למה אין כחול בתנ"ך?
ומה אפשר ללמוד מזה על אבולוציה, בלשנות וההיסטוריה של מדעי המוח
חוקרי תנ"ך מנסים לפצח את התעלומה הזו יותר מ־200 שנה. בעוד שהצבעים לבן, שחור, אדום, ירוק וצהוב מופיעים בתנ"ך פעמים רבות ותחת מושגים שונים, הצבע הכחול - אחד הצבעים הדומיננטיים על פני כדור הארץ, צבעם של השמים והים - אינו מופיע אפילו פעם אחת. הצבע האדום, לדוגמה, מוזכר עשרות פעמים בתנ"ך, וגוונים שונים של הצבע אף זכו למושגים משלהם ("ארגמן" לצבע אדום כהה, "שני" לאדום־כתמתם ו"סיקרא" לאדום עז). הים, המוזכר בתנ"ך 124 פעמים, זוכה לאינספור תיאורים. הוא "גדול ורחב ידיים", "סוער", "שותק", "מוחץ", "רועם" ו"עומד מזעפו". לעולם לא כחול.
והתנ"ך אינו יוצא דופן בזה. המדינאי הבריטי וחוקר התרבות היוונית וויליאם גלדסטון חקר במשך יותר מ־30 שנה את האיליאדה והאודיסאה, הנחשבות ליצירות ספרות מכוננות בתרבות המערב, ופרסם מחקר בן יותר מ־1,700 עמודים שנחשב עד היום למקיף ביותר שנעשה על עבודותיו של המשורר היווני הומרוס. הוא ירד לעומק הדברים כל כך, עקצו אותו מבקריו, עד שאפילו דבר טריוויאלי כמו תפיסת הצבע של המשורר זכתה אצלו לפרק שלם.
ואז הם קראו מה כתב בפרק הזה: גלדסטון הסביר, ברצינות גמורה ותוך צירוף 30 עמודים של דוגמאות, שאין דרך להסביר את תיאורי הצבע המשונים של הומרוס באיליאדה מלבד להניח שהוא ובני תקופתו ראו את העולם בצבעים אחרים לגמרי מאלו שאנו מכירים. את צמר הכבשים וגוון עורם של השוורים מתאר הומרוס כסגול, את הדבש הוא רואה כירוק, ובעלי חיים כמו אריות וסוסים נצבעים בכתביו דווקא באדום. אבל הדבר המוזר ביותר הוא מקומו של הצבע הכחול. בשתיים מיצירות המופת הגדולות בהיסטוריה האנושית, בטקסטים הציוריים, עמוסי הפרטים ומלאי החיים ביותר שנכתבו, לא מופיע אפילו פעם אחת הצבע הכחול. כשהומרוס מתאר בהתרגשות את הים הוא כותב שהוא "נראה כמו יין", ובמקרה אחר "כמו פרח הסיגלית". גם השמים זוכים לעשרות תיאורים משתפכים, אך אין כל אזכור לצבעם. "היתה מונחת לפני הומרוס הדוגמה המושלמת ביותר לכחול", כתב גלדסטון, "אך הוא אינו מתאר את השמים ככאלה אף לא פעם אחת. שמיו זרועי כוכבים, רחבי ידיים, כבירים, בגון הברזל או הנחושת, אך אף פעם לא כחולים". פתרון אפשרי היה שהומרוס היה עיוור, אך גלדסטון שולל את האפשרות הזו מכל וכל. "בכל היבט פרט לצבע, התיאורים שלו חיוניים ומוחשיים באופן שאדם שלא ראה את העולם במו עיניו לא יכול לכתוב", הסביר.
