אח, איזו מכה
יותר מההורים, יותר מהחינוך שקיבלנו, האחים שלנו הם אלה שעיצבו את האישיות שלנו. ג'פרי קלוגר, מחבר רב־המכר "אפקט האחים", מציג בראיון למוסף כלכליסט נקודת מבט מטלטלת על הדרך שבה הסודות המשותפים, הריבים, המאבק על תשומת הלב מההורים ואפילו סדר הלידה משפיעים על חיינו - מרמת ה־IQ ועד הסיכוי להתגרש
כמעט איבדתי את אחותי. מחצית מחיי שנאתי אותה, לא יכולתי לסבול אותה. היא היתה מצחיקה מדי, דעתנית מדי, מציקנית מדי, רכושנית מדי. הרגשתי שהיא גנבה לי את ההצגה אפילו בטיול לאנגליה לכבוד הבת מצווה שלי. והכי גרוע, היא ידעה ללחוץ על כפתורים אצלי שאיש חוץ ממנה לא זיהה, והוציאו ממני מפלצות רותחות ומביכות. לזכותי ייאמר שגם אני הקפדתי להוציא לה את הנשמה. קינאתי בה, לקחתי לה, ובתחכום שהעניקה לי הבכירות, ידעתי לחלץ את עצמי לא פעם באמצעות טיעונים מנומקים.
בעצם לא היתה סיבה שלא נהיה חברות טובות. רק שנה וחצי הפרידו בינינו, הלכנו לאותם גנים ובתי ספר, היינו חלק מאותה חבורה בשכונה, החלקנו יחד על סקטים וחלקנו חדר. אבל לא הצלחנו להידבק. מדי פעם התפייסנו, אבל השטות הכי קטנה הציתה אותנו, וחזרנו למצב הצבירה הקבוע של מריבות.
עם אחותנו הקטנה, צעירה מאיתנו בתשע ובשבע שנים, לשתינו היו יחסים טובים וקרובים. אהבנו בלי סוף את הקטנטונת המצחיקה והמתוקה הזאת, ובגלל הפרש הגילים הגדול היינו עבורה תמהיל של אחיות, אמהות, מדריכות וחברות. כל מה שלא היינו זו עבור זו. כשעזבתי את הבית - בהתחלה לצבא ואחר כך להודו - אפשר היה לשמוע בכל העיר את אנחות הרווחה של שתינו.
כל זה השתנה קצת אחרי שחזרתי מהודו. החיים הציבו בפניה אתגר, ופתאום הופתעתי מתחושה חדשה שהציפה אותי. היה לי אכפת. דאגתי לה. הייתי מוכנה לתת לה את כל (מעט) הכסף שהיה לי כדי לפתור את הבעיה, התחלתי להתקשר כדי לשמוע מה קורה, והיא שיתפה. כך גיליתי שאחותי המעצבנת היא בעצם בחורה די מדליקה ומעניינת, שאני מפסידה כשאני לא מכירה.
לא היה פה מטה קסם של איזו פיה טובה, שבמגע מלטף אחד גרם לנו ליפול אחות לזרועות השנייה בדמעות של אושר. נדרשה הרבה עבודה אטית וזהירה כדי לבנות אמון ולטהר את האווירה, עד שהפכנו לאחיות וחברות. היום אנחנו גרות קרוב זו לזו, מבלות יחד חופשות משפחתיות, ואין דבר שגורם לנו עונג גדול יותר מלראות את הילדים שלנו מייצרים קשרי חברות אמיצים.
הסיבה העיקרית למריבות היא "הוא לקח לי"
* * *
זה הסיפור שלי, אבל הוא אחד מרבים. לפי המחקר של ויקטוריה בדפורד מאוניברסיטת אינדיאנפוליס, 75% מאיתנו רבו בילדות עם אחיהם "לעתים די קרובות" ו"לעתים קרובות מדי", אבל כשהתבגרנו זה נגמר, ו־87% אומרים שהיום ויכוחים עם אחיהם מתרחשים "בקושי או בכלל לא". לפי מחקר אחר, רק ב־15% מהמקרים יחסי האחים בילדות כל כך רעילים והרוסים שאין מה לשקם בבגרות.
תחושת האישור הקטנה הזאת, היא אחת מעשרות שחוויתי כשקראתי את הספר "The Sibling Effect" ("אפקט האחים") שכתב ג'פרי קלוגר, עורך הטכנולוגיה והמדע של המגזין "טיים". קלוגר מרכז בספר שורה של מחקרים חדשניים ופורצי דרך על יחסי אחים ועל הדרך שבה הם מעצבים אותנו. הספר יצא רק לפני כמה שבועות, והוא כבר להיט גדול שזכה לסיקור עיתונאי נרחב, פשוט כי הוא מפרק לעומק פצע רגיש שכולל את הקנאה, המריבות, האהבה, הנאמנות, הדמעות, הצחוק, ההגנה, הבכי, הגאווה וכל מה שחווינו - ושאם יש לנו מזל, אנחנו עדיין חווים - עם האחים שלנו.
