט עשת מתעד את חזרתו עם המשפחה לניו זילנד, שבה התגוררו במשך כעשור. "זה היה כמו לעבור טיפול פסיכולוגי", הוא אומר. "בכל פעם שאני עובר תחנות בחיים זה מעורר אצלי שאלות, ועסקתי בשאלות האלה באמצעות הסרט".

אבל למה דווקא באמצעות סרט?

"במקור אני צלם כמו אבא שלי, ותמיד חלמתי להיות קולנוען. אפילו ניסיתי לפני כמה שנים להתקבל ללימודי קולנוע בסם שפיגל, אבל אמרו שאני מבוגר מדי. לפני שלוש שנים, כשהייתי בן 50, החלטתי להגשים את החלום הזה ולעשות את הסרט בעצמי".

עשת במסעדה החדשה שנקראת בפשטות "פיצה". "במקור אני צלם" צילום: אוראל כהן

האיש הפעלתן שמוכר לבאי המסעדות כחייכן תמידי, מתגלה בסרט כאדם שנפשו מסוכסכת, שמחפש לשווא אושר ושלווה. הוא מתבונן לאחור על ילדותו ועל התקופה שבה ניהל את החברה המשפחתית ושואל את עצמו ואת הסובבים אותו מה יהפוך אותו למאושר.

כרזת הסרט. לא מאושר

בסצנה הפותחת מתווכח עשת עם הוריו, הטוענים בתוקף שהוא היה ילד מאושר ועליז. כדי להוכיח את הטענה מציג לפניו אביו, צלם האופנה המיתולוגי מולה עשת, תמונות ילדות שבהן הוא מחייך וצוחק, אבל צביקי אינו משתכנע. הסרט אישי מאוד ומציג את ההתנערות ממולה סנטר וההישארות בניו זילנד כצעד של הצלה ממוות: "ידעתי שאם אחזור לארץ אמות", הוא אומר שם.

גם היום הוא מעדיף שלא לדבר ישירות על המשמעויות הכלכליות של ההסתבכות. "זה היה לפני 20 שנה וזה נגמר. לא בא לי להתעסק בזה יותר", הוא אומר. "הסרט הוא לגמרי לא על מולה סנטר. הוא על הכוח של זוגיות, של משפחה, של אהבה. אני רוצה ש־50 השנים הבאות שלי יהיו יותר שמחות, פחות עם שאלות קיומיות, והסרט הזה באמת עזר לי לעבור דרך ארוכה מבחינה רוחנית".

נשמה ושפע

עוד פרט שעשת פחות נהנה לדבר עליו הוא השותפות במסעדת פאסטל במוזיאון תל אביב, שממנה פרש לאחר שנה. "אי אפשר לעבוד מהנשמה כשיש כל כך הרבה שותפים", הוא מסביר.

"הסגנון של איציק חנגל וטדי שאולי (שניים מהשותפים במקום - ג"ו) אחר משלי. נתתי לאבא שלי שוברים לבוא לאכול בחינם בפאסטל, אבל הוא לא ניצל אותם. כששאלתי אותו למה, הוא אמר לי שהמסעדה יקרה מדי - למרות שבכל מקרה הוא לא היה משלם. אני מאמין שאוכל צריך להיות בגובה העיניים, צלחת צריכה להיות מלאה, שהאוכל יהיה טיפה פחות מפונפן, אבל שתהיה בו נשמה ושיהיה בשפע".

כעת שוקד עשת על התוכנית הבאה שלו: בעת האחרונה חתם על הסכם שיתוף פעולה עם היזם ראובן אלה, המקים בימים אלו את מלון העסקים של רשת מריוט בהרצליה פיתוח. עשת מתכנן להקים במלון - בהשקעה של 10 מיליון שקל - בראסרי בסגנון לונדוני שיתפרס על פני כאלף מ"ר (כולל חצר של כ־400 מ"ר), סניף של הג'לטריה, סניף של גרקו על גג המלון ופיצריה בלובי. הבראסרי, מספר עשת, לא יהיה כשר "כי הוא לא בדיוק בשטח המלון", אבל שאר המסעדות כן.

לעשות אמיתי

מה סוד ההצלחה שלך?

"אני לא מתעסק בלהמציא את הגלגל אלא בלעשות את מה שאנשים רוצים, ולעשות את זה אמיתי. בגרקו, למשל, לא עשיתי שום דבר חדש, אבל הבאתי לארץ את המטבח היווני בדיוק־בדיוק. עד היום אני נוסע כמה פעמים בשנה ליוון, כדי ללמוד ולהביא עוד ועוד רעיונות".