עשר שנים לאחר שפרסם גלדסטון את מחקרו, נכנס לסיפור חוקר השפות אליעזר גייגר. הודות לשליטתו של גייגר בשפות עתיקות, הוא החל לחקור את תיאורי הצבע בטקסטים קדומים של תרבויות שונות ברחבי העולם. הנה התיאור של מה שמצא בכתבים הודיים עתיקים: "המזמורים האלה, בני יותר מעשרת אלפים שורות, גדושים בתיאורי הרקיע. אין כמעט נושא המוזכר בהם יותר פעמים. משחקי הצבע של השמש ושקיעתה האדמומית, היום והלילה, עננים וברקים, האוויר והאֶתר, כל אלה נחשפים לפנינו שוב ושוב, בפאר ובמוחשיות רבה. רק דבר אחד לא תוכל ללמוד מהשירים העתיקים האלה אם אינך יודע אותו עדיין, וזו העובדה שהשמים כחולים". את אותן תופעות בדיוק מצא גייגר בכתבים סיניים, בסאגות האיסלנדיות ובקוראן. אין כחול.
במשך 150 שנה תעלומת הצבע הכחול (ושאר הצבעים המשובשים) הסעירה את עולמם של היסטוריונים, בלשנים, חוקרי דת, ביולוגיה וספרות. "היתה סיבה טובה לכך שעסקו בה ללא הרף, במשך שנים, המוחות הטובים ביותר בנמצא וגם הקשקשנים היצירתיים ביותר", אומר הבלשן גיא דויטשר. "היא מסעירה את הדמיון משום שהיא מדברת על משהו שהוא כל כך בסיסי ואינסטינקטיבי בחיים שלנו, שנדמה שאין עליו בכלל ויכוח אם מקורו בתרבות או בגנטיקה. אין שום דבר פילוסופי בהבדל בין צהוב לאדום או בין ירוק לכחול. צבעים נמצאים בקומת הקרקע של התפיסה, וככאלו ברור לנו לגמרי שהם היו שם מאז ומתמיד, חלק בלתי נפרד מהגנטיקה האנושית שמשותפת לכולנו. יש משהו מטלטל בלגלות שייתכן שזה לא לגמרי ככה".
דויטשר (42) נולד וגדל בתל אביב. בתיכון התאהב במספרים ואחרי הצבא נסע לקיימברידג', לאחת הפקולטות הטובות בעולם למתמטיקה, כדי ללמוד שם לתואר ראשון. כשסיים החליט שמתמטיקה בעצם לא מעניינת אותו במיוחד, והחל ללמוד בלשנות. בתחום הזה גם עשה את הדוקטורט שלו. ספרו החדש, "בראי השפה", הוא המחקר הרציני והמקיף ביותר שנערך על הקשר בין שפה וצבע. הוא גם מסע היסטורי־ביולוגי־בלשני המספק הצצה נדירה לדרך הפתלתלה, הבלתי צפויה, שבה תגליות מדעיות חושפות את עצמן לעולם. הוא תורגם לשמונה שפות, בהן גם עברית, ונכנס לרשימת הספרים הטובים ביותר של 2010 של "האקונומיסט", "הניו יורק טיימס" ו"הפייננשל טיימס".
אני שואל את דויטשר למה בחר לחקור דווקא צבעים. "אני זוכר שסיפרו לנו בשיעור תנ"ך, בבית הספר היסודי, את הסיפור על הפרה האדומה", הוא נזכר ברגע האאוריקה שלו. "כששאלתי את המורה איפה מוצאים פרות אדומות היא אמרה לי שמדובר בפרות נדירות מאוד. כבר אז הבנתי שמדובר בקשקוש. שם גם התחיל הסיפור מבחינתי".
דויטשר. "כששאלתי את המורה שלי מה זו פרה אדומה היא אמרה לי שזו פרה נדירה. כבר אז הבנתי שזה קשקוש" צילום: יואב גלאי שר, פילולוג ובלש מחפשים כחול
"כשחשבתי לחקור את חידת הצבעים הנעלמים, הערכתי שזו לא תהיה עבודה קשה מדי. זה תחום שנחקר יותר ממאה שנה, והנחתי שאצטרך רק לסכם את החומר שהצטבר. מהר מאוד גיליתי שטעיתי", אומר דויטשר. "המידע הנגיש היה ברובו אקסיומות לא מבוססות של בלשנים שרק ציטטו זה את זה. מאוד לא רציתי לכתוב שטויות, אז התחלתי לשבת בספריות, ללכת אחורה עד כמה שאפשר, לעקוב אחרי מי שניסו לפצח את החידה הזאת ולהמשיך בעצמי מהנקודה שבה הם נתקעו. ככל שהעמקתי, כך המחקר הזה הרגיש יותר ויותר כמו סדרת דרמה טובה".
