למה אנחנו עובדים כל כך הרבה?

שעות עבודה ארוכות לא הופכות את העבודה שלנו ליעילה יותר צילום: שאטרסטוק

היום, חצי מאה מאז התחזית של פולר ושני עשורים אחרי שגם אחרון פועלי קלוגס חזר ליום עבודה סטנדרטי, חזון העבודה הקלה נראה רחוק מאי פעם. ארצות הברית, אחת המדינות העשירות בעולם (לפי תמ"ג לנפש המותאם לכוח הקנייה), היא גם המדינה המפותחת עם שעות העבודה הרבות ביותר. יותר מ־50% מהעובדים עובדים יותר מ־40 שעות בשבוע. בקרב משקי בית שבהם יש שני מפרנסים, מדובר כבר ביותר מ־70% מהעובדים. באמריקה מעסיקים גם אינם מחויבים לתת ימי חופש בתשלום (אפילו חופשת לידה), ופועל פשוט בדרך כלל לא מקבל יותר משבעה ימים בשנה. בישראל, אגב, ממוצע שעות העבודה השבועיות לשכיר נע סביב 36 שעות, לא כולל השעות הלא מתועדות ואלו שבהן אנחנו עובדים מהבית.

מעובדים בשכר מינימום ועד פרסומאים, אנשי הייטק, מנכ"ליות וטייקונים - כולנו מחויבים לעבוד קשה, או לפחות להעמיד פנים שאנחנו עובדים קשה. למה בעצם? והאם מדובר במאסר עולם בלי אפשרות לחנינה? עוד ועוד מומחים קוראים לאחרונה למרוד בציווי הגורף הזה, לעבוד קשה. שם, הם אומרים, צריכה להתחיל המהפכה. והפתרון שלהם מפתיע, אפילו מטלטל: לשלם לכולם משכורת בסיס גם אם אינם עובדים, וכך לשחרר את כולם מהצורך לעבוד סתם. כל מי שרוצה עוד כסף, שיעבוד עוד קצת, או עוד הרבה. כל השאר יהיו פטורים מההכרח לעבוד קשה.

אנדרו רוס. התקווה היא שההתחממות הגלובלית תרגיע את הייצור והעבודה

1. המהפכה הבאה

הגיע הזמן לשכר בלי עבודה

זה נשמע רדיקלי, אבל הרעיון הזה, המכונה "הכנסה מינימלית מובטחת" או "דיבידנד חברתי", תופס באחרונה תאוצה בקרב אנשי אקדמיה וקובעי מדיניות רבים באירופה ובארצות הברית. השנה התקיימו שני כנסים גדולים בנושא, בטורונטו ובמינכן, בהשתתפות אקדמאים בכירים, והכנס הבא יתקיים במאי בניו יורק.

כשהרעיון העקרוני נפרט ליוזמה מעשית, המומחים מדברים על שכר שיספיק לתנאי המחיה הבסיסיים ושישולם לכל אזרח, ללא דרישות מוקדמות כמו עבודה, ניסיון למצוא עבודה או רק נכונות עקרונית לעבוד. "זו אלטרנטיבה טובה לחברות שסובלות מאבטלה כרונית", טוען פרופ' אנדרו רוס (Andrew Ross), סוציולוג מאוניברסיטת ניו יורק (NYU). "בניגוד למדיניות רווחה, זוהי הכנסה שכולם מקבלים, בין אם הם עובדים או לא. גם העשירים. זה רעיון מקובל מאוד, במיוחד באירופה".

ואז מי יעשה את כל מה שצריך להיעשות?

"ההכנסה המובטחת היא רק מינימום, אז רוב האנשים יבחרו לעבוד מעבר לזה. זה פשוט מסלק מהחברה את הכפייה של העבודה".

אתה חושב שזה באמת מציאותי?

"התקווה הגדולה ביותר שיש לנו כרגע היא ההתחממות הגלובלית, שמשכנעת אנשים שצריך להפוך את הייצור ליותר רציונלי".

