דיגיטמבלים? מה באמת עושה הטכנולוגיה למוח

אמריקה מוטרדת בחודש האחרון ממה שהשבועון "ניוזוויק" מכנה "משבר היצירתיות". זה התחיל במאמר שפרסמה ד"ר קיונג הי הים, פסיכולוגית מאוניברסיטת המחקר ויליאם אנד מרי בווירג'יניה, שלפיו מאז 1984 מנת המשכל של צעירים אמריקאים הולכת ועולה, אך היצירתיות שלהם ויכולתם לפתור בעיות בדרכים מקוריות דועכת.

היצירתיות שמפגינים ילדים שנולדו בעשור האחרון היא כה נמוכה עד שלפי הערכות, כאשר יגדלו, רובם לא יעמדו במבחני הקבלה של רוב החברות הגדולות באמריקה. קיונג סקרה במחקרה תוצאות מכל הזמנים במבחן TTCT – שאלון שמחולק מאז שנות החמישים לתלמידי בתי ספר יסודיים ותיכוניים, ומודד חשיבה יצירתית. המבחן נחשב לתאומו של מבחן ה־IQ ומכונה, בהתאם, CQ. היא גילתה שעד 1990 ציוני היצירתיות של התלמידים האמריקאים עלו בהתמדה, ובאותה שנה חל מהפך והם החלו להידרדר. כל שנתון חדש שמגיע לכיתה אל"ף משיג ציונים נמוכים יותר, וכיום הציונים מתקרבים לשפל כל הזמנים.

משבר היצירתיות אינו התעלומה היחידה שאופפת את הדורות הצעירים בארצות הברית. "איגוד המעסיקים הלאומי", מהארגונים הגדולים באמריקה להשמת אקדמאים, פרסם באחרונה נתוני סקר שנערך בקרב מעסיקים ומרצים באוניברסיטאות, ושבו הללו מתארים צעירים שנולדו אחרי 1982 כעובדים ותלמידים שטחיים, קצרי רוח, לא ממוקדים, ללא יכולת לקבל ביקורת, מחוברים תמידית לאייפוד ולסלולרי ונסמכים ללא הפסק על הוריהם בלימודים ואף באתגרים בעבודה. מחברי הסקר האשימו בכך את הורי הצעירים. מחקר של המרכז הלאומי לסטטיסטיקות בריאות בארצות הברית גם פרסם לאחרונה שמאז 1997 השכיחות של הפרעות קשב וריכוז בילדים עולה בקצב קבוע של כ־4% בשנה. כיום, לפי הערכות, 12% מהילדים עד גיל 12 סובלים מהפרעות קשב.

כנס משחקי מחשב במלזיה ב-2009 צילום: אי אף פי

לפאזל מצטרפת פיסה נוספת: במחקר שערכה אוניברסיטת CUL בלונדון התברר שעשרות מיליוני הגולשים באתר המאמרים והספרים הדיגיטליים של הספרייה הלאומית הבריטית אינם קוראים כמעט כלום, וגולשים באתר הטקסטים כמו ביוטיוב. ניתוח נתוני הגלישה באתר הראה שבשנים 2008-2003 זמן הקריאה הממוצע של מסמכים וספרים בו היה פחות מדקה. עורכי המחקר כינו זאת "החלפת הרגלי הקריאה המסורתיים בהרגלים של סריקה־מאומצת", וקישרו זאת לזמן ההולך ומתארך שהבריטים מקדישים לגלישה באינטרנט. ואכן, בשנתיים שקדמו ל־2008 הוכפל הממוצע העולמי של זמן הגלישה ברשת, מ־6 שעות בשבוע לאדם ל־12 שעות בשבוע. משך השהייה הממוצע של אדם מערבי מול מסכי הטלוויזיה, המחשב, הטלפון ומסכים ברחוב ובבתי עסק נאמד כיום ב־8 וחצי שעות ביום.