קלוגר - השני מבין ארבעה אחים שנולדו בזה אחר זה במהלך ארבע שנים, למשך 15 חודשים אח חורג לשתי בנות, ומשנות ה־20 שלו אח פעיל לתאומים, שהם חצי־אֶחיו מצד אביו - עשה עבודה יוצאת דופן. הוא אסף עשרות רבות של מחקרים על יחסי אחים, ואיגד אותם לתובנות מאלפות שכל אחד מאיתנו מרגיש באינטואיציה שלו: איך סדר הלידה משפיע על העתיד המקצועי והבריאותי שלנו ולמי מהאחים יש IQ יותר גבוה; כמה אנחנו רבים ולמה זה טוב; למה משברים במשפחה מקרבים בין אחים; איך האחים שלנו הופכים אותנו ללהיט בשוק הדייטים ומפחיתים את הסיכויים שלנו לדיכאונות או להתאבדות; ולמה הילדים האמצעיים צודקים והם באמת יותר מקופחים.
"ההורים שלנו יוצאים מחיינו מוקדם יחסית, בני הזוג שלנו והילדים שלנו מגיעים מאוחר יותר, והיחידים שנמצאים איתנו לאורך כל החיים הם האחים", מסביר קלוגר בראיון למוסף "כלכליסט". "איתם אנחנו מתרגלים את מה שנחווה כמבוגרים - פתרון בעיות, הימנעות מקונפליקטים, נאמנות, אהבה, ביטחון באחרים, שמירת סודות. כל הדברים שהכי חשובים לנו, גם כילדים במגרש המשחקים וגם כמבוגרים במקומות העבודה ובמשפחות שלנו, נלמדים קודם כל בבית עם האחים שלנו".
אנשים שגדלו עם אחים או אחיות מהמין השני צפויים להצליח יותר בשוק הדייטים
מה המחיר של התחרות על תשומת הלב?
קלוגר לא ידע, אבל ב־2006 הוא כבר התחיל לעבוד על הספר. הוא פרסם אז את כתבת השער הראשונה שלו במגזין "טיים", שעסקה ביחסי אחים. מטרונום פנימי, שכנראה נשען על ההיסטוריה המשפחתית יוצאת הדופן שלו, עורר את סקרנותו ושלח אותו ללמוד את הנושא. הוא גילה שאף שמדובר בתחום מחקר חדש יחסית בלימודי המשפחה, רק בן עשור וחצי, לפסיכולוגים, סוציולוגים, אנתרופולוגים ואפילו זואולוגים יש הרבה מה ללמד אותנו. זה הפך למסע אישי־למדני שלו, שהסתיים בספר.
"הספר רק יצא, אבל מה שקורה איתו מאוד מרגש", הוא מודה בראיון טלפוני ממשרדי "טיים" בניו יורק. "התקשורת מאוד מתעניינת והתגובות מאוד מעודדות. נראה שהנושא הזה מאוד אוניברסלי ונוגע בכל אחד".
כמעט לכולם יש אחים שאיתם הם חוו את כל קשת הרגשות, מאהבת נפש ועד טינה עזה, וכל רגש שנצבר במסע איתם מקבל בספרו של קלוגר ביסוס מרתק. המחקרים שהוא מצטט מאמתים תחושות בטן שהתבססו חיים שלמים, מסבירים אירועים שנותרו סתומים ומאירים פינות חשוכות בפסיכה המשפחתית.
הסיפור של הקשר בין האחים מתחיל בקרב ההישרדות החייתי ביניהם. החיות בטבע לא מבזבזות אנרגיה הורית ומשאבים על הילדים החלשים, ונותנות לאחים להכריע מי החזק ומי ישרוד. אמא אנפה, למשל, מטילה בדרך כלל ארבע ביצים; האסטרטגיה שלה, כאמא עסוקה, היא לדאוג בכל פעם מעט יותר לביצה אחת, כדי שתבקע קודם. לאחר שארבעת גוזליה בוקעים בהפרש של 24 שעות זה מזה, היא משאירה להם לפתור את הבעיות ביניהם ולקבוע מי ישרוד. ברחם נקבת הכריש משתרשים כמה כרישונים. בשלב מסוים הם מפתחים שיניים, ואז העוברים החזקים יותר טורפים את החלשים, והאחרון ששורד את מסע ההרג ממשיך להתפתח ולבסוף נולד. גם לפינגווינים, לחזירים ולחיות נוספות יש סיפורי הישרדות זוועתיים.