מתי הבנת שיש כאן סיפור יוצא דופן?
"כשקראתי את המחקר של גלדסטון, האדם היחיד שזיהה שהטקסטים היווניים מבולבלים לגמרי בכל הנוגע לצבעים. אני מורגל לכתיבה אקדמית תפלה ומשעממת, והטקסטים שלו היממו אותי במקוריות ובתעוזה שלהם. מתוך מה שלמד מתיאורי הצבעים בלבד הוא פיתח שתי טענות מהפכניות: הוא טען שהומרוס ובני תקופתו היו ככל הנראה עיוורי צבעים, ושהיכולת העכשווית שלנו לחוות צבעים היא הודות לאבולוציה מהירה במבנה העין שהתרחשה במאות השנים האחרונות. זה היה חריג משום שהרעיון של אבולוציה רק החל להתגלגל לראשונה באותן שנים. אף שהפרשנות שלו היתה שגויה, הוא פרץ את הדרך לכל המחקר שהגיע אחריו.
"גייגר, האיש השני שנכנס עם כל הלב אל תוך חידת הצבע, ניסה בהתחלה להתקדם בכיוון המקורי של גלדסטון. מספרים על גייגר שכאשר היה בן שבע אמר לאמו שהוא רוצה ללמוד יום אחד את 'כל השפות', והוא גם הצליח להתקרב לאידאל הזה יותר מכל אדם אחר באותה תקופה. גייגר גילה שבמשך אלפי שנים האנושות לא נתנה שם לצבע הכחול. אבל הוא מצא עוד משהו: שבשפות האירופיות המודרניות המילים לכחול נגזרו ממילים עתיקות ל"ירוק" או ל"שחור". הוא הלך עוד אחורה בטקסטים עתיקים וגילה שבראשית הכתב לא היתה ברוב השפות אפילו מילה ל"ירוק". הצבעים היחידים שהיו נפוצים תמיד הם שחור ואדום. אחר כך הגיעו הצהוב, הירוק, ובסוף כחול וסגול. ומה שהיה די מרעיש הוא שההתפתחות הזו התחוללה בדיוק באותו סדר בתרבויות שונות ברחבי העולם. גם גייגר האמין שהאבולוציה שעברו הצבעים בתרבויות השונות מרמזת על תהליך פיזיולוגי. לרוע המזל הוא נפטר מהתקף לב בגיל 42 ולא הספיק לסיים את המחקר שלו".
איך זה שהרעיונות של גלדסטון זכו להתעלמות כזו? בכל זאת, הוא אמר שחלק מהאנושות ראתה את המציאות בצבעים הלא נכונים.
"אף אחד לא לקח ברצינות את הטיעונים שלו בנוגע לעיוורון הצבעים, וזו אחת הסיבות לכך שהמחקר בנושא התעכב מאוד. באותה תקופה אף אחד לא ידע שעיוורון צבעים קיים. המקרים המתועדים הראשונים התגלו רק שנים אחרי שפרסם את המחקר שלו. מי שהוכיח לעולם שעיוורון צבעים היא עניין רציני היה בחור שבדי בשם פרטיוף הולמגרן, מומחה לאנטומיה של הראייה וטיפוס שרלוק־הולמסי שכזה. הולמגרן קרא בעיתון על רכבת אקספרס שהנהג שלה לא ציית לאור האדום ובמקום לבלום האיץ והתנגש ברכבת אחרת. להולמגרן היתה השערה אחרת: הוא טען שהגורם לתאונה היה הנהג - אבל לא משום שהתרשל, אלא משום שהיה לו סוג מסוים של עיוורון צבעים שגרם לו לראות את האור האדום כלבן.
