זה לא כל כך נורא להיות ילד יחיד

ג'פרי קלוגר הוא אולי הסנגור המנומק ביותר ליחסי אחים. כל כך מנומק, שלא נותר אלא לרחם על ילדים יחידים שגדלו ללא אחים - אלה שהפסיכולוג ג'י סטנלי הול, מחלוצי הענף בארצות הברית, טען שהם מסוכנים, והפסיכיאטר האוסטרי אברהם ארדן בריל טען שהם "נטולי כישורים לקרבות החיים" ולכן

מאחר שכל הכסף ותשומת הלב של ההורים מושקעים בהם, הילדים היחידים מקבלים (תיאורטית) כל מה שהם רוצים בלי שום תחרות. מצד שני, הם חיים בלחץ. ההורים שלחו סוס אחד למירוץ והוא חייב לנצח. לכן הסטיגמה היא שילדים יחידים הם בודדים, מפונקים, לא מסוגלים לשרוד בעולם, אגואיסטים, לא יודעים להתחלק, נוקשים, נרקיסיסטים, קמצנים, מרוכזים בעצמם, רגזנים, תלותיים - ובאופן כללי אנשים לא מרוצים שקשה מאוד לאהוב. היתרון היחיד שהודבק להם היה שהם יותר עצמאיים.

המחקרים מראים שבדיוק ההפך הוא הנכון. ילדים יחידים יודעים למלא היטב את היעדרם של אחים, ולפי מחקר מקיף של טוני פאבלו מאוניברסיטת טקסס, כל הביצועים החברתיים, האינטלקטואליים והקוגניטיביים שלהם דומים לשל ילדים עם אחים, ואפילו טובים מהם: ילדים יחידים מצטיינים יותר מילדים שגדלו עם אחים בהישגים, אינטליגנציה, באופי וביחסים עם ההורים, ומעט חלשים מהם בחברתיות. ההפרשים לא היו משמעותיים, "ובסך הכל ילדים יחידים אינם שונים מאחרים", מסכמת החוקרת.

אז לא צריך לרחם עליהם?

"לא, לא צריך", משיב קלוגר. "הם משיגים את היתרונות ואת ההשפעות הטובות של אחים במקומות אחרים - אצל ילדים אחרים במשפחה, פעילויות בגן הילדים או בבית הספר, ובדרך כלל הם טובים מאוד בזה. יש הרבה יתרונות לילדים יחידים: הם רוכשים אוצר מילים גדול יותר בגיל צעיר יותר, מפתחים טעם מתוחכם בספרים, סרטים וטלוויזיה, חוש ההומור שלהם מפותח יותר, וכל זה כי הם גדלים בבית שבו יש יותר הורים מילדים.

"כששואלים ילדים יחידים בבגרותם, אם היו מעדיפים לגדול עם אחים, רובם ישיבו בשלילה ויאמרו: 'אני אוהב את חיי כפי שהם היו'. יש פה הטיה, כי בדרך כלל אנחנו אומרים שאנחנו רוצים את הדברים שיש לנו ומצטערים על הדברים שלא היו לנו. אבל אם נשאל ילד שגדל בלי אבא, הם היה רוצה אבא בבית, הוא לא יאמר, 'לא, אהבתי את חיי כפי שהם היו, בלי אבא'. בדרך כלל הוא יאמר, 'כן, הייתי מעדיף לגדול בבית עם שני הורים'. אבל לא שומעים את זה כששואלים ילדים יחידים על ילדותם ללא אחים".