פרשנותבניגוד לביבי, טראמפ יוכל לסגור את תיקיו הפליליים בעצמו
פרשנות
בניגוד לביבי, טראמפ יוכל לסגור את תיקיו הפליליים בעצמו
ראש ממשלת ישראל יכול רק לקנא בעמיתו האמריקאי שסמכויותיו מאפשרות לו למנות בעצמו תובע כללי ולנקות את השולחן מענייניו המשפטיים. מעבר לכך, קווי הדמיון ביניהם רבים: שנאה לאליטות, למערכת המשפט, לבירוקרטיה ולשירות המדינה
בתוך 24 שעות נפטר בנימין נתניהו מיואב גלנט וקמלה האריס וקיבל במקומם את ישראל כץ ודונלד טראמפ. אין ספק, אחד הימים הגדולים שלו בשנה האחרונה.
ההשוואה בין ארצות הברית לישראל מעוררת בלא מעט מובנים קנאה אצל נתניהו. אין שם בג"ץ שידון בכלל בשאלה האם נאשם יכול לכהן כנשיא. להיפך, הניצחון בבחירות יאפשר לטראמפ לסגור את ארבעת תיקיו הפליליים, שניים מהם פדרליים. איך? הנשיא ימנה את התובע הכללי — בלי ועדות איתור, בלי נציב שירות מדינה — והוא יסגור אותם. ושוב, בלי בג"ץ שאפילו אי אפשר "לסמוך" על השופטים השמרנים שלו כמו אצלנו, אלא בית המשפט העליון בוושינגטון, שטראמפ הצליח להנדס לטובתו, בדמותו ובצלמו, בקדנציה הקודמת. עם שמרנים חשוכים על מלא. 'איפה הם ואיפה אנחנו', ממלמל ודאי נתניהו בקנאה, 'תראו אותי, תקוע עם יועצת משפטית שאני לא שולט בה. תקוע עם ועדה לבחירת שופטים שיש בה רוב ברור נגדי'.
1. חשוב להבין את המהות הדמוקרטית שהולכת ומשתנה לנגד עיננו בשתי המדינות. גם טראמפ וגם נתניהו יצרו תנועות פופוליסטיות שאפילו קרויות על שמם — הטראמפיזם והביביזם, ובמלים אחרות (של לואי ה־14) "המדינה זה אני". שתיהן חולקות ביניהן נקודות דמיון רבות: שנאה לאליטות, למערכת המשפט, לבירוקרטיה ולשירות המדינה (הדיפ סטייט). שתיהן מונעות מסנטימנט דתי משיחי עמוק שנע בין איסור הפלות לבין מלחמת גוג ומגוג (שאנחנו אמורים להילחם עבור האוונגליסטים). שתיהן חדורות רצון לנקום בממסדים שהעזו לרדוף משפטית את המנהיגים, ושתיהן, כמובן, סוגדות בצורה עיוורת למנהיגים שנערצים אצל חסידיהם כדמויות מופת. דמויות של מופת משפחתי, למרות העובדות שסותרות את הדימוי הזה. דמויות חזקות, למרות העובדות שסותרות. דמויות של מצליחנים, ושוב למרות העובדות הסותרות. והאבסורד הגדול מכולם: שני עשירים נהנתנים חסרי גבולות שהצליחו להתקבע כמגיני העשוקים והמוחלשים.
2. בשתי המדינות הכיוון הוא הפיכה משטרית — מנהיגים סמכותניים שמנצחים בחירות ומפרשים את הניצחון כרישיון בלתי מוגבל להנחיל ולהגשים כל אג'נדה. מנהיגים שמבטלים את החסמים ושומרי הסף הדמוקרטיים כמכשולים שמנוגדים ל"רצון העם", ולכן ראוי ורצוי להחלישם, לפרקם ולהסירם. בהפיכה הזו אתה ממנה את את נאמניך שאמורים לאלף ולהכניע את השירות הציבורי שמתחתם. איתמר בן גביר למשל. אבל, במובן זה יש הבדל בין השיטה הישראלית לשיטה האמריקאית. השיטה הנשיאותית נותנת לנשיא כוח גדול יותר במינויים, אבל מגבילה אותו במספר חסמים כמו שני בתי קונגרס, הביזור המדינתי (קליפורניה תמשיך להיות קליפורניה) וכמובן החוקה. נכון, טראמפ קצר הישגים גדולים גם בבחירות לסנאט וגם במינויים לבית המשפט העליון, אבל את התיקון מספר אחת לחוקה — חופש הביטוי — גם הוא לא יצליח לשלול, וכמובן לא להשתלט על כלי התקשורת.
בדמוקרטיה הישראלית, לעומת זאת, אין חוקה ואין כנסת שיכולה להיות לעומתית לשלטון. לממשלה יש כוחות רגולציה שבכוחם לפגוע במוסדות דמוקרטיים חיוניים כמו התקשורת ומערכת המשפט, ששר המשפטים שולט על תקציבה ויכול להרעיבה. מנגד, יש לישראל עדיין שירות ציבורי שקשה לשבור אותו. במיוחד השירות הציבורי המשפטי. קשה להיפטר מהיועצת המשפטית. קשה לממשלה למנות נשיא מטעמה לבית המשפט העליון. וזאת, בגלל מנגנוני הוועדה שבשני המקרים בולמים את האפשרות הזו. לא מדובר בהגנות בטון, אבל לעת הזו הן מחזיקות מעמד.
בשתי המדינות הכיוון הוא הפיכה משטרית. מנהיגים סמכותניים שמפרשים את נצחונם בבחירות כרישיון בלתי מוגבל להנחיל ולהגשים כל אג'נדה. מנהיגים שמבטלים את החסמים ושומרי הסף הדמוקרטיים כמכשולים שמנוגדים ל"רצון העם"
3. ההשוואה הזו, שיש בה דמיון והבדלים, מובילה למשותף הגדול בין ביבי לטראמפ, בין הביביזם לטראמפיזם, והוא "סגירת הפער" בין הבוחרים למנהיג תוך מחיקת שכבות ההגנה שנועדו להגן על אינטרסים ממלכתיים ובמיוחד על זכויות אדם. בשתי ההפיכות המשטריות הדגש הוא על המשילות שנגזלה בידי הדיפ סטייט. על מערכות המשפט שמדכאות ומפריעות לשליט לעוף כרצונו. ואפילו מעזות להגיש נגדו תיקים פליליים. וזה הדלק שמתניע את שני המנהיגים — הבוז הטבעי לביקורת משפטית מכל סוג שהיא (בג"צית ופלילית) והרצון לסלקה התגבשו והתעצמו לסופת נקם משתוללת. ההצלחה של טראמפ להסיר את האיום המשפטי באמצעות ניצחון בבחירות הוא אחד הלקחים החשובים ביותר לקולגה הישראלית שלו.