ניתוחמלחמת הנפט הצליחה לאחד אפילו בין סין לארה"ב
ניתוח
מלחמת הנפט הצליחה לאחד אפילו בין סין לארה"ב
מחירי הנפט הגואים וחוסר הרצון של רוסיה וערב הסעודית להורידם גרמו לנשיא ארצות הברית לשחרר 50 מיליון חביות נפט מהמלאי האסטרטגי. כולם יודעים איך זה מתחיל - אף אחד לא יודע איך זה ייגמר
דרמה של ממש בשוק הנפט העולמי. בצעד חסר תקדים בהיקף ובנסיבות, הודיע אתמול הבית הלבן על שחרור כ־50 מיליון חביות נפט מהמאגר האסטרטגי של ארה"ב לשוק במטרה להביא להורדת מחירים. ההודעה מוושינגטון דרמטית במיוחד, גם משום שתואמה עם סין, הודו ויפן, בנוסף לדרום קוריאה ולבריטניה. בכך, ארבע צרכניות הנפט הגדולות בעולם - ארה"ב, סין, הודו ויפן - התאגדו כנגד היצרניות הגדולות בעולם, בראשות סעודיה ורוסיה. בינתיים, למעט הודו שהודיעה כי תמכור 5 מיליון חביות, המדינות לא מסרו היקפים שיציעו למכירה, אבל ההערכות הן כי 100 מיליון חביות לפחות ישוחררו לשוק.
הצעד הזה של ממשל ביידן הגיע אחרי דרישות חוזרות ונשנות בשבועות האחרונים מאופ"ק+, הכולל 23 יצרניות נפט מובילות בהנהגת הסעודים והרוסים, להזרים יותר נפט לשוק במטרה להוריד מחירים. לאחר שריאד ומוסקבה התעלמו במופגן מדרישות אלה, החליט הנשיא ביידן להפעיל את נשק יום הדין ולהשתמש בעתודות האסטרטגיות. להחלטה הזו יש משמעות מדינית. שני יסודות עיקריים של מדיניות החוץ — ההתמודדות עם שינויי האקלים בדגש על מעבר לאנרגיה ירוקה, והמאבק בהשפעה העולמית הגוברת של סין — נדחקים הצידה, והכל בגלל מה שנראה כיריב הגדול ביותר של הכלכלה העולמית: האינפלציה.
משבר אמון עמוק
באופן כללי, העתודות האסטרטגיות נועדו לשימוש במצבי חירום ובמצבי מלחמה. לארה"ב המלאי האסטרטגי הגדול בעולם, עם למעלה מ־600 מיליון חביות, ולאחריה סין עם 400 מיליון חביות. שאר המדינות מחזיקות במלאי מצומצם יותר. כך למשל, ברשות הודו 37 מיליון חביות. בעבר, היו מקרים שבהם הורו נשיאי ארה"ב על שחרור חביות נפט מהעתודות האסטרטגיות, אך זה לא קרה על רקע התגוששות עם יצרניות הנפט הגדולות, אלא במצבים משבריים. כך למשל, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה הורה הנשיא בוש האב על מכירת 17 מיליון חביות מהמאגר האסטרטגי, ובנו עשה זאת לאחר הסופה הקטלנית קתרינה ב־2005, עם 11 מיליון חביות. בתקופת הנשיא אובמה, הוא הורה על שחרור 30 מיליון חביות נפט מהמאגר, כשתפוקת הנפט מלוב שובשה עקב מלחמת האזרחים.
מלחמת הנפט החדשה פורצת על רקע העלייה החדה במחירים מאז תחילת השנה הנוכחית. התפתחות זו הובילה לעליית מחירי הדלק בשוק האמריקאי, נושא רגיש לכל צרכן שם, דבר שאילץ את ממשל ביידן לנסות וללחוץ על אופ"ק+ להגדיל את התפוקה. המשבר בין הצדדים הוא כה עמוק, עד שהם מתקשים להסכים אפילו על הנתונים. ארה"ב טוענת כי הדרישה שלה להעלות את ההיצע מוצדקת, מאחר שהביקוש לנפט מגיע כבר לרמות דומות לאלה שנראו לפני שפרצה המגפה, כלומר השוק פועל בהיצע נמוך מדי.