"נהג הרכבת נהרג בהתנגשות, כך שאי אפשר לבדוק את הראייה שלו, אבל הולמגרן התעקש - ולבסוף הצליח לשכנע מנהל של אחד מקווי הרכבת השבדית לתת לו לערוך מבחני ראיית צבעים לעובדים ברכבת. זה היה מבחן פשוט: הוא נתן להם 40 קצוות צמר בגוונים שונים, הראה להם צבע מסוים וביקש מהם לבחור את כל הקצוות בצבע דומה. מי שבחרו צבעים משונים בלטו מיד לעין. מתוך 266 עובדי רכבת שבדק בקו אחד בלבד, הוא מצא 14 מקרים של עיוורון צבעים, לרבות מנהל תחנה ונהג. כך תאונת רכבת זניחה בשבדיה גילתה לעולם את עיוורון הצבעים. מובן שהעניין הפך לנושא התקשורתי החם ביותר של אותה תקופה. כל חברות הרכב והספנות אילצו את עובדיהם לעשות מבדקי ראייה, והתברר שיש הרבה עיוורי צבעים בכל אוכלוסייה בעולם. זו היתה תגלית דרמטית, שהרימה מהקרשים את התיאוריה המוזרה של גלדסטון. אם עיוורון צבעים היא מחלה אמיתית, ייתכן שגם היוונים הקדומים סבלו ממנה".
אדום או צהוב? כחול או ירוק? צילום: shutterstock
זו הפכה לדעה המקובלת? שאנשי העולם הקדום היו עיוורי צבעים?
"זו היתה התשובה, ואפילו חתום עליה מישהו, רופא עיניים בשם הוגו מגנוס שחיבר את כל הנקודות ועשה דיאגנוזה היסטורית לראייה המוגבלת של הקדמונים. הוא טען שככל שספגנו יותר צבעים כך רגישות העין השתפרה, והשיפורים הנרכשים הללו הונחלו לדור הבא. הוא כמובן טעה. היום אנחנו יודעים ששום יתרון או חיסרון נרכש אינו עובר בתורשה. לג'ירפה אין צוואר ארוך משום שמתחה אותו דור אחר דור, אלא משום שג'ירפות שנולדו מעט גבוהות יותר זכו ליתרון תחרותי. אבל כל זה עדיין לא היה ברור באותה תקופה, ואפילו דארווין האמין אז שתוצאות של שימוש מאומץ באיברים מסוימים יכול לעבור לדור הבא.
"עברו עוד כמה שנים עד שגם הרעיון הזה נפסל לגמרי. דארווין עצמו החל להבין שיש כאן בעיה, בעיקר בגלל פרק הזמן הקצר מאוד שהיה לחוש הצבע להתפתח. שוב נתקענו עם השאלה איך צבעים זכו להתייחסות בשלבים כל כך מאוחרים, ולפי אותו הסדר בכל התרבויות. המדענים היו צריכים לנסות כיוון אחר לגמרי, וכאן נכנסו האנתרופולוגים לתמונה.
אלה הציעו לבדוק את מושגי הצבעים ואיך חווים אותם אוכלוסיות פרימיטיביות - קבוצות אתניות מרחבי העולם שהיו מנותקות מהציוויליזציה במשך אלפי שנים. רופא שבדי שנקלע לחופי סיביר ערך מחקר ממושך על חוש הצבע של בני שבט הצ'וקצ'י, רופאים אמריקאים בחנו את ראייתם של האינדיאנים, ומיסיונרים, רופאים ודיפלומטים בחנו עם שאלון צבעים מוכן כל יליד שפגשו בדרכם. התוצאות של המחקר הזה היו אישוש מרהיב למה שמצאו גייגר וגלדסטון בתנ"ך ובאיליאדה: בכל קצוות תבל הילידים סבלו מאותו פגם. כששאלו את בני שבט הנובי מה צבעה של פקעת צמר כחולה, הם אמרו "שחור". בני שבט ההסו השתמשו באותה מילה לכחול ולירוק. בני הצ'וקצ'י בסיביר הסתפקו בשלושה מונחים בלבד - שחור, לבן ואדום - כדי לתאר כל צבע. כפי שטען גייגר, הצבע שזכה לשם ראשון היה תמיד אדום. ובאף שפה כמעט לא היה מונח בלעדי לצבע הכחול".