"ייצור יותר רציונלי" משמעו שינוי של 180 מעלות במטרת־העל של הכלכלה: במקום צמיחה, צניחה (Degrowth, בלשון הכלכלנים הסביבתיים). תומכי הגישה הזאת מסבירים שפחות ייצור ופחות צריכה זו הדרך הרציונלית להתמודד עם הזיהום הגובר והיעלמות משאבי הטבע האנושיים.

ה"הכנסה מינימלית מובטחת" היא אחת הדרכים להגיע לשם. בין תומכי הרעיון אפשר למצוא את הכלכלנים פרופ' רוברט סקידלסקי וג'רמי ריפקין והפילוסוף הבלגי פרופ' פיליפ ואן פאריס. את שורשי הרעיון, אגב, אפשר למצוא כבר במס ההכנסה השלילי שהציע לא אחר ממילטון פרידמן בשנות החמישים. בשנות השבעים הרעיון נשקל ברצינות בקנדה, שם אף התנהל פיילוט בעיירה דופין במחוז מיניטובה. פרופ' אוולין פורגט (Evelyn Forget) מהחוג לבריאות הציבור באוניברסיטת מיניטובה בדקה לאחרונה 1,800 ארגזים של מסמכים גנוזים מימי הפיילוט ההוא, וגילתה שהתוכנית שיפרה משמעותית את בריאות המשתתפים וצמצמה את שיעורי הנשירה מהתיכונים. היוזמה ההיא, אגב, לא הפכה את התושבים לבטלנים; רק מעטים הפסיקו לעבוד - אמהות טריות שרצו לבלות זמן רב יותר עם התינוקות שלהן ובני נוער עניים שכבר לא היו חייבים לעזור בפרנסת המשפחה.

אדוארד הדס, אם היינו מסתפקים ברמת הצריכה של העבר, היו בעולם 80% אבטלה צילום: Charlie Bibby

ב־2008 יצאה לדרך יוזמה דומה בכפר אומיטרה בנמיביה, מטעם קואליציית BIG (Basic Income Grant) במדינה. במסגרת התוכנית קיבלו כל תושבי הכפר הבוגרים (עד גיל 60) מאה דולר נמיבי בחודש. התוצאות של הפיילוט, שהופסק בהדרגה עד תחילת 2012, היו חד־משמעיות: ירידה של 20% בפשע שנובע מעוני, שיפור ברמת החינוך - ועלייה בהשתתפות בשוק העבודה. כיום רעיון דומה מיושם בפועל רק באלסקה, שבה התושבים נחשבים לבעלי הנפט במדינה וכל אחד מהם מקבל את חלקו בנכס כדיבידנד, כ־1,000 עד 2,000 דולר בשנה. זו לא הכנסה מספיקה למחיה, אבל זה נראה כמו צעד בכיוון.

הדוגמה של אלסקה היא גם אחת התשובות לשאלה מאיפה יגיע הכסף לשלם לאזרחים את ההכנסה המינימלית: הכסף ישולם לאזרחים מתוקף היותם שותפים בנכסי הטבע ונכסי המדינה. לא רק נפט, גם משאבי טבע אחרים, אדמה, אוויר, זרעים ושאר קניינים שהיום גופים פרטיים רושמים עליהם פטנטים יכולים להיחשב כרכוש של כולנו, ולכן החברות המשתמשות בהם יצטרכו לשלם לנו נתח מ"שכר הדירה" על השימוש.

עם זאת, לא חייבים משאבים יקרים כדי לממן תוכניות כאלה, ומומחים מציעים שלל פתרונות יצירתיים חלופיים. כך למשל, במאמר שפורסם לפני שנתיים בכתב העת המוביל בתחום, "מחקרים בהכנסה בסיסית", הציע פרופ' ניקולס טידמן (Nicolaus Tideman), כלכלן בווירג'יניה טק, לגייס לעניין את הסניורז', הרווח המתקבל מייצור כסף. לפי טידמן, אם רווחי הסניורז' בארצות הברית יחולקו לכולם, כל אזרח יוכל לקבל כמה אלפי דולרים בשנה. בעתות משבר הסכום יהיה גדול יותר, בגלל הרחבת הכסף; טידמן מצא למשל שאם הרווחים מהדפסת הכסף בסוף 2008 היו מחולקים לתושבים, כל אחד היה מקבל 3,400 דולר בארבעה חודשים. גם זה עדיין לא שכר מספק, אבל זה בהחלט מספיק כדי לשקם את ביטחון הצרכנים ולמתן את נזקי המיתון.

