ראיון"המהגרים לאירופה אינם נטל שצריך לגרש אלא נכס שיש לאמץ"
ראיון
"המהגרים לאירופה אינם נטל שצריך לגרש אלא נכס שיש לאמץ"
במקום להסתגר, להקים חומות, לפרוס כוחות ולגרש זרים קורא ג'יילס מריט לחשיבה אירופית מחודשת. בספר חדש מבקש מייסד מכון Friends of Europe לנתץ מיתוסים וקורא ליבשת המידלדלת לקלוט המוני מהגרים שבלעדיהם בתוך כמה עשורים לא יהיה מי שיממן את מערכות הבריאות, הרווחה והפנסיות
זה כמה חודשים שאלפי פליטים מהמזרח התיכון תקועים בקור מקפיא בגבול בין בלארוס ופולין בתקווה להיכנס לתחומי האיחוד האירופי. אלא שאירופה, שנתפסת בעיניהם כאלדורדו האולטימטיבי, מתבוננת בהם, נזכרת במשבר הפליטים של 2015, נחרדת ומסתגרת.
פולין שלחה בחודשים האחרונים 15 אלף חיילים לפקח על גבולה עם בלארוס, פרסה גדרות תיל ואף הבטיחה להחליפם בחומה שתשתרע על פני 400 ק"מ ותתנשא לגובה 5.5 מטר. יוון השלימה מצידה עשרות ק"מ של חומה על גבול טורקיה. בסך הכל עשר מדינות ביקשו מהאיחוד לממן בעבורן בניית גדרות חדשות. עוד לבנה ועוד חומה, והיד של אירופה — ככל שיוסיף לאיים צילם של פליטים על שעריה, נטויה.
ג'יילס מריט, כתב בכיר של ה"פייננשל טיימס" ייסד ב־1999 את Friends of Europe, מכון חשיבה ללא מטרות רווח שנועד לדון בעתידה של אירופה "מחוץ לבועה של בריסל", כלשונו. במילים אחרות, הכוונה היא לאתגר את השיח המקובל ולהציג כיווני חשיבה מחוץ לקופסא. עם ראשי הוועד המנהל של המכון נמנים הנציב האירופי לשעבר מישל בארנייה המתמודד על נשיאות צרפת בשנה הבאה, ראש ממשלת שבדיה לשעבר, קרל בילדט, וסגן נשיא הנציבות האירופית לשעבר, הבלגי אטיין דאוויניון.
לאחרונה פירסם מריט ספר תחת הכותרת People Power: Why we need more migrants, שכל כולו חשיבה מחוץ לקופסא האירופית. עורך בישראל יכול היה לתת לספר את הכותרת "הפוך, אירופה, הפוך", שכן מטרתו היא לערער לחלוטין את התפיסות המקובלות לגבי הגירה ליבשת ולהציג תמונה שבה המהגרים אינם נטל שיש לגרש, אלא להיפך: הם נכס שיש לאמץ בברכה חמה.
בראיון ל"כלכליסט" מסביר מריט כי אירופה מזדקנת ומתכווצת ולכן היא זקוקה לדם חדש, ליותר עובדים ויותר משלמי מסים שיממנו את המספר הגדל והולך של הפנסיונרים. לפי נתוני האיחוד, עד 2100 אוכלוסייתו תצטמצם בכ־7% שמייצגים 30 מיליון מקרב 448 מיליון אזרחיו. לפיכך, אומר מריט, ללא מהגרים לא יהיו בעשורים הבאים מספיק אירופאים שיוכלו לספק את דרישות העבודה במפעלים, בעסקים, בבתי החולים ובמקומות הבילוי. ולא יהיה מי שיממן את מערכות הבריאות, הרווחה והפנסיות.