הסגרים יורידו ביקוש
מצדן, מדינות אופ"ק+ טוענות כי אין הצדקה להעלות את ההיצע כרגע, בהתאם לדרישות האמריקאיות, ומסבירות כי העלייה במחיר הזהב השחור נובעת ממשבר שרשרת האספקה העולמית שהוביל למחסור ומכאן להתייקרות תשומות אנרגיה אחרות דוגמת הגז הטבעי והפחם. מגמה זו הובילה להסטה בביקושים כלפי הנפט, ומכאן לעליית המחירים. מעבר לכך, בסעודיה מתעקשים כי הביקוש לנפט יחזור לרמה של טרום קורונה רק בתחילת השנה הבאה, וגם זה בכפוף לכך שהסגרים המופיעים עתה באירופה לא יהפכו למגמה גורפת, שתוביל בהכרח לירידה בביקוש לנפט.
אבל באופ"ק+ לא חוסכים ביקורת מממשל ביידן ומדגישים כי הוא מפנה אליהם אצבע מאשימה בנושא עליית המחירים, בעוד הוא אחד האחראים הבולטים לכך. באופ"ק+ סבורים כי המדיניות של ביידן במהלך עשרת החודשים האחרונים, במהלכם הדגיש את הצורך לצמצם את צריכת הנפט ולעבור לאנרגיה ירוקה, היא זו שיצרה את המשבר בשוק האמריקאי. שם מזכירים לביידן את החקיקה שיזם בדבר הפסקת ייצור הנפט מפצלי שמן וכן ביטול פרויקט הצינור להובלת הנפט מקנדה, כצעדים שתרמו ליצירת המשבר בשוק.
אבל לצד המניע הכלכלי, קשה להתעלם מהגיאו־פוליטיקה. מאז נכנס לחדר הסגלגל, הנשיא ביידן מתעלם כמעט לחלוטין מסעודיה, שנחשבה בת ברית קרובה של האמריקאים בעשורים האחרונים (למעט ממשל אובמה) ובייחוד בארבע שנות כהונתו של הנשיא טראמפ. ביידן אמנם ערך שיחת נימוסין עם המלך סלמאן, אבל נמנע מכל מגע עם האיש החזק כיום בממלכה — יורש העצר מוחמד בן סלמאן. ייתכן שסבר כי הלחץ שיפעיל על הסעודים בנושא הנפט יעבוד והם יצייתו לו במטרה לפייסו, אך נכון לעכשיו נראה שבדיוק ההיפך קרה והסעודים אינם חוששים מעימות בשוק הנפט עם ארה"ב.
הנתק בין סעודיה לארה"ב מעורר חשש כבד בריאד כשהאזור נמצא בנקודה קריטית — ימים ספורים לפני פתיחת השיחות בווינה להשגת הסכם גרעין חדש עם איראן. הסכם חדש, שיוביל להסרת הסנקציות, גם אם לא יושג במהרה, הוא בעל משמעויות לשוק הנפט הלא יציב. זאת משום שאיראן צפויה להגביר את תפוקתה, דבר שמשרת את האינטרס האמריקאי. מאידך, איראן חברה באופ"ק, ואמורה להיות מחוייבת להחלטות שמתקבלות בדרך כלל על פי הקו הסעודי.
אופ"ק+ שולט בברזים
ממשל ביידן לוקח הימור גדול, אם הוא סבור שהמכירה מהמלאי האסטרטגי תוביל לירידת מחירים בשוק העולמי. אמנם ההודעה של הבית הלבן הביאה לירידה מיידית של מחירי הנפט, אך לאחר כשעתיים הם רשמו עליה. בנקודת הזמן הנוכחית, קשה להעריך כיצד תתפתח המגמה בתקופה הקרובה, וסביר שאי־היציבות תימשך. אולם, בהסתכלות ארוכת טווח, העוצמה בשוק שייכת לאופ"ק+ וזאת משני טעמים עיקריים. ראשית, היכולת להשתמש במאגרים בנסיבות הקיימות מוגבלת, ובשלב מסוים הם יצטרכו להתמלא מחדש. שנית, מדינות אופ"ק+ נמצאות עם היד על הברז ושולטות בחלק ניכר מההיצע (עם תפוקה יומית של למעלה מ־40 מיליון חביות ביום) וכבר הזהירו כי המשיכה מהמאגרים האסטרטגיים עלולה לגרור תגובה. לפי ההסכם המקורי בין היצרניות, בשנה הבאה הן אמורות להעלות את התפוקה ב־400 אלף חביות ביום מדי חודש. עם זאת, השבוע הן הבהירו כי יפעלו בהתאם למצב השוק, כלומר הן אותתו שהן לא שוללות לצמצם את ההיצע כדי לשמר את המחירים ברמה הנוכחית (לפחות 75 דולר לחבית מסוג ברנט). בשוק מובע חשש כי אם סעודיה ורוסיה יבחרו בדרך של הסלמה מול האמריקאים, מחיר החבית עלול לחצות גם את ה־100 דולר, אבל זהו בינתיים תרחיש הבלהות.