מושל אלסקה, שון פרנקל מציג את גובה הדיבידנד השנתי שחולק לכל אחד מהאזרחים בארבע השנים האחרונות צילום: איי פי

נוסף על כך, הכנסה מובטחת לכולם גם תחסל את כל ההוצאות הביורוקרטיות של מערכות הרווחה הנוכחיות, שמבזבזות זמן ומשאבים יקרים כדי להחליט למי מגיעות ולמי לא מגיעות הקצבאות. "תוכניות הרווחה הנוכחיות עולות לנו כ־140 מיליארד דולר, ושיעור האנשים שחיים מתחת לקו העוני לא ממש השתפר ברבע המאה האחרונה", טוען הסנטור הקנדי השמרן יו סגל (Hugh Segal), מהקמפיינרים הבולטים של רעיון ההכנסה הבסיסית. "כשיש לך תוכנית שמבזבזת סכום כזה אבל לא משיגה התקדמות משמעותית משום סוג, אני אומר לעצמי, כשמרן שמוטרד מהאופן שבו מנוצלים כספי המסים, שאנחנו יכולים לעשות את זה טוב יותר, בצורה יעילה ואפקטיבית יותר".

2. בעיה של כולם

כֶּשֶל סטטוס

לפי שהופכים סדרי עולם, צריך לנסות להבין את עומק הבעיה שאנחנו נתונים בה כרגע, ולפענח איך בדיוק הגענו עד הלום. לאורך אלפי שנות היסטוריה, עבודה קשה היתה נחלתם של המעמדות הנמוכים, והיעדרה היה המקור לאיכות החיים הטובה של המעמדות הגבוהים. "בחברה הפרה־תעשייתית לא לעבוד קשה היה סמל סטטוס. לאריסטוקרטים היו מעט מחויבויות, ואדם חופשי היה אדם שלא צריך לעבוד, שאף אחד לא מחייב לעשות משהו", אומר אדוארד הדס (Edward Hadas), עורך וכתב כלכלי בכיר ברויטרס. היום העבודה הקשה לא פוסחת על אף מעמד, אפילו להפך: "היום, באופן אירוני, עבודה קשה היא לרוב סמל למעמד גבוה. בנקאי השקעות, עורכי דין - כולם עובדים קשה מאוד. צעירים שמסיימים אוניברסיטה רוצים עבודה שמצריכה שעות ארוכות כי הם רואים בזה משהו יוקרתי".

אפשר להתווכח על הצורך בשעות עבודה ארוכות במקרים של חקלאים, עובדים סוציאליים או המדענים שמחפשים תרופה לסרטן. אבל לאמיתו של דבר, העבודה של רובנו לא כל כך חשובה - ושעות עבודה ארוכות לא הופכות אותה לטובה ויעילה יותר. להפך, הן לעתים קרובות רק גורמות נזק: עשרות מחקרים הראו שכל שעת עבודה מעל 40 שעות בשבוע יעילה פחות וגורמת ליותר שגיאות ותאונות בעבודה. ככל שהעבודה דורשת יותר מחשבה, כך סף היעילות יורד אל מתחת ל־40 שעות. המחקרים הראשונים בתחום שכנעו את המעסיקים הגדולים, טייקוני עבר כמו הנרי פורד, להסכים לדרישות איגודי העובדים ולקצר את שבוע העבודה. אבל לאורך הדרך המעסיקים זנחו את הממצאים המדעיים, והם לא שועים להם גם כיום, כשמחקרים מצביעים על הנזקים שגורמות שעות עבודה מרובות לאיכות החיים ולבריאות העובדים. כך, מחקר פיני מקיף שפורסם השנה ב"American Journal of Epidemiology", והתבסס על נתונים ארוכי שנים, הצביע על קשר הדוק בין שעות עבודה מרובות למחלות לב, ועבודה אחרת שפורסמה השנה, של חוקרים מאוניברסיטת לונדון, העלתה שאנשים שעובדים יותר מ־11 שעות ביום נמצאים בסיכון גבוה לסבול מדיכאון. נוסף לכל אלו, שעות עבודה ארוכות מזיקות גם לסביבה, משום שהן מזרזות את ההתחממות הגלובלית ואת מיצוי המשאבים (יותר שעות עבודה ויותר ייצור גוררים גם צריכת אנרגיה מוגברת).

