הקריאות להחרים חברות עם קשר ישראלי נתקלות במחסום חוקי
הקריאות להחרים חברות עם קשר ישראלי נתקלות במחסום חוקי
תנועות פרו־פלסטיניות הדורשות מאוניברסיטאות בארה"ב להפסיק השקעות בחברות כמו אינטל, אלביט ולוקהיד מרטין צפויות לאכזבה. הסיבה המובילה: חרם כזה יפר חוקים פדרליים והמוסדות האקדמיים עלולים לאבד מימון
המחאות הפרו־פלסטיניות שפשטו באוניברסיטאות בארצות הברית טרם גרמו למוסד אקדמי כלשהו להפסיק את ההשקעות בחברות הקשורות לישראל, זאת על אף דרישות הסטודנטים, כך לפי תנועת BDS ((Boycott, Divestmnet and Sanctions, מהראשונות לצאת בקריאה מסוג זה.
בעיות משפטיות ומעשיות בנוסף לקושי בהשגת קונצנזוס למהלך הגבילו עד כה את התגובה לקמפיין שהושק כבר לפני קרוב לשני עשורים. עומר ברגותי, בוגר אוניברסיטת קולומביה וממייסדי תנועת ה־BDS ב־2005, טען כי לפי ידיעתו, אף אוניברסיטה לא מכרה מניות בחברות עם קשר ישראלי, אף שחלקן ערכו הצבעות בקרב הצוותים והסטודנטים לקידום המהלך וחלק החלו בחרם אקדמי.
הערכותיו מאששות את מסקנות AICE (American-Israeli Cooperative Boycott), לפיהן אף שב־50 אוניברסיטאות בארצות הברית הצוות או ארגוני הסטודנטים הצביעו בעד תקנות מסויימות העומדות בדרישות ה־BDS, באף אחד מהמקרים לא דובר בהחלטות מחייבות, ובמוסדות רבים הכריזו במפורש כי אין בכוונתם להפסיק את ההשקעות.
הדרישות של תנועת BDS עומדות במרכז הפגנות הסטודנטים בשבועות האחרונים, המוחים נגד ההרס וההרוגים בעזה מאז פתיחת המערכה הישראלית בתגובה למתקפת חמאס ב־7 באוקטובר. "אלפי סטודנטים יצרו תנועה המונית חסרת תקדים בקמפוסים בארצות הברית, באירופה, באוסטרליה ובמקומות נוספים מתוך סולידריות עם תנועת החופש לפלסטין", אמר ברגותי. לדבריו, מטרת הארגון שלו היא "לסיים את הכיבוש של הצבא הישראלי ואת המערכת של עליונות גזעית ולממש את החלטת האו"ם בעד זכות השיבה לפלסטינים".
עם זאת, דניאל דירמאייר, נשיא אוניברסיטת ונדרבילט בנאשוויל, שפעלה בשלב מוקדם והגישה תלונות נגד סטודנטים שהתבצרו בקמפוס בקריאה להפסקת השקעות, הדגיש כי לא מתוכנן שום מהלך מסוג זה. "לוועדת ההשקעות שלנו יש מדיניות ברורה לפיה לא מקבלים החלטות על בסיס פוליטי", הסביר. "חרם נגד ישויות או מדינות מסוימות נוגד את הערכים שלנו, ותהיה בכך הפרה של הניטרליות הממסדית שלנו".
עוד הוסיף, כי היועצים המשפטיים של האוניברסיטה הזהירו מפני מהלכים כאלה וציינו כי תהיה זו הפרה של חוקים פדרליים האוסרים חרמות על מדינות הנחשבות לידידות של ארצות הברית. כך, חוקי מדינת טנסי אף מחמירים יותר. "אנחנו לא מורשים לעשות זאת. אם נפעל כך אנחנו נפסיד מימון משמעותי מצד המדינה ויהיה בכך סיכון גדול מאוד לאוניברסיטה. הניתוח המשפטי שערכנו מצא שאין שום בסיס משפטי לערער על החוק".
הפסקת ההשקעות לא יוצאת לדרך גם מסיבות מעשיות יותר. אושה היילי, מרצה באוניברסיטת וויצ'יטה שחקרה את החרמות נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה משנות ה־60 ועד שנות ה־80, הסבירה כי "לחרמות ולסנקציות היתה השפעה מינימלית על הפעילות של חברות בינלאומיות וכי למעשה הם הפחיתו את ההשפעה של המחרימים".