"גוגל הופכת אותנו לטיפשים"

"אלה האינטרנט, הסלולרים והאייפודים. הם משנים יותר מאשר את הכלכלה והתרבות. הם משנים את המוח שלנו, פיזיולוגית. הם גורמים למוח לפעול אחרת וכתוצאה הופכים אותנו לאנשים שחושבים ומרגישים אחרת. יש לזה השפעה שאת ממדיה כבר אפשר להתחיל לראות, ונתפוס אותם היטב כאשר הדור שנולד להורים מחוברים טכנולוגית יגדל", כך אומר ל"מוסף כלכליסט" ניקולס קאר, סופר המסקר בשנים האחרונות את עידן המידע והשפעותיו, ושספרו "The Shallows: What the Internet Is Doing to Our Brains" ("רדודים: מה האינטרנט עושה למוחנו") שיצא בחודש יוני בארצות הברית מאגד עדויות מחקריות להשפעות השונות של החשיפה המוגברת לגוגל, וויקיפדיה, סמארטפונים, בדיקות אימייל תכופות, עבודה בריבוי משימות ובילוי מול מסכים מרצדים מסביב לשעון.

הטכנולוגיה מעצבת את החשיבה נבואת הנחמה לפי הסופר ומומחה הניו מדיה מאוניברסיטת ניו יורק קליי שירקי, האינטרנט יוליד את הגדולים במפעלי האנושות שיזף רפאלי לכתבה המלאה 

המחקרים שקאר סוקר מתאגדים בספרו לביקורת על הרשת ועל אורח החיים שהיא עומדת במרכזו. לפיה, אנשים שלאורך זמן מרבים לגלוש ולעבוד במולטיטאסקינג נהפכים – פיזיולוגית – לאנשים בעלי יכולת מהירה יותר לתפוס, ללמוד ולקבל החלטות, אך משלמים על כך מחיר כבד: הידרדרות ביכולת להתרכז, לחשוב לעומק ולנתח, אובדן יצירתיות, פגיעה בזיכרון, קהות רגשית והידרדרות באיכות עבודתם – והפגיעות אינן שם נרדף לשינוי בהרגלים, אלא אובדן אמיתי של היכולות השכליות.

קאר (51) אינו ריאקציונר המפחד מטכנולוגיה. הוא העורך האחראי לשעבר של מגזין הניהול הנחשב "הרווארד ביזנס ריוויו", וחיבר בשנות התשעים כמה מהספרים המשפיעים ביותר על התפתחות ענף ההייטק בכלכלה. אבל בשנים האחרונות הוא מסתמן כנביא הזעם בשער האינטרנט. בשנת 2008 פרסם במגזין "אטלנטיק" את המאמר "האם גוגל הופכת אותנו לטיפשים?". הוא תיאר שם איך השימוש הממושך ברשת פגע בכושר הריכוז שלו, וטען שההרגל לפנות לגוגל בעת חיפוש אחרי תשובה יביא למצב שבו בעתיד סדר תוצאות החיפוש באתר יחליף עבור רבים את שיקול הדעת והחשיבה הביקורתית. "בעולם שבו גוגל היא האידאל, המוח האנושי הוא מחשב מיושן שיש להחליפו", כתב. המאמר עורר דיון נרחב ושימש השראה למחקרים רבים שקאר מאגד בספרו החדש.

ניקולאס קאר. "האינטרנט מאלף אותנו לקרוא באופן רדוד ותכליתי" צילום: בלומברג

"בשנתיים האחרונות מתברר שמדובר ביותר מתחושה כללית", אומר קאר ל"מוסף כלכליסט". "חקר המוח העדכני מלמד שכל פעולה שאנחנו עושים משפיעה על הארגון של הנוירונים במוחנו, וכאשר אנחנו חוזרים על פעולות שוב ושוב, הדבר משפיע על מבנה מוחנו, ולא רק בקרב ילדים אלא בכל גיל. דבקות בתבניות מסוימות גורמת לכך שהמעגלים הרלבנטיים להן במוח מתחזקים, ואלה שנזנחו נחלשים ולבסוף נעלמים. כיום, אנחנו שקועים בתבנית הולכת ומתגברת של מולטיטאסקינג, קליטת כמויות עצומות של מידע שקופצות עלינו מכל פינה, גירויים רבים וסיפוקם המיידי. אנחנו מרגילים את המוח שלנו לדפוסים שמתאפיינים במיידיות ושטחיות. אנחנו הופכים את המוחות שלנו לרדודים ובינוניים, ולא מבחינה מטאפורית אלא מבחינה פיזית.