הממונה על התקציבים באלסקה, בריאן בוצ'ר צילום: איי פי

3. למה הקידמה לא הצילה אותנו

פרדוקס הפרודוקטיביות

עתידני העבר לא טעו כשהעריכו שהמכונה תפטור אותנו מהרבה עבודה. מייבש הכביסה, הטרקטור, הדואר האלקטרוני - כל אלה ועוד רבים וטובים אחרים שחררו לחופשי, בלחיצת כפתור, מיליוני שעות של עבודה אנושית. כבר ב־1927 התגאה שר העבודה האמריקאי ג'יימס ג'יי. דיוויד בכך שתעשיית הטקסטיל של ארצות הברית טווה בתוך חצי שנה בלבד את כל הבדים הדרושים למדינה בשנה, וש־14% ממפעלי הנעליים יכולים לייצר את כל הנעליים הדרושות לאמריקאים.

אבל הבום הגדול היה בעיקר בחצי הראשון של המאה, ומאז שנות השבעים הפרודוקטיביות (הפריון) הואטה, אף שההשקעה במחשבים אמורה היתה לשפר את היעילות. האקדמאים קוראים לזה "פרדוקס הפרודוקטיביות". לפי פרופ' סטיוארט מקדונלד (Stuart Macdonald) מאוניברסיטת שפילד, אנגליה, הצמיחה בפריון עד שנות השבעים היתה כ־3%-4% בשנה, ומשנות השבעים עד התשעים צנחה ל־1% בלבד.

חרף ההאטה, האנושות היתה יכולה להיות יעילה הרבה יותר. על פי חישוב שערך הדס, אם היינו משתמשים בטכנולוגיה עכשווית כדי לחיות ברמת צריכה פרה־תעשייתית - כלומר מייצרים, פחות או יותר, רק את מה שבאמת נחוץ לנו - שיעור האבטלה העולמי היה עומד היום על כ־80%.

זה כמובן לא המצב. אנחנו עובדים יותר מדי ומייצרים הרבה יותר ממה שנחוץ לנו, בחלוקה לא הגיונית הן של העבודה והן של התוצר. אפילו דבר בסיסי כמו מזון: כ־25 אלף איש מתים ברעב בעולם מדי יום, בעוד ארצות הברית לבדה מייצרת מספיק מזון כדי להאכיל את כל רעבי העולם וזורקת לפח מדי שנה כמחצית ממה שהיא מייצרת (כ־40 מיליון טונות אוכל ששווים כ־165 מיליארד דולר, לפי מחקר של מועצת ההגנה על משאבי הטבע, NRDC האמריקאית). לפי ארגונים אקולוגיים, אם המדינות המפותחות ישמרו על רמת הצריכה הנוכחית שלהן, עד אמצע המאה ה־21 נזדקק לשני כדורי ארץ כדי לספק אותה.

אחד משלטי המכירות שמציפים את אלסקה עם חלוקת הדיבידנד וקוראים לאזרחים לבזבז אותו עוד היום צילום: איי פי

4. תרבות של עבודה כפייתית

העבודה היא אנחנו

למה הקידמה הטכנולוגית לא שחררה את העובדים? בפועל, היא שחררה אותם. והם מיד שועבדו מחדש. "יש הרבה אבטלה טכנולוגית, כלומר עובדים המוחלפים במכונות, אבל התוצאה היא לא פחות עבודה, זה פשוט הפך את עמל הכפיים האנושי לזמין למטלות חדשות", מסביר פרופ' רוס, שעסק בעבודת היתר בעשרות ספרים ומאמרים שכתב.

