ראיוןחתן פרס ישראל לחקר מדעי הסביבה: "גידול האוכלוסייה מטריד ביותר מבחינה סביבתית"
ראיון
חתן פרס ישראל לחקר מדעי הסביבה: "גידול האוכלוסייה מטריד ביותר מבחינה סביבתית"
"לציבור יהיו פחות מים ליהנות מהם, וגם זיהום סביבתי קטן יהפוך פה לבעיה גדולה": הביולוג פרופ' אביטל גזית, חתן פרס ישראל לחקר מדעי הסביבה והקיימות, מדבר על חשיבות ההסתגלות של ישראל לשינויי האקלים ומסביר מדוע יקבל ממנה את פרס ישראל למרות האווירה הפוליטית
פרופ׳ אביטל גזית, חוקר מוביל מאוניברסיטת תל אביב בתחום גופי מים מתוקים ומערכות אקולוגיות בסביבות אלה, וחתן פרס ישראל בתחום חקר מדעי הסביבה והקיימות, כשאתה מסתכל על המצב הסביבתי־אקלימי של ישראל, מה הדבר שהכי מטריד אותך?
״גידול האוכלוסייה. זה עניין שהציבור לא מספיק מודע לו. גדלנו על זה שהרבה ילדים זאת שמחה. זה היה נכון לראשית ימי המדינה. היום אנחנו לא באותו מצב. האוכלוסייה אצלנו גדלה בקצב הגדול ביותר מבין המדינות המפותחות — כמעט פי חמישה מבאירופה. יש לזה מחיר עצום בחיי היומיום וגם לסביבה: ניצול המשאבים גדול יותר, הזיהום גדול יותר והשטחים הפתוחים מצטמצמים. כבר היום בכל שנה אנחנו מאבדים שטח בגודל העיר נתניה. גם אם נאט את גידול האוכלוסייה היום, נגיע להכפלה של האוכלוסייה בעוד 50 שנה וכולנו נישא במחיר. למשל, בתחום שאני מומחה בו — מקווי מים: כשיש שטח פתוח הגשמים מחלחלים ומזינים את המעיינות, ומה שלא מחלחל זורם ומגיע לנחלים. אבל כשממשיכים לבנות עבור האוכלוסייה הגדלה, ממלאים את המדינה בבטון. במקום שגשם יחלחל לקרקע, הוא שוטף את הרחובות ומוביל מים מזוהמים לטבע, לנחלים ולים״.
על זה צריך להוסיף גם את משבר האקלים שכבר משנה את הטבע שלנו.
״גלי החום שמגיעים בתדירות ובעוצמה גבוהות מבעבר לא משפיעים רק עלינו באופן ישיר, אלא גם על מקווי המים שלנו. האגמים והנחלים גם מתחממים ומאבדים מים בהליך אידוי וריכוז החמצן במים פוחת. יצורים שזקוקים לריכוזי חמצן גבוהים, יהיו במצוקה. בעלי יכולת ניידות מביניהם יעזבו את מקווי המים והאחרים לא ישרדו. במקומות שבהם מצויים מינים של מים קרים, כמו נחלי הדן והחצבני, עושר המינים ילך ויפחת.
״התחממות כדור הארץ משפיעה גם על משטר הגשמים. החורף אצלנו יתקצר וכשהגשמים יירדו, הם יבואו בסערות גשם חזקות — זה אומר הצפות ושינוי משטר הזרימה בנחלים. הנחלים באזורים עם אקלים ים־תיכוני כמו שלנו זקוקים לשיטפונות, שמחדשים, מנקים ומאתחלים את הנחלים מדי שנה. החי והצומח שבמערכת מותאמים אבולוציונית למחזוריות עונתית זו. אבל שינויי האקלים יובילו לשיטפונות עוצמתיים יותר שגורמים לסחיפה חזקה, ובעלי החיים שלא מותאמים להתמודד עם מצבי קיצון אלו, לא ישרדו. ההשפעה הנוספת היא רצף שנים שחונות. בשנים האחרונות אנחנו רואים רצף של שנות בצורת. זה שינוי ב'כללי המשחק' של המערכת האקולוגית. נחלי איתן הופכים לנחלי אכזב שמים זורמים בהם עונתית בלבד, ובנחלי איתן שיתייבשו בקיץ, חלק מבעלי החיים לא יוכלו להתקיים וכשכמויות המים במקווי המים פוחתות, סכנת הצטברות הזיהום גדלה".
זה גם אומר פחות מים באתרי טבע שאנחנו אוהבים לבקר בהם.