"הבחנתי בזה על עצמי, עוד לפני שהתחלתי לחקור את העניין", ממשיך קאר. "בעבר ספרים מילאו חלק גדול בחיי, ובשנים האחרונות הרגשתי שבכל פעם שאני פותח ספר אני נתקף אי־שקט, רעב לאימייל, להתעדכנות באתרים הקבועים שלי. חברים סיפרו לי שאותו הדבר קורה להם כאשר הם נדרשים לקרוא טקסט ארוך ומודפס. גם הם, כמוני, התקשו יותר מבעבר להתנתק מהכל ופשוט לחשוב לעומק על משהו – על כל דבר. הייתי צריך להתרחק מהרשת כדי לחשוב על מה שקורה לי ולהם, ואז התחלתי לראות את הדפוס החוזר. התחלתי לראות שהרשת מחוללת שינוי היסטורי בחברה כפי שכל שינוי טכנולוגי השפיע על המחשבה שלנו. כפי שהשעונים המכאניים הניחו את היסודות לחשיבה המדעית והספרים הניחו את היסודות להשכלה ולנאורות, הרשת עושה לנו משהו עכשיו".

מה עושות חמש שעות אונליין

בספרו, קאר מצטט את העתידן וחלוץ חקר התקשורת המנוח מרשל מקלוהן, שאמר כי "המדיום הוא המסר", כלומר שיטת המסירה משפיעה עלינו לא פחות – ואף יותר – מתוכן המסר. הוא מתאר בספר איך הספרים עצמם נחשבו, כאשר נולדו כמה מאות לפני הספירה, לכאלה שיפגעו ביכולות השכליות ו"ייצרו שכחה בנשמה", כדברי סוקראטס. והוא מתאר גם את התמורה שקיבלנו על אובדן הזיכרון ויכולות המסירה בעל פה: המצאת הדפוס במאה ה־15 היא שאפשרה את אגירת הידע האנושי, פיתוחו ופריחתו, והיא שהולידה את הרנסאנס וההשכלה והביאה את העידן המודרני.

"הספרים לימדו אותנו להעמיק בחשיבה ולנתח", אומר קאר. "חשיבה מעמיקה, כמו קריאה מעמיקה, אינה טבעית לבני אדם. בני אדם הם ציידים ולקטים. האינסטינקט שלנו אינו להתרכז בבעיה גדולה אחת אלא להיות ערים לסביבתנו כל הזמן. השורות של הספרים המודפסים השאירו את גירויי העולם בחוץ, והן אימנו אותנו בריכוז ובחשיבה ארוכה ומעמיקה. טקסט דיגיטלי משנה זאת. המדיום משנה זאת. זה לא שאתה לא יכול לקרוא ספר שלם במחשב ולהתעמק בו, אבל המדיום לא מעודד את זה. הוא מעודד את ההפך, הוא קורא לך כל הזמן לבדוק מה קורה במקום אחר, וכך פונה לאספקט הפרימיטיבי במוח. והתוצאה היא אימון לקריאה אחרת. קריאה רדודה ותכליתית, ששואבת מידע אבל לא חוכמה. וכיוון שייתכן שהקריאה הזאת יותר טבעית לנו, היא עשויה להחליף לגמרי את הקריאה המעמיקה".

