בום, טראסק: הלקח מהקדנציה הקצרה של ראשת ממשלת בריטניה
בום, טראסק: הלקח מהקדנציה הקצרה של ראשת ממשלת בריטניה
הקדנציה הקצרצרה של ליז טראס היא לקח חשוב למדינות העולם: בעידן הכלכלי שמתגבש מול עינינו, מדיניות מאקרו־כלכלית שגויה יכולה לרסק כלכלות וקריירות פוליטיות - עוד טרם יצאה לדרך
הסאגה שעברה על בריטניה במהלך 44 ימים, ובעיקר הגראנד פינאלה שלה, עלתה על כל דמיון ועדיין מטלטלת את המדינה. מבחינת מקבלי ההחלטות בשאר המדינות, הם חייבים ללמוד את הלקח המרכזי שעולה מהתפטרות ראש הממשלה ליז טראס אחרי שישה שבועות בלבד: למדיניות מאקרו־כלכלית שגויה, גם אם טרם יצאה לפועל, יש השלכות פוליטיות מרחיקות לכת. מדיניות כזו עלולה לגרור חילופי שלטון מהירים, סיום מביך של קריירות ומשבר פוליטי כמעט בלתי פתיר. זה אמור להרתיע גם פוליטיקאים ציניים.
המסקנה הראשונה מאירועי טראס היא שכאשר האינפלציה באזור, כבר אין די במדיניות שכל מטרתה עידוד צמיחה, כפי שהיה מקובל מאז המשבר הפיננסי של 2008 ועד לפני חודשים ספורים. כפי שהתריע כבר באפריל אגוסטין קרסטנס, יו''ר ה־BIS (איגוד הבנקים המרכזיים): "מה שהיה כבר לא אפשרי. אינפלציה נמוכה ויציבה חייבת להישאר בראש סדר העדיפויות. היות שהנסיבות השתנו מהיסוד, יהיה צורך בשינוי פרדיגמה, והשינוי המרכזי הוא ההכרה שהמדיניות להגברת צמיחה בת־קיימא אינה יכולה להישען עוד על תמריצים מאקרו־כלכליים, בין אם מוניטריים (ריבית נמוכה) או פיסקאליים (מיסוי ותקציבים). ניתן להשיגה רק באמצעות שינויים מבניים המחזקים את כושר הייצור של המשק", סיכם קרסטנס במאמר מכונן, שבו הוא בישר על עידן אינפלציוני חדש.
המדיניות שטראס ועמיתיה ביקשו ליישם היתה שגויה מהיסוד, משום שהתעלמה משתי בעיות מאקרו־כלכליות בוערות: האינפלציה הדוהרת (שכבר חצתה בבריטניה את ה־10%) ואי־השוויון (הפחתות המס לפי התוכנית בהכרח מיטיבות עם העשירים). וניתן להוסיף התעלמות שלישית, מהצורך לשמור בקפדנות על היציבות הפיננסית. צמיחה, כאמור, כבר אינה חזות הכל.
לא בכדי, מי שקטל את המדיניות של טראס היו דווקא הסוכנים המובהקים של השיטה הקפיטליסטית: קרן המטבע הבינלאומית, ששיגרה הודעת ביקורת חריגה בחריפותה, וסוכנויות הדירוג, שמיהרו להתריע מפני השלכות פיסקאליות הרות אסון והורידו מיד את תחזית דירוג האשראי של בריטניה. וכמובן, מי שהגיבו לפני כולם, ובעוצמה החזקה ביותר, היו השווקים הפיננסיים: הבורסה קרסה, תשואות האג"ח של ממשלת בריטניה זינקו (בעקבות ה־Sell Off), והליש"ט קרסה באופן חסר תקדים. זו היתה הבעת האי־אמון הישירה והקטלנית ביותר בתוכניתם של טראס ושר האוצר שלה קוואזי קווארטג, והיא נבעה מההבנה, כי לפחות בטווח המיידי התוכנית של טראס תוביל למיתון חד יותר, ייקור הכסף, צמצום הנזילות, פגיעה בהכנסה הפנויה ולפיכך בצריכה הפרטית.