בני האדם לא נוהגים כך. הם יולדים ילד אחד כמעט בכל פעם. מסוחררים מהילד הראשון, הם מרעיפים עליו את כל המשאבים והאנרגיה שברשותם. הילדים הבאים אהובים ורצויים גם כן, הם לא צריכים לחלוק בפירורים שנשארו, כמובן, אבל מטבע הדברים, הם לעולם לא ייהנו מהפריבילגיות שקיבל הבכור בתקופת הבלעדיות שלו. זה שורש קרב ההישרדות והתחרות בין האחים: על אהבת ההורים, על המקום במשפחה, על המשאבים, הפריבילגיות, תשומת הלב והמיתוג.
היכולת להתמודד עם הפערים משתפרת עם ההתבגרות
תובנות תרבותיות מנומקות זה נחמד ולסביבה יש את התרומה שלה, אבל הגנטיקה היא השחקנית המרכזית ביחסי האחים. את ההוכחה המשמעותית ביותר מצא קלוגר במחקר המתמשך של אוניברסיטת מינסוטה בנושא תאומים. זהו הסיפור הבלתי נתפס של תאומים זהים שהופרדו בלידתם וגודלו על ידי שני זוגות הורים נפרדים. שני הזוגות נתנו לבנים את השם ג'ים, ופה הדמיון המדהים ביניהם רק מתחיל: בבגרותם שניהם עישנו אותו מותג סיגריות, שתו אותה בירה, נהגו באותה מכונית ושנאו בייסבול. הם נישאו לנשים עם אותו שם, התגרשו, נישאו פעם שנייה, שוב לנשים עם אותו שם, ונסעו לחופשות באותם אתרי נופש ובאותן תקופות - אף שגם שם הם לא נתקלו זה בזה, אלא רק כשהמחקר הפגיש ביניהם.
זו דוגמה קיצונית, מפני שתאומים זהים מאופיינים במטען גנטי הכי קרוב שהטבע מאפשר. אבל גם אצל שאר האחים הגנטיקה חזקה יותר מהסביבה, והיא קושרת ביניהם חיים שלמים.
מה קורה כשהחלק שלך בתאגיד המשפחתי מדולל?
קרב ההישרדות בין האחים מוליד את הסיוט של כל הורה: מריבות. זה מתחיל כשהילד השני נולד וגונב לבכור את ההצגה. או כמו שהיטיבה לנסח את זה הדוגמנית סינדי קרופורד, זה כאילו שהבעל יאמר לאשתו, "מותק, מצטרפת אלינו אשה חדשה, צעירה ויפה יותר, ואת תעברי לחדר בסוף המסדרון. אבל אל תדאגי, אני אוהב אותך בדיוק אותו הדבר ויש מספיק מקום לכולם".
אם המשפחה היא תאגיד שבו אמא ואבא מכהנים כנשיאים משותפים, הילדים לא מרוצים כאשר מצטרף עובד חדש למשפחה (הרבה פעמים בלי ששאלו לדעתם) וחלקם מדולל. קשה לעבור מ־100% ל־50% ואז ל־33% ואפילו ל־25%. ומבחינת ההורים, בלי קשר לוותק, כולם צריכים לעבוד יחד כדי שהתאגיד יתפקד באופן חלק.
ההדחה הזאת מהשלטון שולחת את הבכור להתנהגות תינוקית, כדי לקבל מהוריו את אותה תשומת לב שדורש התינוק החדש, ולהתעמרות בו. כולנו מכירים את התינוק שעומד לראשונה על רגליו, חיוך גאה מרוח על פניו, ובדיוק בשנייה הקסומה הזאת הוא נבעט בחזרה לרצפה על ידי אחיו הגדול (אלא אם כן הפער ביניהם גדול מארבע שנים, ואז הגדול מסוגל להיות יותר אמפתי לצעיר).