"אנחנו חיים בתרבות של עבודה כפייתית", אומר רוס. "עבור רוב האנשים עבודה היא עול, לא משהו מהנה, לכן מעסיקים מאז ומעולם הסתמכו על אידאולוגיה שתקבע שעבודה קשה טובה לנו, מה שקרוי 'מוסר עבודה'. לאורך רוב ההיסטוריה האידאולוגיה הזאת היתה בעלת אופי דתי, ציווי אלוהי, לכן בארצות הברית ובצפון אירופה מדברים על מוסר העבודה הפרוטסטנטי. אחר כך צמחה המקבילה החילונית, והיא שלעבודה קשה יש תמורה ברורה - שיפור המעמד ועלייה בסולם החברתי. כיוון שבהרבה חברות המוביליות החברתית נעצרה, נוצר צורך באידאולוגיה חדשה, וכך אני רואה אותה: הפילוסופים היוונים והרומים נהגו להטיף לאידאל של חופש מעבודה. אני חושב שהאידאל היום הוא 'חופש באמצעות עבודה'. זו אידאולוגיה של סיפוק והגשמה עצמית באמצעות עבודה, שטוענת שבעבודה אתה מביע את הזהות האמיתית שלך ומגשים את שאיפותיך".

ולמה זה רע?

"כי זה נכון רק בפינות היצירתיות מאוד של שוק העבודה, חלק קטן מאוד, וכי זה יוצר תרבות שמאדירה עבודה ושבה האלטרנטיבה, לא לעבוד, נראית ככשל מוסרי. אנשים חשים כישלון אם הם לא מצליחים למצוא עבודה או לא עובדים קשה מספיק, אני לא חושב שכך זה היה לפני 40-30 שנה. כל עוד התרבות הזאת קיימת מעסיקים ינצלו אותה, וכל טכנולוגיה חדשה תשמש כדי לנצל אותה. הטלפונים החכמים, למשל, משמשים כדי להאריך את העבודה, להפוך את העובדים לזמינים 24/7. אסור לך להיות עצל. בארצות הברית אנשים לא לוקחים אפילו את ימי החופש שמגיעים להם, כי יש להם יותר מדי עבודה או בגלל לחץ לא רשמי מהמעסיק. כך, על פי סקר של חברת האריס אינטראקטיב, ב־2011 רק 43% מהאמריקאים ניצלו את כל ימי החופש שהגיעו להם.

"וכשאנחנו בכל זאת לא עובדים, בשעות הפנאי או בנופש, אנחנו עובדים קשה בליהנות. אני אתן רק דוגמה קטנה: כשאני יוצא להפסקת צהריים והמלצר במסעדה רוצה לגרום לי לפנות את השולחן הוא שואל '?Are you still working on your salad', ואני אומר: 'לא, אני לא עובד, אני כאן בהפסקה מהעבודה'".

ג'ולייט שור. חלוקה מחדש של שעות העבודה היא חלק הכרחי בחלוקה מחדש של השכר

ובתרבות הזאת, אומר הפרשן הדס, אין פלא שהמשוואה היא עבודה ארוכת שעות = עבודה קשה = עבודה חשובה. "אנשים חושבים שאם הם יעשו יותר, גם אם אין לזה הרבה משמעות, זה איכשהו ייראה חשוב יותר", הוא אומר. "כמעט כל האנשים שאני מכיר מרגישים חרדה או אשמה אם הם לא עובדים או עושים משהו כדי לקדם את העבודה שלהם", כתב לאחרונה הסופר טים קריידר (Tim Kreider) ב"ניו יורק טיימס", במאמר שכותרתו "מלכודת ה'עסוק'". קריידר מתאר היטב את עולם העבודה הנוכחי, שבו רובנו עובדים קשה כי זה הופך אותנו לא רק לחשובים בעיני עצמנו, אלא גם לחשובים בעיני הקולגות והבוסים. איש מעולם לא אמר לנו את זה, אבל אנחנו מרגישים שמאמץ אינטנסיבי הוא הסטנדרט, ואם לא לפחות נעמיד פני עסוקים נוחלף במהרה במישהו שמצליח להיראות עסוק יותר מאיתנו. "העבודה היא מערכת הפיקוח העצמי הגדולה ביותר שייצר היקום עד כה", טוען הפילוסוף הקנדי מרק קינגוול (Mark Kingwell), "כשאנחנו עובדים, אנחנו משמשים כסוהרים וכאסירים בו בזמן".