מאז אותה תקופה, השימוש הגובר של קרנות ההשקעה של האוניברסיטאות בכלים שונים לניהול הכספים הגביר את העמימות סביב החזקות המניות ואת הקושי לצאת מההשקעות הללו. "המעבר למנהלים חיצוניים ולקרנות מעורבות יכול להפוך את העניין למאתגר ביותר, ויש עלויות ממשיות ועמלות נלוות", אמר ז'ורז' דייר, מנהל International Endowments Network, שתומכת בהשקעות בחברות עם טביעת רגל פחמנית נמוכה. "אבל הכל אפשרי". לדבריו, אף שקריאות להפסקת השקעות ממניעים גיאופוליטיים, כמו אלה נגד ישראל, קרוב לוודאי לא ישפיעו במיוחד על המצב הפיננסי של החברות, הן יכולות להפוך ל"מנוע פוליטי" לשינוי.
נשיאת קולומביה מינוש שפיק אמרה בשבוע שעבר, כי ההנהלה הציעה הקמת מנגנון שיחשוף את ההשקעות הישירות, כאשר הוועדה לייעוץ להשקעות עם אחריות חברתית תבדוק את דרישות המוחים. עם זאת היא הדגישה ש"האוניברסיטה לא תפסיק השקעות בישראל". באוניברסיטאות אחרות בארצות הברית, ביניהן בראון, נורת'ווסטרן, ראטגרס ומיניסוטה, שניהלו בשבוע החולף משא ומתן עם המוחים, הסכימו להליך דומה מבלי להתחייב להפסקת השקעות.
"יש בקולומביה היסטוריה של מניעת השקעות משיקולים של אחריות חברתית", אמר שלדון פולוק, פרופסור בגמלאות מקולומביה שהיה מעורב בדיונים על הפסקת השקעות בחברות של דלקים מאובנים. "באוניברסיטה הפסיקו בעבר השקעות בחברות טבק, נשק, בתי כלא פרטיים ובדרום אפריקה". אך לדבריו, הצוות לא היה מעורב בדיונים האחרונים עם המפגינים ו"ההנהלה איבדה כל לגיטימיות ולא לגמרי ברור אם הסטודנטים ניהלו משא ומתן עם שותף שפעל בתום לב".
בדומה, אדם טוזי, מרצה בקולומביה, התייחס למחקר שהציג את היעדר השקיפות בכל הנוגע לעניינים הפיננסיים של האוניברסיטה והעלה את הסברה שלחץ מצד התורמים הוא שעומד מאחורי חוסר הנכונות של ההנהלה לדון בהשקעות.
ברגותי הסביר כי ב־BDS "מתמקדים אסטרטגית במספר קטן יחסית של חברות ומוצרים שנבחרו בקפידה, ואשר להם תפקיד ברור וישיר בפשעים של ישראל". כן ציין, כי קיים "פוטנציאל ממשי לנצח עם החברות והמוצרים הללו כדי להשיג השפעה מקסימלית". הרשימה הזו מונה חברות נשק שמספקות ציוד צבאי לישראל.
"רשימת היעדים" הנוכחית של הארגון כוללת את אלביט מערכות הישראלית והיקוויז'ן, יצרנית סינית של מערכות טלוויזיה במעגל סגור, זאת נוסף לחברות בינלאומיות כמו אינטל, שברון, יונדאי, וולוו, CAT ו־JAB, שלפי ה־BDS מספקות מיכון המשמש לפינוי הריסות של ישובים פלסטיניים.
התנועה יוצאת גם נגד בנק ברקליס, שנכלל גם ברשימות מתנגדי האפרטהייד בשנות ה־80 שהיוו את ההשראה ל־BDS. הטענה היא כי הבנק הלווה מעל 3 מיליארד ליש"ט לספקיות נשק ומחזיק במניות בשווי למעלה ממיליארד ליש"ט בתשע ספקיות שמוצריהן נמצאים בשימוש צה"ל.
ארגוני סטודנטים כמו Apartheid Divest הפעיל באוניברסיטת קולומביה, ערכו רשימה ארוכה יותר של חברות, וביניהן אלפבית, מיקרוסופט, לוקהיד מרטין וריית'יאון, זאת בדרישה כי האוניברסיטה תפסיק את ההשקעות בהן.
מוולוו ואינטל לא התקבלה תגובה. בברקליס הפנו למסמך שפורסם לקראת פגישת בעלי המניות השבוע, לפיו הטענות הללו שגויות מכיוון שמדובר במניות של הלקוחות ולא של הבנק עצמו. בבנק הוסיפו כי ממשלות צריכות לקבוע ולנטר את החוקים לגבי משלוחי נשק, וכי "מגזר הביטחון באופן כללי הוא בעל תרומה חשובה לביטחוננו. הוא מספק ציוד למדינות רבות, כולל בריטניה וחברות נוספות בנאט"ו ולאחרונה גם לאוקראינה".