אף הורה לא יודה שיש לו ילד מועדף
מספר המריבות במשפחה הן פונקציה של מספר הזוגות שנוצרים בה בחיבור בין כל ההורים לכל הילדים, ובינם לבין עצמם. הנוסחה של הפסיכולוגית ג'ניפר ג'נקינס מאוניברסיטת טורונטו מאפשרת לחשב את המספר המסחרר של הזוגות אצלכם בבית, כל זוג הוא עוד פוטנציאל למריבות. במשפחה ישראלית ממוצעת של שני הורים ושלושה ילדים יש עשרה זוגות שצריכים להסתדר. משפחה של ארבעה ילדים מניבה כבר 15 צמדים, משפחה של חמישה ילדים יוצרת 21 זוגות, ומשפחה של תשעה ילדים - 55 זוגות. לכל זוג יש אינטימיות שונה, אתגרים אחרים, קשרים שונים. היחסים בין שתי בנות אמצעיות בהכרח שונים מהיחסים בין הבכור לבת הצעירה או בין הבכורה לבת הצעירה.
82% מהאחים מדווחים שהם נהגו באלימות נגד אחד מאחיהם בשנה החולפת. 40% הצטיידו בחפץ כלשהו כדי להכות אותם. הכי הרבה מריבות ופרובוקציות יש בקומבינציה בת־בן, כשבדרך כלל הגדול מהשניים מציק לקטן. המריבות ביניהם פורצות לעתים קרובות יותר אבל נמשכות זמן קצר יותר. אצל בנים גודל וכוח קובעים הכל, וזו הסיבה למאבקי השליטה ביניהם. בין אחיות יש קודם כל מילים חותכות וכואבות, והן משתמשות באינטימיות ביניהן כדי לירות את המילות הכי פוגעות.
"המספרים די מדהימים", אומר קלוגר. "ילדים בני 2–4 רבים כל תשע וחצי דקות, וילדים בני 3–7 רבים בממוצע פעם אחת ב־17 דקות, שזה קצת יותר טוב. אבל פה נולדת אחת המיומנויות הכי חשובות שאנחנו יכולים ללמוד מהאחים שלנו: פתרון בעיות והימנעות מבעיות. הם רבים בתדירות כל כך גבוהה, שההורים לא יכולים להיות שוטרים ומעורבים בכל מריבה, והילדים בהחלט צריכים להתאמן על מיומנויות פתרון הסכסוכים בעצמם. אז כל עוד אף אחד לא נפצע ואין יותר מדי צעקות, ההורים צריכים לתת לילדים לפתור את הבעיות בעצמם".
אתה מציג מחקר שבו כשההורים ניסו לעזור לילדים לפתור קונפליקטים זה אמנם לקח יותר זמן, אבל כולם נפתרו, וברוב המקרים הילדים הגיעו לפשרה, שנחשבת לפתרון העדיף.
האבות לא עומדים בקסמי הנסיכות הקטנטנות שלהם
"כשהילדים משתתפים בפתרון הבעיות הם לומדים טוב יותר את המיומנות של פתרון בעיות, ואיך ליישם את זה במריבה הבאה. בשיתוף ההורים הם גם לומדים להצדיק את הטענות שלהם. הם לא יאמרו רק, 'אני רוצה את הצעצוע הזה', אלא 'אני רוצה את הצעצוע הזה כי...'. פיתוח הטיעונים וההכללות הללו הם התפתחות מאוד גדולה וחשובה עבור הילדים".
אז מריבות בין אחים, מורטות עצבים ככל שיהיו, הן דבר טוב?
"לומדים מהן דברים שמאוד מועילים בחיים, אבל אפשר ללמוד מהן גם התנהגויות גרועות. מחקרים הראו שלילדים שהתקשו לפתור בעיות עם אחיהם בבית היו אותם קשיים ומיומנויות גרועות בבית הספר. והדברים האלה ממשיכים לבוא לידי ביטוי כשאתה מבוגר. אמנם אתה לא יכול ללכת מכות עם מי שמרגיז אותך, כמו עם אחיך בילדות, בלי להישלח לכלא, אבל כנראה תהיה הטיפוס המתווכח, זה שיוצר מחלוקות, מעורר אנטגוניזם, לא יודע לצאת מקונפליקטים ובטח שלא יודע להימנע מהם מלכתחילה".
אילו עוד דברים טובים ילדים יכולים ללמוד מאחיהם?
"איך להצטיין בשוק הדייטים, וזה אחד המחקרים שאני הכי אוהב. הם הראו שבנים שגדלים עם אחיות יותר אטרקטיביים בעיני בנות מאשר בנים שגדלו ללא אחיות, וזה נכון גם לגבי אחיות שגדלו עם אחים. הבנים האלה יודעים להקשיב, נוטים לשאול יותר שאלות, ובאופן כללי מצטיינים במיומנויות שעולם הדייטים מעריך. בנות שגדלו עם אחים יותר בטוחות בעצמן, יודעות להפגין כבוד לבני השיחה שלהן, הרבה פעמים יש להן חוש הומור טוב יותר - שוב, דברים שבנים מעריכים".