מכאן מגיע הלקח השני: בעולם הכלכלי הנוכחי, דברים קורים לא תוך חודשים או שנים, אלא מיד. יותר מזה, מדיניות אפילו לא חייבת לקרום עור וגידים. די בהצהרות, ציפיות ודיבורים. והטעות אפילו לא חייבת להיות ענקית. טראס בסך הכל חשבה להיות מרגרט תאצ'ר השנייה עם מיני־תוכנית בהיקף 1.5% מהתמ"ג.
הלקח השלישי הוא שכיום תנאי הרקע הכלכליים אינם סלחניים לסטיות ולטעויות. טראס ועמיתיה לקבינט לא ממש הפנימו את הירושה הקשה שהותיר ראש הממשלה לשעבר בוריס ג'ונסון ולא קראו נכון את המפה. הם פגשו את כלכלת בריטניה עם חוב ממשלתי המתקרב ל־100% מהתמ"ג, החזרי חוב הולכים ומזנקים, צמיחה כלכלית רבעונית שלילית, אינפלציה בלתי מרוסנת וגירעון כפול, הן בחשבון השוטף והן בממשלה (שאיים לטפס ל־8% תמ"ג לו התוכנית היתה מתגשמת). מדובר בארוחת קומבו שאיש לא היה מוכן לבלוע. ברגע שהשווקים קלטו את מרכיבי הסעודה הכל כך לא בריאים (יש ויאמרו רעילים), תגובתם הפאבלובית היתה התנערות מכל מה שנקוב בליש"ט, שצנחה לשפל היסטורי.
הלקח האחרון הוא חשיבותו של בנק מרכזי חזק, נחוש, שקוף וקולע, ושל משרד אוצר שעובד בתיאום עימו. שני השחקנים המרכזיים האחראים על המדיניות המאקרו־כלכלית חייבים לפעול בסנכרון. ניכר כי הבנק המרכזי של אנגליה לא היה לגמרי מעודכן בתוכניות של טראס, וכאשר הבינו שם מה מצפה להם, לא נותרה לבנק ברירה: הצהרה מהירה כי התגובה תהיה העלאת ריבית חריפה עוד יותר, משום שפיחות קיצוני בשער המטבע הוא מטבעו אינפלציוני.
ההערכה כעת היא, כי כלכלת בריטניה אכן תיקלע למיתון כבר בשלושת הרבעונים הקרובים, וכי האומדן של קרן המטבע מלפני שבועיים שלפיו כלכלת האי תצמח ב־0.3% ב־2023, אופטימי מדי ומחייב עדכון (שישי במספר). ללמדנו שתוכנית כלכלית חייבת להיות מתוכננת עד הסוף, אחרי חשיבה ובדיקת ההשלכות לרוחב ולאורך. שליפות מהמותן, כפי שראינו בכמה מדינות בתקופת הקורונה (כולל אחת במזה"ת), הן נחלת העבר.
אפרופו קורונה, מקבלי ההחלטות ברחבי העולם חייבים גם להפנים כי השאיפה שלהם "לחזור ל־2019", כשבעוד חודשיים מגיעה 2023, היא ילדותית ולא מציאותית. מה שהיה לא יהיה. הכלכלה הגלובלית לא תחזור ל־2019, ולכן התפיסות והמדיניות חייבות לעבור התאמה.
ואחרי כל זה, ערב הבחירות, לישראלים יש גם סיבה לקנא בבריטים. אף שכלכלת ישראל במצב טוב בהרבה, לבריטים יש משהו שלנו אין: דרוויניזם כלכלי. מי שטועה, נבעט החוצה. מנגנון הברירה הטבעית עובד. אצלנו, לקראת סבב בחירות חמישי בשלוש שנים, בנימין נתניהו זוכה עדיין במספר הקולות הגדול ביותר, חרף מדיניות כלכלית מופקרת שניהלה הממשלה בראשותו. ראש האופוזיציה, שבמשך 12 שנות שלטונו לא ביצע רפורמה אמיתית אחת ועודד צמיחה באמצעות הפחתות מסים והגדלת הגירעון, מביא את הפופוליזם לשיא ומבטיח הקפאת משכנתאות והפחתת ריבית - שכלל אינה בסמכותו. מקרה טראס חייב להזכיר לכולם שפופוליזם אינו מדיניות כלכלית. והמצב הכלכלי הטוב והיציב שמשאירה הממשלה הנוכחית יכול להתהפך ברגע.