"משבר דיור? זה לטובה"
בספרו מבקש מריט לנתץ את מה שהוא מכנה "עשרת המיתוסים המטעים ביותר ביחס להגירה". אלה נוגעים, בין היתר, לצרכים של אירופה, ליכולתה לקלוט מהגרים, לסכנות הטרור שהם מביאים איתם ולמחיר הכלכלי שכרוך בקליטתם. כשהוא מתבקש להתעכב על המיתוסים הללו, הוא אומר כי "המיתוס הראשון שעליו חוזרים שוב ושוב באירופה, בעיקר בבריטניה, הוא ש'אין מקום'. היבשת מלאה עד אפס מקום ואי אפשר להכניס יותר אנשים. אבל זה פשוט לא נכון. סין צפופה יותר מאירופה. אז גם אם אין לנו מספיק דירות וגם אם מחירי הדיור ממריאים באירופה, כמו בישראל, משבר הדיור דווקא מסמן טובות לכלכלה שהרי בניית יותר דירות יוצרת במקביל גם יותר פעילות כלכלית".
"מיתוס נוסף מתמקד בטענה שהמהגרים גוזלים את משרות המקומיים", אומר מריט. "גם זה לחלוטין לא נכון. בכל רחוב מרכזי שתסתובב בו באחת מערי אירופה תמצא שלטים של חנויות ומקומות עבודה המשוועים לידיים עובדות ומחפשים לגייס צעירים שיסייעו להם. השלטים האלה רק חושפים את קצהו של קרחון המחסור החמור בידיים עובדות. ומי יוצר את הקרחון? הימין הפופוליסטי באמצעות ססמאות שלפיהן המהגרים יפגעו באיכות חיי האירופים ויעלימו את משכורותיהם".
"הכל ססמאות שקריות שנוצרו באופן ברור למטרות פוליטיות ולניגוח וערעור מפלגות הממסד. והם הצליחו", הוא מוסיף. "בזאת אפשר להיווכח היטב כשמתבוננים בכאוס האפגני ובצביעות שמאפיינת את אירופה שנאלצת להתמודד איתו: האירופים מצהירים שהם רוצים להציל את האפגנים אבל הם לא באמת רוצים אותם כאן. שוב ושוב ניווכח בצביעות הזאת בחודשים הקרובים שבהם תהיה מעין מהדורה חוזרת של משבר הפליטים הסורי, והעיראקי במידה פחותה, מ־2015־2016. זה הולך להיות נושא השיח הדומיננטי ויהיה מעניין לראות איך זה משפיע על הבחירות שיתקיימו בצרפת בשנה הבאה".
לפי המרכז האמריקאי לחקר ההגירה, העלות הפיסקלית של מהגר לכל חייו נעה בין 60 לכ־130 אלף דולר. האם אין שום בסיס לחששות הכלכליים של אירופה?
"הנתון הזה הוא רק חצי מהמשוואה. העלות היא עלות אבל מה לגבי התועלת שמביא איתו המהגר. בספר שלי אני מצטט מומחי הגירה רבים ומהם עולה שמהגרים מיומנים ולא מיומנים כאחד מספקים יתרונות עצומים. תשלום מסיהם למימון היבשת המידלדלת של אירופה הוא רק אחד מהם. יש בכך גם משום יצירת איזון דמוגרפי גלובלי שכן באפריקה קיימת תופעה הפוכה של פיצוץ אוכלוסין. ביקרתי לאחרונה באיטליה שבה האוכלוסיה מונה 60 מיליון איש. בעוד 25 שנה יהיו בה רק 50 מיליון. אתה מציץ מחלון חדר המלון ורואה בעיקר אנשים זקנים. ההגירה אינה מהווה, לפיכך, רק יתרון פיננסי אלא שהיא גם יוצרת פריון. אנו זקוקים למהגרים כדי להפוך את המגמה האסונית — אובדן אנשים שנובע מהירידה החדה בילודה בכל אירופה. אנו זקוקים למדיניות שתעניק תמריץ כלכלי לזוגות של מהגרים צעירים שיביאו ילדים אשר יזכו כאן לחינוך ויהפכו לחלק ממדיניותה ועתידה הכלכלי של אירופה".