מה עדיף להיות: בכור ומצליח או צעיר ושמח?
לא אהבתי להיות הבכורה. לטעמי התפקיד הגיע עם יותר מדי אחריות ופחות מדי פריבילגיות, שממילא הייתי צריכה לחלוק עם אחותי. לא היה לי ספק: הרבה יותר שווה להיות האמצעית או הקטנה. האחיות שלי חשבו בדיוק להפך.
לאורך השנים התבוננתי בהבדלים בינינו, בחירויות ובמגבלות שהגדרנו לעצמנו, במידת הפתיחות, המרדנות והבסדריות שלנו, במסלולי החיים שבחרנו, ופיתחתי לעצמי תיאוריה סדורה, שהכל נבע מסדר הלידה. שלבכורה מעצם היותה בכורה נועד מסלול מסוים, ולבת הזקונים שורטט מראש מסלול אחר - פשוט כי נולדה אחרונה. אחד מרגעי ה"א־הא!" המרגשים ביותר שחוויתי בקריאת הספר היה כשתובנות הסנדלרים הללו אומתו במחקרים בהירים. כן, הסדר שבו אנחנו מגיחים מהרחם קובע המון בגורל ובמסלול החיים שלנו, אף שיש כמובן חריגים. איך מנסח את זה קלוגר? הבכור יורש את הטירה, האדמה והכתר, והצעירים, שמקבלים פחות מהמלוכה, נדרשים לפחות אחריות ולכן מנהלים חיים חובבניים יותר.
כשאני משתפת את קלוגר בתחושותיי הוא מרוצה. "זה נכון: סטטיסטית, מנכ"לים וחברי קונגרס הם לרוב אחים בכורים. 21 מתוך 23 האסטרונאוטים האמריקאים הראשונים היו בכורים או יחידים. הם בדרך כלל גבוהים יותר, מרוויחים יותר כסף, וה־IQ שלהם גבוה יותר".
ילדים שמלמדים את אחיהם הצעירים מרוויחים אינטלקטואלית
לפי מחקר נורבגי, לבכורים יש יתרון של 3 נקודות IQ על האח הבא בתור, ולו יש יתרון של נקודת IQ אחת על זה שאחריו. זה לא נשמע הרבה, אבל 2.3 נקודות IQ הן 15 נקודות במבחן הפסיכומטרי, וזה עשוי להיות היתרון שנדרש כדי להתקבל לאחת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר, שהלימודים בה עשויים להוביל למשרה נחשקת ולהכנסה גבוהה יותר. "אפקט הסף" קוראים לזה הפסיכולוגים.
ובאמת, 43% מהמנכ"לים של החברות הגדולות הם בכורים, כמו סטיב באלמר, צ'רלס שוואב ומייקל בלומברג. הם בדרך כלל מרוויחים יותר מאחיהם (פער של 1% בין כל אח), יש להם ייצוג לא פרופורציונלי בקרב בוגרי MBA, מנתחים וחברי הקונגרס האמריקאי, ו־48.5% מהמדענים המצליחים ביותר במאה ה־18 היו בכורים או יחידים. ההישגיות הזאת הופכת אותם למועדים למחלות לב, ולפי מחקר איטלקי, בכורים הם 46.7% מהחולים במחלקות האלה, אף שחלקם באוכלוסייה הוא כ־29%. האחים הצעירים יותר, אגב, בסיכון מוגבר לסוכרת ולבעיות נשימה ואסתמה.
בוא נדבר על האחים הצעירים. הם נשמעים כיפיים יותר - הרפתקנים, נוטלי סיכונים ומצחיקים, כמו אחותי הקטנה.
"סטטיסטית סביר שהם יבחרו בקריירות מסוכנות יותר, של אנשי צבא, שוטרים או כבאים. הם נוטים להיות אמנים ומשוררים, בדרך כלל הם אנשים מצחיקים יותר. הם גם נוטים להסתבך יותר בצרות. אחד הנתונים האהובים עליי הוא שאמנם כל האחים משתתפים בהפגנות, אבל לצעירים ביותר יש הסיכוי הגדול ביותר להיעצר".
המחקרים מראים שהם גם מאושרים יותר. נראה שאחרי שההורים השקיעו את כל הציפיות בבכור, הצעירים מקבלים יד חופשית לחפש את אושרם.