והראייה שלהם?
"היתה בדיוק כמו שלנו. כולם זיהו את ההבדלים בין צבעים קרובים. המיסיונר שחי בקרב בני האובהררו בנמיביה כתב שהמקומיים יכולים לזהות את ההבדל בין ירוק לכחול, אבל נראה להם מגוחך לגמרי לבזבז מילה שלמה על מה שנחשב בתרבותם לשני גוונים של אותו צבע".
בני שבט הצ'וקצ'י מסיביר. מזהים את הצבע הכחול, אך לא טורחים לתת לו שם צילום: shutterstock מה ילדים רואים בשמים
אחרי המדינאי חד־האבחנה, הבלשן המחונן, רופא העיניים בר המזל והאנתרופולוגים החרוצים, נכנס בעל מקצוע חדש למשחק: הפסיכיאטר המהולל וו.ה.ר ריוורס. גם ריוורס היה רב־אשכולות: במשך שנים רבות חקר שבטים מבודדים, שינן את שפתם ולמד מקרוב את אורחות חייהם. מחקריו נחשבים לאבני יסוד של מדע האנתרופולוגיה. בשנים מאוחרות יותר הוא היה מהראשונים ליישם טכניקות פסיכואנליטיות כדי לסייע לקצינים הסובלים מהלם קרב, ונחל גם בכך הצלחה רבה.
ב־1898 הצטרף למשלחת אנתרופולוגית של אוניברסיטת קיימברידג' לאיים של מיצרי טורס, בין אוסטרליה לגינאה החדשה. ריוורס ניצל את ההזדמנות כדי ללמוד באופן מדוקדק ומגוף ראשון איך ילידי המקום רואים צבעים. זה היה המחקר הרציני ביותר שנעשה בתחום באותה תקופה.
ריוורס מצא שם בדיוק מה שמצאו אנתרופולוגים משאר העולם. תיאורי הצבע היו עמומים והשמות החד־משמעיים היחידים היו לשחור, לבן ואדום. אף שריוורס עקב באדיקות אחרי המחקר בתחום, הוא התוודה שחוויה אחת בכל זאת היכתה אותו בתדהמה. שכששאל את זקני השבט מה צבע השמים, הם הביטו מעלה בשמי התכלת ואמרו בלי לחשוב פעמיים "שחור". כששאל ילד מקומי למה דומה צבעם של השמים, הילד השווה אותם לצבעם של מים כהים ומלוכלכים. ריוורס כתב שלא האמין לשמע אוזניו. "חייב להיות משהו שגורם לילידים האלה לראות את הכחול המבהיק עמום וכהה מכפי שאנו רואים אותו", ציין. אבל הוא לא הצליח למצוא את הדבר הזה.
גוונים של שחור צילום: shutterstock
"היום אנחנו יודעים שישנו במוח מנגנון בדיוק כזה", אומר דויטשר. "לצד העובדה שהשחור שלהם הוא מושג רחב יותר ממה שאנחנו רגילים לו, מדענים נוטים להעריך שהם גם רואים את השמים באופן כהה במקצת לעומת עיניים מערביות. כשהשפה מרגילה אותנו להתייחס לשני גוונים כצבעים שונים, היא מאמנת אותנו להתייחס אליהם כמושגים שונים, ולמוח להגזים מעט את ההבדלים בין הצבעים האלה. במיוחד באזורי הגבול. בלשנים קוראים לתופעה הזו 'קפיצה קטגוריאלית'. המוח קצת מעוות את הצבע המקורי כדי שיתאים לקטגוריות הנקיות שלו".
עלה בדעתך שאולי אנחנו טועים והם צודקים? שאולי זה אנחנו שרואים את השמים כחולים מכפי שהם?