בעניין חינוך ילדי המהגרים, איך אתה מתייחס לגורם התרבותי. האם אפשר להטמיע את כל אוכלוסיות המהגרים בחברה המערבית?
"זו אולי השאלה חשובה ביותר: התשובה שלי היא שאתה מקבל בהתאם למה שאתה משלם. קח למשל את המהגרים הצפון אפריקאים בצרפת, מרוקאים, אלג'יראים וכו', הם דוגמא מצוינת לקבוצת אוכלוסייה שהממשלה הצרפתית לא השקיעה בה מספיק. היא לא השקיעה בהקמת בתי ספר טובים באזורים העניים שבהם הם מתגוררים והתוצאה היא שנוצרה שכבה של אזרחים סוג ב', של מקופחים. חלק מהפרברים של פריז הפכו היום לאזורים שאין כניסה אליהם בשל הפשיעה, האלימות והסמים, שהם תוצאה של ההזנחה הממשלתית. זה שיעור שאותו צריך ללמוד בכל מקום: מי שמשקיע בחינוך ומביא את הילדים לרמת השכלה נאותה גם נהנה בסוף מהתוצאות".
מפתחי חיסון הקורונה כדוגמא
לדברי מריט, דוגמא מוצלחת מאוד לקליטה מניבה אפשר למצוא בזוג המדענים הגרמנים ממוצא טורקי (אזלם טורצ'י ואוגור שהין) שפיתחו את החיסון של ביונטק־פייזר נגד הקורונה. "ההורים שלהם, שהגיעו לגרמניה, היו כמעט אנלפביתים והנה ילדיהם ראויים לפרס נובל. זו דוגמא מצוינת לצורך הדחוף להשקיע בחינוך וגם בדיור. זוגות ללא דיור הגון יגיעו לגיל זיקנה מבלי שהקימו משפחה", הוא מציין.
יש הגורסים שהפתרון למצוקת כח העבודה טמון במדע, באוטומציה ובפיתוח רובוטים ולא בהבאת מהגרים.
"כמו לרבים, גם לי אין מושג מה תביא איתה הבינה המלאכותית ועמדתי לכן זהירה בהקשר הזה. לגבי הרובוטים, אלה אמנם ימלאו משימות רבות, אבל הבעיה איתם היא שהם לא משלמים מסים. היחיד שסבור שעליהם לשלם מסים הוא ביל גייטס, מייסד מיקרוסופט. הוא סבור שיש למסות את הרובוטים כדי שישלמו את אותם מסים שמשלמים העובדים שיוחלפו. העניין הוא שזה לא באמת קורה, כי לפחות כרגע משתמשים ברובוטים ובאוטומציה כדי לפצות על המחסור בכח אדם. בהקשר זה עובדה מעניינת היא שהונגריה, כנראה המתנגדת הבולטת ביותר להגירה באירופה, היא גם בעלת שיעור הרובוטיזציה הגבוה ביותר ביבשת. מישהו צריך להסביר להונגרים שיש כאן משהו שגוי".
בהקשר של הונגריה, קיים פער בין מדינות מערב ובעיקר צפון אירופה לבין מדינות המזרח שמסרבות לקלוט ולו פליט בודד. איך יכול האיחוד לגשר על הפער הזה?
"אכן יש פער, אבל מדובר בפער בצביעות ולא בפער אמיתי. ראה מה קורה במערב היבשת: בצרפת מתבסס האיחוד הלאומי של לה פן — מפלגה מובהקת נגד ההגירה, בגרמניה יש את מפלגת האלטרנטיבה AfD, וגם תופעת הברקזיט בבריטניה מונעת מתחושות אנטי־הגירה. כך שבסופו של דבר ההתנגדות למהגרים במערב זהה לזו הקיימת במזרח, אלא שבמערב הממשלות מנסות להסוות זאת על ידי הצגת טיעונים שקריים".