בעולם התאגידי, מנכ"ל בכור יצטיין ברצף של שיפורים שוליים שיגדילו את הרווחיות. הוא ינסה למקסם רווחים בפעילות קיימת, יסגור פעילות כושלת ויוודא שהכל עובד כמו שצריך כל הזמן. הצעיר יעדיף לפוצץ הכל ולהתחיל מההתחלה. הוא טוב בשינוי וטרנספורמציה, ומשתמש בגישות יותר יצירתיות, חדשניות ומסוכנות. קלוגר נותן כדוגמה את סטיב באלמר, בן בכור והמנכ"ל האגדי של מיקרוסופט, שזכה להערצה לאחר שהפך אותה מסטארט־אפ לפריט חובה במחשבים האישיים. אבל מבקריו טוענים שהוא משפר את מיקרוסופט ולא מסוגל להביא אותה להברקה יצירתית שבזכותה תעקוף את המתחרות החדשניות והנועזות שלה, אפל וגוגל.
אתה כותב על הילדים האמצעיים שהם חידה למדענים, למשפחותיהם ולעצמם. הרבה אחים אמצעיים סוחבים איתם כל החיים תחושת קיפוח, ואתה מצדיק אותם. אתה אומר שזה מובנה.
"בדרך כלל הסטריאוטיפ לגביהם נכון, מפני שהבכור הוא השווה ביותר מבין השווים. יש מידה של אמת בכך שלאחים אמצעיים יש בעיות של הערכה עצמית. לוקח להם קצת יותר זמן למצוא את הכיוון שלהם בחיים, והם יכולים לחפש את עצמם תקופה מסוימת. הם נוטים, במיוחד כשהם מתבגרים, להצטיין ביצירת חברויות חזקות מאוד מחוץ לבית, כי הצרכים שלהם לא מסופקים מספיק טוב בתוך הבית".
לפי המחקרים, האחים האמצעיים פחות מסורים למשפחותיהם באלפי דרכים קטנות. אם הם יהיו מעורבים בתאונת דרכים, למשל, הם יתקשרו קודם כל לחבר, בעוד הבכורים יתקשרו ישר להורים. הסיבה היא שהם לא מוצאים במשפחות שלהם מקור מספק לתמיכה ומתקשים להגדיר את התפקיד שלהם. הם גם המטפל וגם המטופל, המורה והתלמיד, צעירים מכדי ליהנות מפריבילגיות אבל מבוגרים מכדי ליהנות מהסובלנות ששמורה לקטנים.
מה קרעים במשפחה עושים לקשר בין האחים?
באופן פרדוקסלי, כדי להדביק את הילדים זה לזה המשפחה צריכה לעבור משברים או שהאחים צריכים להיות חצי־הורים של אחיהם - שני דברים שנשמעים הרסניים לחלוטין. "אחד הדברים שלומדים מאחים באופן מאוד עמוק וחזק הוא הרעיון של נאמנות. וגילוי מאוד חשוב בעיניי הוא שטראומות בחיי המשפחה, כמו גירושים, דווקא מחברות בין אחים ומחזקות את הקשר ביניהם, ולא מחלישות אותו. זה דבר עוצמתי מאוד, כי בגירושים למשל דווקא ההורים, שאמורים להיות העוגן של המשפחה, גורמים לקרע, ובסיטואציה המסוכנת הזאת הילדים לומדים להיצמד לאנשים שהכי קרובים להם. זה שיעור עמוק מאוד בביטחון ובנאמנות, ובפיתוח התובנה שאחרים יהיו שם כשאתה תצטרך אותם, ושעליך להיות שם בשבילם באותה מידה".
במשפחה של קלוגר זה קרה כמה פעמים. באחת מהן, כשהוא ואחיו היו בגילי העשרה, אמו אושפזה במרכז גמילה בעקבות התאהבותה ארוכת השנים במשככי כאבים. הוא ואחיו המשיכו לגור יחד בבית וגידלו זה את זה עד שהיא שוחררה. התקופה הזאת הדביקה אותם עוד יותר אחד לשני.
המודל הזה, של אחים שהם מין הורים־שותפים, לא מקובל במערב, אבל שכיח במקומות כמו הוואי, פולינזיה, וקהילות לטיניות ואפרו־אמריקאיות. בקניה, למשל, ההורים יוצאים לעבוד בעונות החקלאיות בשדות מרוחקים, ומשאירים את הילדים הקטנים בהשגחת אחיהם הגדולים. התוצאה היא קשר חזק מאוד בין האחים לכל החיים. כל כך חזק, שגם אחרי שהם מתחתנים הם ממשיכים לגור יחד ולא עם בני זוגם.
אני משתדלת לא להעיק על הבן שלי בבקשות לעזור עם אחיותיו הקטנות. אני חושבת שאני עושה לו טובה, אבל לפי הדברים שלך, הוא מפספס הזדמנות להתקרב אליהן.