"אין כאן נכון ולא נכון. קשה להודות בכך ששחור וכחול נראים לנו כמו צבעים נפרדים רק בגלל המוסכמות התרבותיות שגדלנו עליהם. זה כאילו שהאינסטינקטים העמוקים ביותר שלנו צועקים לנו שכחול ושחור הם צבעים שונים, ממש כמו ירוק וכחול. זה ברור לנו ממש כמו שירוק־זית וירוק־דשא אינם צבעים שונים, אלא רק גוונים שונים של אותו צבע. "אבל אני רוצה לתאר לך סיטואציה אחרת: תאר לך שהפסיכולוג ריוורס היה רוסי בן המאה ה־19, והיה יוצא לאיים הבריטיים במקום לאוסטרליה ומבלה כמה חודשים בבדיקה מדוקדקת של הצעירים המקומיים. כשהוא היה חוזר לרוסיה, סביר להניח שהיה מספר בהתרגשות שהאוכלוסייה הילידית בבריטניה מבלבלת בצורה משונה בין הצבעים 'גולובוי' ו'סיניי'. למעשה, הם מכנים את שני הצבעים האלה באותו שם. בהתחלה הוא ודאי היה חושב שיש להם בעיה בראייה, אבל בדיקה קצרה היתה מוכיחה שהם יכולים להבחין בקלות בין שני הצבעים. ובכל זאת כינו את שניהם בשם 'כחול'. הוא יספר שכאשר לחץ אותם לקיר, הם הסכימו לומר שהצבע הראשון הוא 'כחול בהיר' והשני 'כחול כהה', אך עדיין התעקשו שזה מגוחך לקרוא לשני הגוונים האלה צבעים שונים.
"כשאתה חושב על זה ככה, הרעיון שאוצר מילים מוגבל מצביע על ראייה פגומה מתגלה מהר מאוד כמטופש. ברור שדוברי אנגלית יכולים לראות את ההבדל בין כחול לתכלת, אבל המוסכמה התרבותית שלהם מתייחסת לשניהם כאל גוונים של אותו צבע. בעיניים רוסיות, וגם ישראליות, ברור שמדובר בשני צבעים נפרדים. ובדיוק כפי שהאנגלית מחברת את הכחול והתכלת למושג אחד, שפות אחרות מרחיבות את הצירוף הזה אל האזור הירוק־כחול כולו. אם בתרבות היוונית הצבע ירוק התרחב לצהוב, זה הגיוני שהדבש של הומרוס ירוק. ואם חום ואדום הם צבע אחד, זה סביר לגמרי ששור יהיה אדום".
למה לכולם יש אדום
אתה כותב על כך שכל שפה בעולם, מנותקת ככל שתהיה מהסביבה, תמצא תמיד מילים לצבעים על פי סדר קבוע. אם כך, לא הכל תלוי בתרבות.
"לא, חלק ניכר מזה מקודד בגנים שלנו ועל כן אוניברסלי. בסוף שנות התשעים שני חוקרים מברקלי, ברנטו ברלין ופול קיי, עשו מחקר מקיף שבמסגרתו בחנו איך 20 דוברי שפות שונות מתייחסים לשמות של צבעים. הם מצאו שני דברים: הראשון הוא שמונחי צבע הם לא שרירותיים לגמרי. למרות הבדלים בולטים בין מערכות הצבע בשפות שונות, יש חלוקות של הספקטרום ששפות רבות מאמצות לעצמן, וחלוקות שאף שפה לא מאמצת. למשל, ירוק ואדום אף פעם לא נכנסים לשם צבע אחד. אבל ירוק יכול להתמזג עם כחול, צהוב ואפילו שחור. התגלית השנייה היתה ששפות רוכשות שמות לצבעים לפי סדר צפוי מראש, ממש כפי שחשף גייגר מאה שנה לפני כן. לתרבות יש חופש לבחור את גבולות הצבעים, אבל מבנה הספקטרום מוכתב מהגנים".
ובכל זאת, למה התנ"ך מוצף באדום וריק מכחול?