המוח האנושי. משהו עובר עליו צילום: shutterstock

קאר אינו עוסק רק בשינויים בסגנון הקריאה אלא בשינוי הכולל שלדעתו שנים של גלישה מחוללת במוח. כראיה לכך שהמוח אכן עובר שינוי הוא מגייס מחקרים רבים בנוירולוגיה, שמאז סוף שנות התשעים עברה קפיצת דרך, בזכות ההתפתחות והתפוצה של מכשירי ההדמיה fMRI, שממפים את המוח ומציגים בזמן אמת את הפעילות החשמלית שמתרחשת בו. קאר מציג בספר מחקר מתחילת העשור שבו נסרקו מוחותיהם של מאות נהגי מוניות בלונדון כדי לבדוק אם היכרותם המפורסמת עם רחובות העיר באה לידי ביטוי במבנה המוח שלהם. ואכן, אצל כולם התגלתה אנומליה קטנה: ההיפוקמפוס האחורי, אזור במוח שאחראי לזיכרון מרחבי, היה אצלם גדול ומפותח יותר. אך הבדיקה גילתה שלמורכבות היתר של ההיפוקמפוס האחורי היה מחיר. כבמשחק סכום אפס, ההיפוקמפוס הקדמי שאחראי למשימות זיכרון אחרות היה מפותח אצל רובם הרבה פחות מהממוצע.

הבלאי הטכנו־מוחי

בדיקות של השפעת האינטרנט על הפעילות המוחית הולכות ומתרבות בשנתיים האחרונות, ותוצאותיהן מתחילות להגיע לעיתונות העולמית. אחד החוקרים המרכזיים בתחום הוא ד"ר אליאס אבוג'אודה, מנהל הקליניקה להפרעות בשליטה על דחפים באוניברסיטת סטנפורד. בתחילת 2011 אבוג'אודה יפרסם את הספר "האתה הווירטואלי: הרשת וסדיקת האני", שירכז את ממצאיו לגבי ההשפעות של שימוש יתר ברשת.

והממצאים מדאיגים. אבוג'אודה גילה שמעבר מהיר בין דפי אינטרנט גורם למוח לשחרר מנות קטנות של דופמין, כימיקל שמשפר את מצב הרוח ומעורר מוטיבציה, אבל שכמות לא מאוזנת ממנו פוגעת בזיכרון לטווח קצר וביכולת להתמקד, ונחשבת לגורם נפוץ ביצירת הפרעות קשב. "המוחות שלנו לומדים לעבוד כמו דפדפן היפראקטיבי, ללא חוסם פופ־אפים", אומר אבוג'אודה בשיחת טלפון עם "מוסף כלכליסט". "יש לזה מחיר קוגניטיבי. במחקר בטיוואן גילו שבקרב סטודנטים שמכורים לאינטרנט ולאייפון, 32% סובלים מהפרעת קשב (ADHD). בקרב סטודנטים שממעטים להשתמש באינטרנט רק 8% סובלים ממנה. אני גם מראה את השפעת הרשת על הזיכרון – לא רק מבחינת הנוירונים אלא מבחינת מה שקורה לזיכרון כאשר אנחנו מסתמכים עליה. אם מעמוד הפליקר ניבטות אליך 300 תמונות מהחופשה האחרונה במקום חמש תמונות משמעותיות, האם זה ישפיע על היכולת שלך להיזכר ברגעים היפים באמת? תעצור ותחשוב על זה לרגע".

דמות מוכרת בעולם האקדמי שהתייחסה באחרונה להשפעות הגלישה על המוח היא הפסיכיאטרית נורה וולקוב, ראש המרכז האמריקאי למלחמה בסמים. וולקוב הופיעה ב־2007 ברשימת 100 האנשים המשפיעים באמריקה של המגזין "טיים" לאחר שמחקר פורץ דרך שלה גילה שהתמכרות לסמים אינה רק גופנית ופסיכולוגית, אלא בעיקר מוחית. ההתמכרות משנה את מבנה המוח, ושינוי זה הוא האחראי לייסורי גמילה. מחקרה מהווה היום בסיס לפיתוח שיטות טיפול ותרופות חדשות להתמכרות.