"יש בזה הרבה יתרונות, ואם הילדים בוגרים מספיק הם לומדים מזה המון. הם הופכים להורים טובים יותר בעצמם, מתקרבים אחד לשני. ילדים שמלמדים את אחיהם הצעירים מרוויחים אינטלקטואלית מעצם העיסוק בלימוד, כי זה תהליך שמאוד מפרה את המוח. בהמשך החיים, קשרים קרובים כאלה בין אחים מובילים לרמות נמוכות של דיכאון ושל בעיות בהערכה העצמית, וחלק מהחוקרים אפילו מדברים על תוחלת חיים ארוכה יותר. כלומר אנשים נוטים לחיות יותר שנים כשהם מרגישים בטוחים ומוקפים במשפחתם".
מה קורה כשאבא ואמא מעדיפים אח מסוים?
"הוא לקח לי" ו"זה לא פייר" הן שתי הסיבות העיקריות למריבות בין אחים. כלומר על חפצים ועל מושג ההוגנות. כשאנחנו מרגישים שמשהו לא הוגן, אנחנו מפעילים את האזור במוח שאחראי גם לתחושת הסלידה, למשל מביצה מסריחה. כלומר ילדים נגעלים מחוסר הוגנות, והנפשות השיפוטיות הרכות האלה מצפות שבבית הכל יהיה הוגן ושוויוני: שכל הילדים ילכו לישון באותה שעה, שכולם יקבלו אותו סכום כדמי כיס ושתעריף פיית השיניים יהיה אחיד.
בחושים החייתיים שלהם, גם אם זה לא נאמר בקול רם, הילדים יודעים מיהו הפייבוריט של אמא או אבא. אף הורה לא יודה שיש לו ילד מועדף, אבל מחקרים תצפיתיים מצאו ש־65% מהאמהות ו־70% מהאבות מראים העדפה לילד אחד. האמהות נוטות להעריץ את הבן הגדול שלהן, במיוחד אם הן מתחברות לנפש האמן שלו. האבות לא עומדים בקסמי הנסיכות הקטנטנות שלהם, במיוחד אם הן דומות להם באופיין. לפעמים הילדים מקבלים את ההעדפות האלה בקור רוח, לעתים הם מחפשים צידוק והסברים, הרבה פעמים הם מתלוננים, ולעתים הם גם מנצלים את זה, ושולחים את הבן האהוב של אמא לבקש ממנה רשות לעשות משהו, כי אם הוא יבקש היא בטוח תסכים.
סטטיסטית, לבכור ולצעיר ביותר יש הסיכוי הכי טוב להיות המועדפים על אחד ההורים, אלא אם כן לאמצעי יש ייחוד. אם הוא מוכשר בספורט או שר נפלא, אם יש לו קסם אישי יוצא דופן, או אם הוא יחיד במינו - כלומר הבן או הבת היחידים במשפחה - יש לו סיכוי להיות הפייבוריט.
הילדים שמודעים למעמדם הנחות אצל אחד ההורים יאמצו אסטרטגיות כדי לשפר את הסטטוס שלהם, למשל לדבר עם אותו הורה על הנושאים שמעניינים אותו. גם אם יש סיבות לגיטימיות להתנהגות לא שוויונית של ההורים - למשל, הפרש גילים בין האחים, תחומי עניין שונים, אולי אחד האחים חולה וזקוק לתשומת לב מיוחדת - לא תמיד הם רוצים להבין. היכולת להתמודד עם הפערים משתפרת עם ההתבגרות, אף על פי שעלולים להישאר משקעים. גם האח המועדף לפעמים נותר מצולק, כורע תחת אהבה עודפת, ומתכווץ מתחושת האשמה שאחיו לא מקבלים הרבה כמוהו.
"אני חושב שאחת הטעויות הגדולות ביותר שהורים עושים היא להעדיף ילד אחד", אומר קלוגר. "זה בסדר שההורים יקבלו את העובדה שאולי יש להם ילד מועדף. זה לא נעים, אף אחד לא אוהב להודות בזה, אבל להורים יכול להיות ילד מועדף. הדבר הקריטי שעליהם לעשות הוא להבטיח שכל הילדים שלהם מתוגמלים על הכישורים שלהם, כדי שלפחות בדרך מסוימת ובתחום מסוים כל ילד ירגיש מועדף".
קורינה ג'נקינס טאקר, חוקרת לימודי משפחה מאוניברסיטת ניו המפשייר, שרטטה היטב את הקו הדק. "אולי אמא נותנת לבנה יותר אהבה, אבל היא מבלה יותר זמן במשחק או קריאת ספרים לבתה, וזה בסדר מבחינת הילדים", היא אמרה לקלוגר. "הבעיה נוצרת כשיש ילד שאינו מועדף בשום תחום".