5. אבל צריך את הכסף

עובד טוב עובד יותר

אף אחד לא מדבר על לעבוד יותר כדי להרוויח יותר. הקשר בין היקף העבודה להיקף השכר מזמן נשבר. לפי המגזין "Mother Jones", ב־30 השנים האחרונות הפרודוקטיביות השתפרה בקצב מהיר פי שבעה מקצב עליית השכר בארצות הברית. כשאיגודי העובדים נחלשו, הרגולציה על העבודה התרופפה והמעסיקים רק ביקשו להפיק מהעובדים יותר, נוצרה מלכודת העבודה המודרנית: במקום שנזכה לתגמול על היעילות שלנו, אנחנו משלמים עליה מחיר. ככל שאנחנו טובים יותר בעבודה, כך אנחנו נדרשים לעשות יותר בעבור אותו שכר. במאמר של "הוול סטריט ג'ורנל" משנה שעברה נטבע המונח "סופר־ג'ובס": מצב שבו עובדים נדרשים לקחת על עצמם תפקידים נוספים, כמעט תמיד ללא תמורה כספית נוספת.

הקשר בין היקף העבודה להיקף השכר נשבר מזמן צילום: שאטרסטוק

ובכל זאת, אי אפשר לנתק את הקשר בין הצורך לעבוד קשה לצורך להתפרנס. לפי טענה שמרנית מקובלת, אנחנו עובדים יותר כי אנחנו רוצים לקנות יותר. התרגלנו לאיכות חיים גבוהה ונהיינו חמדנים ומפונקים, מכורים למוצרי צריכה לא הכרחיים כמו גאדג'טים ובגדי מעצבים. הטיעון הזה אולי היה נכון בקפיצת השפע הגדולה של שני העשורים האחרונים, אבל קשה לראות איך הוא רלבנטי היום. מחיריהם של מוצרי פנאי כמו מחשבים או מצלמות רק יורדים (בזכות הקידמה הטכנולוגית והפרודוקטיביות), כלומר מצריכים יחסית מעט שעות עבודה. מנגד, דווקא שירותים בסיסיים כגון דיור, חינוך, מזון ותחבורה הולכים ומתייקרים. בזכות הגאדג'טים אנחנו אולי מרגישים עשירים, אבל כשזה מגיע לשירותים הכרחיים, רובנו עניים למדי.

איך זה קורה? איפה הכסף? או ליתר דיוק - לאן הולכת ההתייעלות? במקום להעשיר את כולנו בכסף או לפחות בזמן, הקידמה בעיקר מעשירה את הבוס בכסף. אחת התופעות המרכזיות של השנים האחרונות היא הקיטוב בשוק העבודה, כפי שקרא לה פרופ' דיוויד אוטור (David Autor) מ־MIT, או העבודות הנהדרות או מחורבנות, כפי שקרא להן פרופ' אלן מנינג (Alan Mannig) מהלונדון סקול אוף אקונומיקס. על פי שני החוקרים האלה, וכלכלנים רבים אחרים, המשרות החדשות שנוצרות היום במדינות המתועשות מיועדות או לעובדים סופר מיומנים ומוכשרים, בקצה העליון של שוק העבודה, שנהנים מתנאים מתגמלים (ועובדים קשה מאוד), או לעובדים חסרי כל הכשרה, שמקבלים שכר רעב עבור עבודה מונוטונית (וקשה). ברוב עבודות מעמד הביניים פשוט אין יותר צורך.

ליתר דיוק: בחלקן עדיין יש צורך, אבל אף אחד לא מוכן לשלם עבורן. הקידמה הטכנולוגית הצמיחה זירות מדיה חדשות שמצריכות הרבה עבודה אבל אינן מתגמלות, ממתכנתי הקוד הפתוח והבלוגרים, דרך משתפי הקבצים ועד כל אחד מאיתנו, למשל כיצרני התוכן בפייסבוק. על פי חוקר האינטרנט ניקולאס קאר (Nicholas Carr), הווב 2.0 הוא דרך מעולה "לשים את אמצעי הייצור בידיהם של ההמונים בלי להעניק לאותם המונים את הבעלות על תוצרי עבודתם". וכמו עם האידאולוגיות שמכרו לנו את העבודה כדת ומוסר, שוב גויסנו לעבודת פרך במסווה של טובתנו האישית.