המומחית לסמים נורה וולקוב. "התמכרות לאינטרנט דומה להפרעת אכילה" צילום: בלומברג

ביוני וולקוב התראיינה לתקשורת האמריקאית לאחר שחקרה את תופעת ההתמכרות לאינטרנט. כאשר התבקשה להשוות את האינטרנט לסמים, אמרה שמבחינה מוחית, ההתמכרות לאינטרנט דומה יותר להפרעת אכילה. היא תיארה עוד קווי דמיון: כמו בהפרעת אכילה, ככל שהמוח מקבל יותר מהגירוי הוא צמא אליו יותר, והצריכה המופרזת והמצטברת גורמת לתופעות לוואי לא בריאות. במקרה של צריכת אינטרנט מופרזת, אמרה וולקוב ל"ניו יורק טיימס", נוצרות רמות לחץ גבוהות והזיכרון לטווח קצר נפגע. "וכן, הטכנולוגיה מחווטת מחדש את המוח", סיכמה.

גארי סמול מאוניברסיטת UCLA בקליפורניה הוא מהפסיכיאטרים המובילים כיום בתחום הצעיר של חקר השפעת האינטרנט על המוח, והוא מצוטט מרכזי בספרו החדש של קאר. סמול הציע באחרונה הסבר מדעי לתופעה שמוכרת לגולשי אינטרנט רבים: העובדה שבניגוד לצפייה בטלוויזיה, למשל, הגלישה אינה מעייפת. אנשים שומרים על רמת ערנות קבועה במשך לילות שלמים של גלישה באינטרנט, גם אם כמעט נרדמו רגע לפני שפתחו את הדפדפן. רק לאחר הגלישה הם מתחילים להרגיש, בתוך כחצי שעה, עייפות, חוסר מיקוד ועצבנות. סמול גילה שבעת גלישה ברשת, בלוטת יותרת הכליה מפרישה כמויות אדירות של ההורמונים המעוררים קורטיזול ואדרנלין. הורמונים אלה מאיצים את תהליך חילוף החומרים, מספקים אנרגיה מוגברת לגוף, וכן משפרים את מצב הרוח וממריצים את זרימת הדם למוח. אך כמות מופרזת מהם גורמת לאחר זמן מה לפגיעה זמנית בזיכרון ובכושר ההבחנה, שבאה לידי ביטוי בשגיאות הולכות ומתרבות בעת ביצוע משימות פשוטות.

הסיבות לגירוי הבלוטה הן בגדר השערות בלבד – אחת מהן היא שהאבולוציה יצרה את המנגנון הזה כדי לסייע לבני אדם לשרוד בסביבה לא מוכרת ומלאת הפתעות וסכנות. בדיוק כפי שהתחושה המפורסמת של "פרפרים בבטן" מיוחסת להאצה של זרימת הדם בגוף לפני התמודדויות גורליות, שמטרתה להביא את האדם לדריכות וכושר מקסימליים. גלישה באינטרנט, לפי השערה זו, יוצרת תחושה מלאכותית של הימצאות בסביבה מסוכנת ולא צפויה. אך כך או אחרת, התוצאות של פעילות היתר של הבלוטה הן בדוקות ואינן בגדר השערה: עודף ההורמונים מתחיל בשלב מסוים להשפיע על פעילות המוח, ובפרט על האזורים שאחראים למצב הרוח ולחשיבה מאומצת.

סמול טוען במאמריו שפירושו של עודף הפרשת ההורמונים הוא שישנה "רמה מזיקה" של שימוש באינטרנט – גם אם זו עדיין לא נאמדה בבירור. הוא מכנה את הנזק "בלאי טכנו־מוחי", וכותב שלאורך זמן הוא עשוי לגרום ל"בלאי" ממשי במבנהו היסודי של המוח ולהידרדרות בתפקודים שונים. קאר מצטט בספרו אזהרה של סמול, שלפיה עודף מתמשך בקורטיזון, אדרנלין ו"בלאי טכנו־מוחי" שמשתלבים במאמץ גבוה של אונות המוח הקדמיות - שפעילות במיוחד בעת גלישה ברשת - עשויי בטווח הארוך לפגוע ביכולת הבסיסית לזיהוי פנים. קאר ממשיך ומשווה את ממצאיו של סמול לדו"ח של חברת המחקר האמריקאית אינפרנטיאל פוקוס שיצא ב־1997 ובשעתו לא זכה להתייחסות. לפי אותו דו"ח, שהסתמך גם הוא על ניסויים שכללו מחקרי מוח משנות התשעים, מוחותיהם של בני נוער שמרבים לשחק במשחקי וידיאו פועלים אחרת ממוחותיהם של יתר בני הנוער – אזורים אחרים במוח מופעלים אצלם כאשר הם מנסים לחשוב.