״בני האדם ישלמו מחיר. האדם נמשך למים. ערש האנושות היא הנחלים, בעיקר בארץ יבשה כמו שלנו שבה מים עוד לפני שינויי האקלים היו מצרך נדיר. מקווי המים מספקים לנו תועלת שאנחנו מכנים ׳שירותי המערכת האקולוגית׳ — כמו מים לשתייה, אבל גם אפשרויות לפנאי ונופש. ברצף של שנים שחונות עברנו בכנרת, למשל, ירידת מפלס מצטברת של כ־6 מטרים. הציבור מגיע לאגם, והמים הולכים ומתרחקים, התחילה להתפתח צמחייה כמו אשלים שחוסמת את מראה הכנרת ומגבילה את ירידת הציבור למים. גם בריכות החורף התלויות בגשמים אמורות להחזיק מים עד תחילת הקיץ, אבל חלקן כבר יבשות. לציבור יהיו פחות ופחות מים ליהנות מהם בטבע, המצוקה תגבר ככל שהאוכלוסייה גדלה והלחץ של הציבור על הסביבה הטבעית ילך ויגדל בנוסף, כשיש מעט מים, כל זיהום קטן הופך לבעיה גדולה״.
בפסח הקרב המוני אדם ינהרו לנחלי ישראל, מה מצבם? בכל שבועיים מתריעים משרדי הגנת הסביבה והבריאות כי הרחצה בשורה ארוכה של נחלים אסורה.
״מצפון לכנרת נחלי ישראל ברובם נקיים ומספקים לציבור שירותי מערכת מצוינים. אבל כתושבת ישראל שרוצה ליהנות מהמים בחג, את כנראה תיתקלי באזהרות שלא להיכנס למים בנחלים מסוימים בצפון בשל זיהומים שמגיעים מחיות הבר והבקר שמגדלים באזור. המים נראים צלולים, אבל הפרשות בעלי החיים מגיעות אל הנחלים. זו תופעה שהתעצמה בשנים האחרונות, ועדיין לא מצליחים להתמודד איתה באופן מלא. אבל המצב הכללי בנחלי הצפון טוב. על הנחלים באגן ההיקוות של הכנרת שומרים מפני זיהום כדי להגן על מי הכנרת שמיועדים לשתייה. דרומית לכנרת יש נחלים שקולטים זיהום מכמה מקורות: נגר משדות חקלאיים שמכיל דשנים וחומרי הדברה ושפכים וקולחים שמגיעים לנחל בגלל תקלות ממפעלים לטיפול בשפכים. משם עד אזור באר שבע אנחנו במצב לא טוב. אמנם חל שיפור משנות ה־70, לאחר שהעלו את הסטנדרטים שבהם המפעלים נדרשים לעמוד, אבל מנקודת מבטי, אנחנו צריכים להסתכל על חצי הכוס הריקה, יש לנו עוד הרבה עבודה״.
אתה כמעט בן 80. לצד הקריירה שלך כחוקר אתה גם נאבק על עתיד הטבע הישראלי וחבר בוועד המנהל של החברה להגנת הטבע. מה השתנה ביחס של ישראל לטבע במשך השנים?
״התחלתי את דרכי בשנות ה־60. הסביבה לא הייתה גורם שהתייחסו אליו יותר מדי. מפעלים ראו בנחלים דרך להרחיק שפכים וגרמו לנזק רב. הסירחון שעלה מהנחל הפך את המגורים באזור ללא אפשריים. מאז חל שינוי גדול אבל המצב בשטח עדיין לא מספק. הנה דוגמה: בשכונת בבלי היקרה אי אפשר היה לחיות. הירקון היה מלא בזיהום. היו שם צחנה קשה ומפגעי יתושים. מאז התקדמנו מאוד הודות לפעילות של הגורמים האחראים לסביבה והמצב בנחל השתפר. אבל לפני כחמש שנים החליטו להגדיל את מפעל הטיפול בשפכים בדרום השרון — ואז הזרימו את השפכים שוב לירקון וזיהמו את הנחל והחזירו אותנו לשנות ה־60. דגים שחיו בו מתו, בעלי חיים נפגעו. השקיעו 80 מיליון שקל ב׳גאולת הירקון׳ ואז באירוע כזה הנחל שוב קרס. אחת הבעיות שעדיין לא נתנו לה מענה מספק היא השפעת תקלות במפעלים לטיפול בשפכים. זו מסתיימת בגלישת שפכים לא מטופלים לנחלים — וזה כמו סטירת לחי לטבע וזה דבר שאינו כורח המציאות. אפשר לפתור את זה בהקמת בריכות עם נפח מספק שיאגרו ׳מי תקלה׳. לא נותנים מספיק את הדעת לנזק שאירועים כאלה גורמים. בעולם מראש מפעלים לא יכולים להזרים שפכים לנחלים. יש להם מערכות קולטות שיודעות לטפל בדברים האלה״.