"ממשלות אירופה משלמות מס שפתיים"
מריט מתייחס גם להיעדר מדיניות הגירה אחידה באירופה. "הנציבות האירופית מנסה זה לפחות 25 שנים לטעון, שמאחר שהוסרו הגבולות הפנימיים ביבשת, יש צורך לגבש מדיניות הגירה כלל־אירופית ולא אוסף של קווי מדיניות לאומיים. ועובדה היא, שלמרות כל המאמצים, עדיין אין לנו באירופה מדיניות אחידה כזו. זאת, כי הממשלות מסתפקות בתשלום מס שפתיים בעניין ההגירה. כתוצאה, המדינה שבה נוחת מהגר, בין אם באופן חוקי או לא, היא זו שקובעת מה יהא גורלו, ולא האיחוד. בדרך כלל אלה יהיו יוון ואיטליה, וספרד במידה פחותה. אירופה ללא מדיניות הגירה יבשתית מציגה בעיני חולשה פטאלית".
בעצם אתה אומר שהאירופים מודעים לצורך החיוני לקלוט כח עבודה זר ולמרות זאת הם פועלים באופן הפוך.
"הייתי שמח לו תמונות האימהות האפגניות שמעבירות את תינוקותיהן דרך גדרות תיל בשדה התעופה בקאבול היו מפעילות משהו בלב ובמוח של האירופים ומשנות את התמונה, אבל אני מסופק. ראינו זאת בעבר עם הסורים שעשו דרכם על מסילות הברזל במדינות הבלקן בדרכם לגרמניה. תחילה, האירופים היו סנטימנטלים מאוד אבל תוך כמה חודשים הם חזרו לרטוריקה הישנה של 'זה רעיון טוב לקלוט אותם, אבל לא אצלנו. שמישהו אחר יקח אותם'".
"קובעי המדיניות והאליטה באירופה אכן מודעים היטב לנתונים שאני מציג, למופרכות המיתוסים, אבל לא כך המצביעים. מבחינתם, המיתוסים הם מציאות. הם חוששים שאם אירופה תהפוך לרב־תרבותית זה יעמיד את התרבות הלאומית שלהם בסכנה. הם גם חוששים מהאפשרות שמהגרים שיעבדו בשכר נמוך יגזלו את פרנסתם והם גם מאמינים באחד המיתוסים הכלכליים העתיקים ביותר, שלפיו קיים מספר מוגבל של משרות שאותן ניתן לחלק לדורשי עבודה. זה קשקוש מוחלט כמובן, כי כל אדם שמגיע ליבשת מביא איתו צריכה וביקוש, כך שככל שיהיו יותר אנשים תהיה יותר עבודה".
"זאת, ועוד: צריך לזכור שרבים מהפליטים האפגנים, כפי שהיה במקרה של הסורים, הם בעלי השכלה נרחבת. אותם פליטים חדורי מוטיבציה ואנרגיה שמסתכנים וכבר עושים את הצעד להגיע אלינו למרות חוסר הוודאות הגדולה הכרוכה בכך, הם האנשים שאירופה היתה אמורה לרצות לקלוט. לצערי, ללא הסברה אמיתית וכנה, המיתוסים יישארו אמת מוחלטת בקרב המצביע הממוצע באירופה".
יש הסבורים שצריך לעשות הבחנה בין מהגרים כלכליים למהגרים פוליטיים ומבקשי מקלט מדיני. מה דעתך?