ההשפעות באות לידי ביטוי בעבודה ובחיי היומיום צילום: shutterstock

משבר הניהול האמיתי

ניסויים רבים מראים כיצד ההשפעות הללו באות לידי ביטוי בעבודה ובחיי היומיום. אייל אופיר, בעל תואר מתקדם מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, זכה בכמה פרסי הצטיינות במחקר בזכות ניסוי שפיתח, שגילה שככל שאנשים צוברים יותר ניסיון במולטיטאסקינג – כלומר בעבודה תוך ביצוע של כמה משימות במקביל – הם נהפכים, למרבה ההפתעה, דווקא לפחות טובים בכך.

אופיר יצר מבחן ממוחשב שבו הנבחן רואה הבזק של תמונה ובה מעוינים אדומים וכחולים, הבזק נוסף של תמונה דומה, ולאחר מכן הוא נשאל האם המעוינים האדומים שינו את מיקומם. לאחר מכן מופיע עוד זוג הבזקים, וחוזר חלילה. הדרישה היחידה במבחן היא לעקוב אחרי המעוינים האדומים ולהתעלם מהכחולים – בלי תכסיסים. אופיר חילק את נבדקיו לשתי קבוצות - אנשים שמבצעים מולטיטאסקינג בקביעות כחלק משגרת עבודתם, ואנשים שממעטים במולטיטאסקינג.

תוצאת המבחן היתה מובהקת: על אלה שלא היו מורגלים בריבוי משימות מספר המעוינים הכחולים לא השפיע, והם הצליחו ברוב הפעמים. אבל בקרב המולטיטאסקרים הכבדים, ככל שמספר המעוינים הכחולים עלה, עלה מספר הטעויות. מרבי המשימות התקשו לחסום את המידע הלא רלבנטי. במבחן אחר של אופיר, שבו הוצגו בפני נבדקים בזה אחר זה צמדים של מספר לצד אות, והם נדרשו להשיב כמה שיותר מהר אם המספר הוא זוגי או אי זוגי ואם האות היא עיצור או תנועה, ציוניהם של המולטיטאסקרים היו נמוכים עוד יותר. הם פשוט פיגרו.

התופעה הזאת מוכרת בעוד מוסדות מחקר. הפסיכיאטר אדוארד האלוול שנחשב לסמכות עולמית בחקר הפרעות קשב וריכוז טוען כי קושי להתעלם מהפרעות הוא תוצאה של "אינפומאניה" – השם שהוא מעניק להתמודדות עם יותר מדי מידע. לפי האלוול, אנשים שמוקפים ביותר מדי טכנולוגיה נוטים לעבוד יותר שעות אך מייצרים פחות פלט, חושבים באופן שטחי ומולידים פחות רעיונות מקוריים. "עובדי מידע ומנהלים בעולם נמצאים כיום במשבר שקט", אומר ל"מוסף כלכליסט" נתן זלדס, בכיר לשעבר באינטל ישראל וכיום מומחה ארגוני המתמחה בפתרון בעיות שנובעות מהצפת מידע, "ככל שכמות המידע עולה עולה העומס המנטלי, והפרודוקטיביות, היצירתיות והבריאות של מנהלים ועובדים מידרדרת. באינטל ישראל למשל, עובד ממוצע מקבל מדי יום 100 אימיילים בנושאי עבודה, וסובל מהפרעה מדי שלוש דקות. זה גורם למתח תמידי ומונע את הפעולה הפשוטה והחיונית של חשיבה. הדברים האלה באים לידי ביטוי בתוצאות של כל הארגון".

אבל במציאות רואים מסביב חדשנות וצמיחה. אם הבעיה כה נוראה, היינו מרגישים בזה, לא?