6. למה לא פשוט לעבוד פחות

21 שעות בשבוע זה מספיק

גם את הבעיות האלה המודל המהפכני של הכנסת מינימום אמור לפתור, בעודו משחרר את העולם מהעבודה בכפייה שכולנו כבולים לה. אבל לפחות כרגע הוא נראה כמו פקעת של בעיות שעוד רחוקות מפתרון: האם לא צריך שום מנגנון דיפרנציאלי, המבחין בין מי שיש לו המון למי שאין לו דבר? איך הכנסה מובטחת לא תופחת לאינפלציה? איך מונעים מצב שבו ההכנסה המובטחת הופכת לאפס החדש?

לא בטוח שצריך להרחיק למודל המהפכני הזה. אפשר להתחיל להתמודד עם עומס העבודה המודרני בדרך פשוטה הרבה יותר: לקצר משמעותית את שבוע העבודה. גם על הרעיון הפשוט הזה מתחילות להיערם שאלות ובעיות - צריך כמובן לוודא שהמעסיקים יכבדו את הסדר החדש, ושכר העובדים לא ייפגע, ואיך אפשר לעשות את זה בלי להגדיל את מצבת העובדים, או איך אפשר לדרוש ממעסיקים להגדיל את מצבת העובדים בלי לקצץ בשכר.

ובכל זאת, למרות הבעיות, כלכלנים כבר פורטים את הרעיון לניירות עבודה מורכבים. לפי דו"ח שפרסמה לפני שנתיים הגוף הבריטי רב־ההשפעה "קרן הכלכלה החדשה" (NEF), שבוע עבודה בן 21 שעות, חצי מהמקובל היום, הוא פתרון נהדר לא רק לעומס העבודה אלא גם לשלל בעיות המשנה של שוק העבודה הנוכחי: אבטלה, צריכת יתר, פליטת פחמן מוגברת, מחסור בשעות פנאי וחוסר שוויון. הדו"ח מתייחס לשעות עבודה בתשלום כאל משאב מוגבל; אלה מאיתנו שצורכים הרבה מהן עושים זאת, בעצם, על חשבון אחרים. "חלוקה מחדש של שעות העבודה היא חלק הכרחי מההתוכנית לחלוקה שוויונית יותר של ההכנסה", אמרה פרופ' ג'ולייט שור (Juliet Schor) מבוסטון קולג' בכנס בנושא שבוע העבודה המקוצר שנערך בינואר בלונדון סקול אוף אקונומיקס ונשא את השם About Time (משחק מילים שמשמעו גם "על זמן" וגם "הגיע הזמן"). מחקר טרי של שור בדק 29 מהמדינות החברות ב־OECD, ניתח נתונים שלהן לאורך 37 שנה, ומצא שהפחתת שעות העבודה היא גם אחד הכלים היעילים ביותר - אם לא היעיל מכולם - לצמצום הנזקים הסביבתיים במדינה. המחקר נותן גושפנקה לטענות שמתיישרות עם ההיגיון הבריא: פחות שעות עבודה מובילות לפחות צריכה, פחות שימוש באנרגיה ופחות ניצול משאבים.

ב־NEF מודעים למורכבות המהלך, ולכן ממליצים לקצר את שבוע העבודה כמהלך הדרגתי שיימשך עשור. "אין ראיות לכך ששבוע עבודה קצר יוביל לכלכלה פחות מוצלחת. להפך", טוענת חוקרת המדיניות הציבורית אנה קוט (Anna Coote), ממחברות הדו"ח. ההולנדים, היא מדגימה, עובדים כ־27 שעות בשבוע בממוצע. היוונים, מנגד, עובדים יותר מכל שאר אזרחי האיחוד האירופי, יותר מ־42 שעות שבועיות. קשה לומר שזה הציל להם את הכלכלה.