"תודה שאתה שואל", הוא צוחק. "עבדתי זמן רב בהכנת התחקיר לספר שלי ובסופו של דבר אני מאמין שצביעות ואשליה עצמית הפכו לסימני ההיכר הבולטים ביותר של ההתנהלות האירופית בכל הקשור להגירה. כך גם לגבי שאלת ההבחנה בין מהגרים: נתחיל בלכנות אותם newcomers כדי לא להיכנס לשאלה אם הם מהגרים או פליטים. כך או כך, המחשבה ש'ניוקאמר טוב' הוא אחד שנמלט מרדיפה פוליטית בעוד ש'ניוקאמר רע' הוא אחד שנמלט מעוני ורעב היא אבסורדית. הרי בשני המקרים הניוקאמרס בורחים ממצב מאוד לא נוח. מקורה של ההבחנה הוא בכלל בתקופה שלאחר מלחמת העולם ה־2. זו נוסחה מימי המלחמה הקרה והיא מגולמת באמנת ז'נבה מ־1951. הרעיון, שכוון אז לברה"מ ולכל הגוש הקומוניסטי, קבע שמי שתקוע מאחורי מסך הברזל ומצליח להגיע למערב יהפוך לפליט שמבקש מקלט מדיני ויתקבל בברכה חמה. כל זה התפתח והחריף באמצעות צעדים פוליטיים שונים עד שנוצר מצב של פליטים=טוב, מהגרים=רע. גם זה בעיני קשקוש שהרי אין ביניהם הבדל".
"בכל פעם שאני אומר זאת לדיפלומטים או קולגות הם טוענים שאני פשוט אידיאליסט חסר תקנה. תשובתי להם מתבססת על אמירה של צ'ו אן ליי (ראש הממשלה הראשון של הרפובליקה העממית של סין, א"פ): הוא נשאל אם יעדיף שכל העובדים בסין יהיו קומוניסטים, והשיב 'לא אכפת לי אם החתול שחור או לבן כל עוד הוא ממלא את תפקידו ולוכד עכברים'. דעתי זהה לגבי שאלת ההגירה: אפשר לקרוא להם פליטים, מבקשי מקלט או מהגרים כלכליים, בסופו של דבר אין הבדל. ההגדרות השונות סתם יוצרות בירוקרטיה וסחבת קשה שבמסגרתה האנשים האלה נעצרים, נחקרים ועוברים בין מומחים שמחליטים לבסוף אם הם רשאים להישאר או שדינם גירוש. זו פארסה, כי הרי בסוף, בין 80% ל־90% ממסורבי הכניסה ממילא לא חוזרים לארצם. הם פשוט נעלמים לתוך הכלכלה השחורה והופכים לבעיה מסוג אחר".
אתה מדבר על איזון אוכלוסיה גלובלי. אירופה המידלדלת מול אפריקה המתפוצצת. ואתה גם קושר בין הגירה לאיכות הסביבה ושינויי האקלים.
"הבעיה המרכזית עימה צריך יהיה העולם להתמודד נוגעת למקום שבו יהיה מפגש בין הגירה ואוכלוסיית־יתר לבין סביבה ושינויי אקלים. אני סבור שתהיה לנו בעיה אמיתית באפריקה ששם האוכלוסייה תכפיל את עצמה מכ־1.2 מיליארד בני אדם היום ל־2.5 מיליארד באמצע המאה. מכאן, שיש דחיפות בפיתוח אנרגיות מתחדשות וקידום החינוך: אם אנחנו רוצים להשאיר את האוכלוסייה האפריקאית בביתה ולסכל את הגירתה צפונה, צריך לסייע לה ולמנוע את ההידרדרות הסביבתית של היבשת ואת הגדלת הזיהום הפחמני. כך עלינו לנהוג גם בחלקים נרחבים של דרום אמריקה וגם בחלקים נרחבים במרכז ומזרח אסיה. בכל המקומות הללו צריך לוודא שאין הידרדרות סביבתית הקשורה בשינויי האקלים".
"לאירופה, ככל שהיא קטנה ומתכווצת, יש בעיני פוטנציאל להשפעה רבה: כשאמריקה תהיה בתהליך של נסיגה וסין במסלול פוטנציאלי של התעצמות — לאירופה עשוי להיות תפקיד מרכזי, זאת בתנאי שהיא תתעורר עכשיו, ותפסיק להתנהל כבת יענה שלא מודעת להזדקנותה והידלדלותה המחרידה".