"שים לב שרוב החדשנות היא עיצובית ושיווקית. פתרונות יצירתיים מומצאים הרבה פחות מבעבר. הסופר מייקל קרייטון אמר פעם: 'בחברת האינפורמציה איש אינו חושב. מצפים מאיתנו להעביר מהעולם את הנייר, אבל העברנו מהעולם את המחשבה'. אני מסכים. אנחנו במשבר מחשבתי יצירתי. פרקי הזמן שדרושים להרהור, לעיכול, לתובנה, נעלמו. כיום הזמן היחיד שאפשר לחשוב בו הוא חמש הדקות לפני הנחיתה, שבהן הדיילת מבקשת לסגור את המחשב. בשאר הזמן אנו מוקפים בצלצולים, הודעות קופצות, תוכנות וערוצי בידור. הטכנולוגיה גוזלת אותנו, ולא נשאר מאיתנו מספיק כדי להשקיע במקומות שבהם שינוי אמיתי ויצירתי יכול להתרחש".

ומה זה עושה להורות

ההסתערות המדעית על השפעות האינטרנט אינה מוקדשת רק לשינויים שכליים ולהשפעה על פריון העבודה. מחקרים חדשים עוסקים גם בהשפעות השימוש המוגבר בטכנולוגיה על כישוריהם החברתיים של אנשים. גם בתחום זה מובילים סמול וצוותו מ־UCLA. אחד ממאמריו של סמול מציג את מה שנראה כמו הסבר מדעי לדמותם האופיינית של חנוני המחשבים: אנשים שמשתמשים יותר ברשת מציגים לאורך זמן שיפור ביכולות התפיסה ובמהירות הקליטה, ושיפור בכישורים טכניים שונים. אך לצד זאת, הם מציגים הידרדרות ביכולת להביא אמפתיה ולחוש אותה, וכן בכישורים חברתיים אחרים.

לפי סמול, כמו גם לפי מחקריו של פרופ' אנטוניו דמאסיו שעוסק בחיבור בין חקר המוח למדעי ההתנהגות, אנשים שנחשפים לרשת מגיל צעיר לומדים לבצע החלטות מהירות שמבוססות על ניתוח מזורז ושכלתני של פרטים רבים – כמעט בלי לערב רגש. דמאסיו טוען שאצל אותם אנשים, השכלתנות תבוא על חשבון הרגש גם בהחלטות מוסריות. כלומר, ילדי הרשת "ידפדפו ויקליקו" גם כאשר זולתם יפנו אל לבם. "האינטרנט משכלל את המערכת השכלתנית שלנו אך לא מאיץ את הרגשית", כתב דמאסיו במאמר מצוטט. "האחרונה לא תיעלם, אבל תישאר אטית כבעבר, ולכן פשוט לא תעמוד בקצב שבו נתרגל לקבל החלטות. מהירותה של הטכנולוגיה הופכת אותנו בפועל ליעילים יותר אבל רגישים פחות".

וישנו גם תחום אחד בחיים שלא נחוצים סורקי מוח כדי להבחין כיצד החיבור התמידי לטכנולוגיה משנה אותו לרעה - הורות. ד"ר דנה זוסקינד, חוקרת ומנתחת שפה מאוניברסיטת שיקגו, עקבה אחר שש משפחות בארצות הברית שבהן היו זוג הורים ופעוטות. היא הקליטה את השיחות בבית, ומיינה את ההקלטות לשניים: שיחות שהתקיימו כאשר הטלפונים והמחשבים בבית היו כבויים, ושיחות שהתקיימו כשהם עבדו. היא מדדה וגילתה שכאשר הטכנולוגיה בבתים עבדה, מספר המילים שנאמרו בשיחות היה קטן בכמחצית ממספר המילים שנאמרו כאשר המכשירים היו כבויים. שיחות בין ההורים והילדים התחלפו, עם הדלקת המסכים, בחילופי דברים שבהם הילד ביקש תשומת לב, וההורים שבו ואמרו "עוד שנייה, עוד דקה, אמא רק מסיימת משהו".