אז לא חייבים להתייחס כל הזמן לילדים בצורה שווה, אלא על פי הצרכים שלהם ומי שהם?
"תראי, מאוד חשוב להתייחס לילדים בצורה שווה במידה מסוימת, אבל הורים צריכים להיות מסוגלים להבחין בזה שלא כל הילדים שלהם שווים בכל ההיבטים", משיב קלוגר. "ילד אחד זקוק ליותר הנחיה, אחר ליותר עצמאות, או ליותר עידוד ותמיכה. יש ילד שזקוק לחיבוקים ואחר למרחב. אתה צריך לדעת להבחין בצורה ברורה בצרכים של כל אחד מהילדים, ואסור לך להניח שברגע שגידלת ילד אחד אתה יודע כל מה שצריך לדעת על הילדים הבאים. זה דבר שהורים לומדים מהר מאוד. הרי רוב ההורים אומרים, 'וואו, הילד השני שלי כל כך שונה מהילד הראשון, והרבה מהדברים שלמדתי כשגידלתי את הילד הרגוע והשקט הזה לא עזרו לי עם הילד השני'".
הנושא הזה מטריד מאוד את הפסיכולוגים, שחוששים מפגיעה בהערכה העצמית ומנזק ארוך טווח. ובשעה שהם אינם מסכימים על ההשלכות, הם ממליצים בחום שאם להורים יש ילד מועדף, שישמרו את זה לעצמם. "המטרה צריכה להיות שונה אבל הוגן, בצורה שתתאים לאיכויות, לאופטימיות הרגשית ולאושר של כל ילד", אמרה לקלוגר פטריסיה איסט, פסיכולוגית בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קליפורניה. "אם כל ההורים יזהו את הדברים האלה ויפעלו לפי הנטיות והכישרונות האישיים של כל ילד, זה יהיה אידאלי".
מה עושים כשהקשר עם האחים מאמלל?
למרות המספר האדיר של מחקרים שהוא מצטט, הספר של קלוגר כתוב בשפה פשוטה ורהוטה. הנושא קרוב ללבו מספיק כדי שהוא יתפשט ויחשוף את הקרביים של המשפחה המורכבת שלו, שכללה אבא חם מזג וקר רגשות, ואמא שהתמכרה למשככי כאבים, נגמלה והתמכרה שוב. ההורים התגרשו ושניהם נישאו מחדש. הנישואים של האם שרדו 15 חודשים, ואשתו השנייה של האב דרשה שיסתיר מילדיהם החדשים, תאומים שנולדו כשקלוגר היה בתיכון, את ארבעת ילדיו הקודמים, עד שדווקא הארבעה חשפו את קיומם. האב המנוכר מת בגיל צעיר יחסית ממחלת ריאות, אחד האחים התמכר לסמים, השתקם ומעד שוב, ואח אחר מצא עוגן במשפחתו כשיצא מהארון.
החומרים האלה היו יכולים לפרנס בקלות טלנובלה ולקרוע את האחים, אולם דווקא הטרגדיות הידקו את הקשר ביניהם, שלאורך הספר מעורר פרצי צחוק, דמעות וקנאה. גם כשחיו בארבע דירות נפרדות ובשלוש ערים שונות, היחסים ביניהם נותרו כמעט סימביוטיים, עד שאחת מבנות הזוג של קלוגר האמינה שלא נותרה לו מספיק אנרגיה ליחסים אחרים. "רק כשארבעתנו ביססנו חיים יותר אוטונומיים, היחסים הרומנטיים שלנו החלו לנוע לכיוון נישואים", כותב קלוגר.
הספר הוא הצהרת תמיכה גורפת ביחסים טובים בין אחים. כתבת שם הכל חוץ מ"קומו עכשיו מהספה והתקשרו לאחים שלכם".
"אני מאוד תומך ברעיון של יחסים קרובים בין אחים, אבל אני גם מכיר בזה שחלק מהקשרים האלה יכולים להיות הרוסים וכל כך רעילים שעדיף להתרחק מהם. לפי המחקרים רק 12%–15% מהיחסים בין האחים נופלים לקטגוריה הזאת. אחד החוקרים שדיברתי איתם אמר, 'תראה, החיים קצרים. אם יש לך קשר אומלל עם אחד האחים שלך, קל להתגרש ממנו. פשוט תפסיק להתקשר'. בסיטואציות האלה חשוב לדעת לקום וללכת".
כל הצילומים בכתבה הם של עובדי מערכת כלכליסט