7. הערך המוסף

הפנאי יזניק את האנושות

יהיה אשר יהיה הפתרון, אם נצליח להיחלץ מבעיית העבודה המיותרת, תתעורר מיד שאלה חדשה: מה לעשות עם הזמן הפנוי? זו שאלה מפחידה. אנחנו כמהים לזמן פנוי, אבל חוששים מאימת השיעמום, הבטלה, הדיכאון או השיגעון. מה גם שבמשך עשרות שנים העובדים הורגלו למלא את החלל שיוצר הפנאי בצריכה, שמחייבת עוד כסף, שבהיגיון העדיין בעייתי שלנו משמעו עוד עבודה.

האופטימיים מאמינים ששינוי שוק העבודה יתגלגל לשינויים משמעותיים ומיטיבים גם בפנאי. למשל, במעורבות החברתית. בספרו "סופה של העבודה" (1995) חזה הכלכלן האקטיביסט ג'רמי ריפקין (Jeremy Rifkin), מייסד The Foundation On Economic Trends, היווצרות של מעמד חדש של מתנדבים שיצמח מתוך היעלמות משרות מעמד הביניים. להערכתו, ההתנדבות הזאת תיהפך בסופו של דבר למשרות במימון ממשלתי.

בחיבורו הקלאסי "בשבח הבטלה" (1932) הציע הפילוסוף הבריטי ברטרנד ראסל יום עבודה בן ארבע שעות לכולם וטען שבצדו יש ליצור מערכת חינוך שמעניקה לאנשים גם מיומנויות פנאי - מיומנויות שבתקופתו היו מנת חלקו של המעמד העליון, "מעמד הפנאי". "ללא מעמד הפנאי, המין האנושי לעולם לא היה צומח מהברבריזם", כתב ראסל, "הוא (מעמד הפנאי) טיפח את האמנויות וגילה את המדעים; הוא כתב ספרים, המציא את הפילוסופיה והשחיז את היחסים החברתיים". המיומנויות האלה לא חייבות להיות בהכרח גבוהות מצח. ראסל מציין, למשל, את "ריקוד האיכרים" כפעילות שחלפה מן העולם עם הצטמצמות הפנאי. "ההנאה של תושבי העיר נהפכה לפאסיבית בעיקר: צפייה בקולנוע, צפייה במשחקי כדורגל וכיוצא באלה", כתב, "זה קרה כתוצאה מכך שהאנרגיות האקטיביות שלהם מנוצלות לחלוטין על ידי עבודה. אם היה להם יותר פנאי, הם היו יכולים ליהנות שוב מתענוגות שבהן הם לוקחים חלק פעיל".

העיתונאי הדס סבור שהפנאי אינו מקביל לבטלה, לפחות לא במובנה העמוק. "אנחנו עובדים קשה כי זה בטבע האנושי שלנו", הוא אומר, ובעצם מציע את ההסבר הבסיסי ביותר לטירוף שבו אנו חיים. "אנחנו רוצים להציע את המיומנות שלנו לעולם. בתרבות שלנו האובססיה היא לעבודה בתשלום, אבל מסורתית זו לא היתה האבחנה".

כל הניחושים בנוגע לפנאי הם כמובן רק ספקולציות. מהמקום שבו אנחנו עומדים, קצת קשה לדעת איך ייראה עולם ללא עבודה בכפייה. אנחנו כל כך רגילים לכך ש"זמן הוא כסף" שאנחנו מתקשים לדמיין עולם אחר, שבו הזמן שלנו נמדד אחרת. "זה לא נאיבי לשאול את עצמנו מהו הערך של הזמן שלנו ומהי האיכות של החוויה שלנו בזמן. כשאתה מתחיל לשאול את השאלות האלה אתה מגלה שלזמן כשלעצמו יש תכונות די גמישות. ההפרדה בין עבודה לפנאי אינה תמיד פשוטה", אמר בכנס על שבוע העבודה המקוצר פרופ' טים ג'קסון (Tim Jackson), חוקר פיתוח בר קיימא מאוניברסיטת סורי, אנגליה, "בזמן הקצר שבו אתה עושה כלום מוחלט יכולים לקרות יותר דברים מאשר ביום עבודה מלא במשרה קונבנציונלית. השאלות האלה מאפשרות לנו לחשוב אחרת על זמן".