הממצא הזה משמעותי, כיוון לפי מחקרים פורצי דרך שפורסמו בשנות ה־90, מספר המילים שהורים אומרים לילדיהם הפעוטים משפיע ישירות על התפתחות כישורי השפה והאינטליגנציה של הילד. ניסויים וסקרים ממושכים הניבו המלצות מעשיות להשמיע לתינוקות וילדים לפחות 2,000 מילים בשעה כדי להבטיח התפתחות תקינה ומהירה של אוצר המילים שלהם והבטחת תשתית ליכולתם ללמוד לקרוא מהר – והורים ששקועים במחשב או בבלקברי מאטים את התפתחות השפה של ילדיהם.

"ההבדל בין התנהגות ההורים כשהטכנולוגיה היתה דלוקה והתנהגותם כאשר היתה כבויה היא עדות להיווצרו של 'אני' חדש שדר בתוכנו, בכפיפה אחת עם האני הישן", אומר ל"מוסף כלכליסט" אבוג'אודה מאוניברסיטת סטנפורד. "האני החדש הוא אגרסיבי יותר, לכאורה עסוק ויעיל יותר, אך למעשה אימפולסיבי ולפעמים לא אחראי, קצת כמו ילד. חשוב מאוד שנהרהר בלידתו של האני הנוסף שלנו, ובסכנה שיפורר את האני החברתי, ההורי, הרגיש לעולם של כאן ועכשיו. הבעיה היא שבעידן האינטרנט גם קשה להרהר. אנחנו בעיצומו של ניסוי חברתי ענק, ואין לנו כלים להעריך עד כמה הוא ישפיע על חיינו".

איך לא נאבדים בדרך

הממצאים הראשונים לגבי השפעות האינטרנט על המוח והאופי רק מתחילים להצטבר, וההשלכות טרם נותחו. אבל יש כבר מי שממליצים על צעדים שיסייעו להאט את קצב השינוי. זלדס, למשל, ממליץ לארגונים שלהם הוא מייעץ לבצע ניתוק יזום ומבוקר של מהנדסי החברה מרשת התקשורת. בניסוי שהמליץ עליו באינטל, למשך כמה שעות בבוקר העובדים השתמשו באמצעי התקשורת שלהם באופן חד־צדדי: הם יכולים היו לגלוש, לבצע שיחות יוצאות ולשלוח הודעות אימייל, אך השיחות והודעות האימייל הנכנסות נחסמו. אפס הפרעות חיצוניות. לדבריו, תחושת הלחץ בעבודת המהנדסים ירדה פלאים.

בארצות הברית אף יצא לאחרונה ספר ניהול שמציע שיטה סדורה להתמודד עם הצפת המידע ולשמור על חשיבה חדה, מעמיקה וסדורה גם תחת מצור טכנולוגי. בספר "הבלקברי של המלט" ממליץ כתב הטכנולוגיה לשעבר ויליאם פאוורס על שורת הרגלים שלטענתו היו בשימושם של כמה מהאינטלקטואלים המפורסמים בהיסטוריה – שימוש במחברת נייר, כמו זו שמשמשת את המלט לפי שורות המחזה השייקספירי המקורי; התרחקות מכוונת מההמון אחת לכמה זמן לשם התבודדות והרהור, כפי שאפלטון וסוקרטס נהגו לעשות; ניהול הזמן ותשומת הלב לפי שיטות שמופיעות בכתביו של בנג'מין פרנקלין, מאבות האומה האמריקאית; ועוד עצות מתקופות שונות ומקורות השראה שונים בסגנון ספרות העזרה העצמית.

ויש מי ששואבים מסוקרטס ומפחדו מעליית הספר הכתוב השראה אחרת, לקבל בשלווה את השינוי. ככלות הכל, גם הדאגות מפני האינטרנט מצייתות לכלל שניסח מחבר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", הסופר וההומוריסטן דאגלס אדמס: "כל מה שהיה בעולם לפני שנולדת הוא נורמלי, כל מה שהומצא לפני שהגעת לגיל 35 הוא מרגש ומהפכני ואפשר לעשות בזה קריירה, וכל מה שהומצא אחרי שהגעת לגיל 35 הוא סוטה ומנוגד לדרך הטבע".