מוזר, כי ישראל מאוד מתקדמת במיחזור שפכים.
״אנחנו מצטיינים במיחזור שפכים ומטפלים בכמעט 90% ממי השפכים שלנו, אבל אין לנו מספיק שטחי חקלאות שיכולים לנצל את כל הקולחים. אנחנו אוגרים אותם ובחורף צריך לפנות את המאגרים, אז מזרימים אותם לנחלים ומקווים שהשיטפון ישטוף הכל. וגם שפכים מטופלים גורמים לירידה דרמטית ברמת החמצן במים ולתמותה מסיבית של דגים ובעלי חיים אחרים. בכל שנה מזרימים לנחלים ומקווים שהשיטפון ישטוף הכל — והשנה למשל הוא עדיין לא בא. את הקולחים בני השימוש צריך להוביל לנגב. הם יכולים לשמש לחקלאות ואפילו לשמש כגופי מים שיהפכו לאתרים תיירותיים כדוגמת תצפיות בעופות מים".
אף על פי שהכל ידוע, ישראל עדיין לא עושה מספיק כדי לשמר את המערכות הטבעיות ולהגן על הטבע הישראלי. אתה מעורב לאורך שנים במאבקים. מה למדת על היחס של המערכת לנושא שאתה מקדם?
״נעשה רבות לשמירת הסביבה והטבע אולם הלחצים מצד האוכלוסייה שהולכת וגדלה גוברים גם. לצערנו, במציאות הישראלית הסביבה היא עדיין בין הנושאים האחרונים ברשימה. התקציב של המשרד להגנת הסביבה נמוך ביחס לתקציב של משרדים דומים במדינות המפותחות. התוצאה היא שהסביבה שלנו עדיין במצב לא טוב. בהקשר לנחלי אכזב, לדוגמה, בארץ אנחנו מפגרים שנים אחורה לעומת מה שקורה בעולם. הנחלים האלו מיוחדים. הנחלים האלו משתנים: יש להם מופע רטוב בחורף, זורמים בהם מים עד תחילת הקיץ ואז הם מתייבשים. יש בהם בעלי חיים בעונות האלו, ובתת־הקרקע העליונה יש יצורים שחיים במשך השנה כולה.
״אתן לך דוגמה נוספת: בקריית גת מקימים שכונה חדשה למשפרי דיור. לקחו את נחל נועם, אמנם נחל אכזב, הפכו אותו למנהרה מבטון באורך של כקילומטר, ועליו סוללים כביש כדי להרחיב את השכונה, במקום למצוא פתרון אחר כמו להקטין את הדיור כך שיסתדר עם תוואי השטח או למצוא שטח אחר. החליטו שהנחל הזה לא חשוב, אמרו: ׳זורם בנחל הזה ביוב ולכן הוא מיותר’. מי אשם שיש בו ביוב? הנחל או מי שלא דואגים שלא יזרום שם ביוב? זה פשוט לא יעלה על הדעת.
"היה על זה דיון בותמ״ל, ערערתי אישית, התושבים עצמם אפילו נאבקו שהם לא רוצים שייקחו מהם את נחל נועם אלא שיקיפו אותו בפארק שהם יוכלו ליהנות ממנו. מי שעשה את הסקר האקולוגי בנחל לא בדק את הנחל בחורף אלא בקיץ בלבד. כמובן שידם של היזמים הייתה על העליונה, נתנו נימוקים לא מקצועיים והמומחה — שאינו מומחה נחלים ואמור היה לחרוץ דין — פסק לרעת הנחל. היה מי שמימן את הפרויקט הזה, אז בערר המדינה נאמר ש׳זה עניין כלכלי׳״.
במצב הפוליטי הנוכחי היו כאלו שסירבו לקבל את פרס ישראל. למה אתה הסכמת?
״הפרס הזה הוא של החברה הישראלית כולה ולא של אף גוף אחר. זו הפעם ראשונה שהפרס ניתן לסביבה וקיימות ואי אפשר לזרוק את זה. היום, כשנעשים מאמצי גישור ומציאת פתרון עבור החברה כולה, ויתור על הפרס יהיה בבחינת התרסה כנגד המאמצים הללו".
