האיזון שב על כנו: חוקי זכויות היוצרים לא באו להגן על תאגידים
בית המשפט סירב לחשוף את זהותו של מפעיל אתר שידורי כדורגל באינטרנט, והזכיר שזכויות היוצרים באו להגן על יוצרי תוכן ואמנים, ולא על אינטרסים של תאגידי תקשורת. פרשנות
בקריאה ראשונה, ההחלטה של השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן נועזת. ההחלטה מתירה לגולש אנונימי להעביר "בשידור חי" באינטרנט, את השידורים של משחקי הכדורגל. המסגרת המשפטית של ההחלטה המקיפה והיסודית היא בכלל בקשה של בעלי הזכויות – הפריימיר ליג מאנגליה – לחשוף את זהות הגולש. הגולש הוא כנראה ישראלי, אבל האתר שלו ממוקם כעת בחו"ל, התוכן מופנה לגולשים זרים. בשונה
ממקרים אחרים, הגולש מיוצג. עו"ד יורם ליכטנשטיין טען בשמו וקולו נשמע. השופטת קבעה שאין מקום לחשוף את זהות הגולש, משום שלא עשה שום דבר פסול. מכאן, הגיע הדיון המקיף בזכויות יוצרים.
ההחלטה מניחה, בצדק, ששידור משחק כדורגל הוא יצירה מוגנת: מבחינת החוק, המשחק אינו נחשב ליצירה, אבל הצילום והשידור שלו כן. אבל, קבעה השופטת, STREAMING של השידור, מותר. חוק זכות יוצרים משנת 2007 אוסר על שידור של יצירה ללא רשות. ההחלטה מפרשת את זכות השידור. הפרשנות פורמליסטית. היא מתבססת על כוונת המחוקק כפי שהיא עולה מלשון החוק, השוואה לסעיפים אחרים בחוק, ומהשוואה למדינות אחרות, ובעיקר אנגליה. די היה בכך, אבל השופטת צעדה עוד צעד אחד, וקבעה שמדובר בשימוש הוגן, כלומר כזה שהוא מותר על פי החוק החדש.
הגנת השימוש ההוגן מתירה להשתמש ביצירות ללא בקשת רשות וללא תשלום. המקרה הקלאסי הוא ציטוט של יצירה לשם ביקורת: ביקורת היא פעולה חברתית רצויה, ויש להניח שאילו המבקרים היו מבקשים רשות מהמבוקרים, הם לא תמיד היו נענים. לכן החוק מתיר את הציטוט. כך גם לגבי פרודיה, מחקר, דיווח חדשותי, הוראה ועוד. בית המשפט קבע כעת שגם שידור-משנה חי של אירוע ספורט, כל עוד אינו מסחרי, וכאשר הוא מנגיש את המשחק לציבור – גם הוא שימוש הוגן ומותר.
השופטת מסבירה את החשיבות התרבותית והחברתית של הכדורגל, מסבירה מדוע אין פה פגיעה בשוק הכלכלי של היצירה המוגנת: מי שצופה באינטרנט מקבל מוצר באיכות טובה פחות מאשר מי שצופה בטלוויזיה בתשלום. ההחלטה מבהירה שבמסגרת השיקולים השונים שמרכיבים את השימוש ההוגן, צריך לשקול גם היבטים חלוקתיים-חברתיים.
לא מפתיע שבעלי הזכויות מאוד לא אוהבים את ההחלטה. אבל בקריאה שנייה, ההחלטה עושה מהלך פשוט מאוד: היא מחזירה את האיזון שנמצא בלב דיני זכויות יוצרים למקום הנכון. דיני זכויות יוצרים הם איזון מורכב בין הזכויות של היוצרים לבין המשתמשים והציבור. החוק מעודד את היוצרים ליצור, כדי שכולנו נהנה מהיצירות, בדיוק משום שיצירה היא דבר משמעותי וחשוב לחברה כולה. בעשורים האחרונים ההגנה על בעלי הזכויות גדלה, התחזקה, התרחבה, הוארכה, גובתה בסנקציות פליליות, הוחלה גם על האינטרנט, ובסך הכל, יצאה מכלל שליטה. חשוב להדגיש: היוצרים זקוקים להגנה. אבל לא מפני המשתמשים, אלא בעיקר מפני תעשיות חזקות. לא מדובר פה בבמאי סרטים או מוסיקאי שיוצר בדם ליבו וחי מיצירה ליצירה כדי לאכול, אלא בתעשייה חזקה שרוצה לסחוט את הלימון עוד קצת.
הקריאה השניה של ההחלטה מעלה שהשופטת אגמון-גונן הציבה תמרור ברור: עד כאן. צריך להחזיר את המטוטלת לכיוון המרכז, ולזכור שדיני זכויות יוצרים נועדו לעודד יצירה, לטובת הציבור, לא רק לסייע לשורה התחתונה של תאגיד זר. להתראות בבית המשפט העליון.
ד"ר מיכאל בירנהק הוא מרצה בכיר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א ומומחה לדיני זכויות יוצרים