"יש לנו משהו מיוחד, משחר ההיסטוריה, עם הצבע האדום. כמו קופים אחרים, גם בני אדם עוצבו על ידי האבולוציה כך שהצבע הזה יעורר בהם התרגשות. ראיתי פעם שלט בגן חיות שהזהיר אנשים שלבושים באדום לא להתקרב לכלוב של הגורילה. ניסויים הוכיחו שכאשר אנשים נחשפים למשטחים גדולים של אדום נוצרים אצלם אפקטים פיזיולוגיים כמו עלייה בהתנגדות חשמלית של העור, המעידה על התרגשות. יש לזה סיבות אבולוציונית טובות. אדום מהווה סימן לדברים חיוניים רבים, בעיקר סכנה, דם ומין. את הצהוב והירוק אנחנו צריכים בגלל הצמחייה, והיכולת להבחין בין שני הצבעים, כמו במקרה של פירות בשלים ולא בשלים.
"לכחול, בהקשר הזה, יש משמעות תרבותית מצומצמת מאוד. בעולם אין כמעט פירות או ירקות בצבע כחול, וגם שאר החומרים הכחולים בטבע נדירים מאוד. אנשים בתרבויות פשוטות יכולים להעביר חיים שלמים בלי לראות עצמים כחולים. אפשר להבין איך מבחינה אבולוציונית הוא הצבע הדחוף פחות".
זה עדיין לא מסביר איך הומרוס יכל להביט מעלה ולפספס את כל הכחול הזה.
"דברים מובנים מאליהם רק אחרי שיודעים אותם. כשהתחלתי את המחקר שלי, בתי עלמה החלה ללמוד לדבר. כיוון שעסקתי כל היום בצבעים, היא זכתה לתרגול אינטנסיבי בתחום, ולמדה לזהות שמות של צבעים בגיל מוקדם יחסית. משום שקראתי שוב ושוב את סיפוריהם של החוקרים, ואת העובדה שהיו המומים לחלוטין מזה שהספרות העתיקה הצליחה לפספס את צבע השמים, החלטתי לעשות ניסוי קטן: לא אמרתי אפילו פעם אחת לעלמה מה צבע השמים. רציתי לראות עד כמה הצבע הכחול הזה מובהק גם עבור מי שלא עבר עדיין את מכבש התרבות.
"התרגול עבד טוב. היא זיהתה היטב עצמים כחולים כבר בגיל 18 חודשים, והתחילה להגיד 'בוו', שזה סוג של 'בלו', כשהיתה בערך בת 19 חודשים. היא גם היתה רגילה למשחקים שבהם אבא מצביע על עצמים ושואל מה הצבע שלהם. מדי פעם התחלתי להצביע למעלה ולשאול אותה מה צבע השמים. היא ידעה בדיוק מה הם השמים, והקפדתי לשאול אותה את זה רק כשהם היו כחולים מאוד. אף שהיא ציינה את שמם של עצמים כחולים רבים בבית, בכל פעם ששאלתי אותה על השמים היא בהתה מעלה במבט מבולבל, ונתנה לי מבט של 'על מה אתה מדבר?'. רק כשהיתה בת שנתיים הסכימה לענות לי על השאלה לגבי צבע השמים. היא אמרה 'לבן'. עבר עוד חודש עד שקראה לשמים בפעם הראשונה 'כחולים', וגם אז, יום אחד אמרה 'לבן', יום אחר 'כחול'. בסך הכל עברו כמה חודשים טובים מאז שזיהתה בפעם הראשונה משהו כחול ועד שקראה לשמים באופן קבוע 'כחולים'.
"תחשוב עד כמה המשימה שלה היתה קלה באופן יחסי. היא עברה תרגול בזיהוי עצמים כחולים, ולמדה באופן מפורש שכחול שונה מלבן, אדום וירוק. כל מה שנשאר לה לעשות היה לזהות שלשמים יש בכלל צבע, ולהבין שהוא דומה לצבע של הדברים הכחולים שבסביבתה. ובכל זאת זה לא היה פשוט. כנראה זה לא כל כך טריוויאלי להביט בחלל עצום, ריק ומשתנה ללא הרף, ולהבין שהוא בעצם כחול מובהק ויפהפה. בשביל זה המציאו את המשוררים".
