6.4 מיליארד דולר הושקעו בטכנולוגיה של לכידת פחמן, רוב הפרויקטים כשלו
6.4 מיליארד דולר הושקעו בטכנולוגיה של לכידת פחמן, רוב הפרויקטים כשלו
סכום שיא הושקע ב־2022 בטכנולוגיות של לכידת פחמן. חברות מזהמות משקיעות בהן סכומי עתק ומדינות מנופפות בהן ככלי למלחמתן במשבר האקלים. אולם השיטות לא הוכחו כיעילות או כלכליות, המפעלים בתחום כשלו ומייצרים יותר זיהום מאשר מונעים אותו
הקיץ רק עומד בפתח, אך אירועי קיצון אקלימיים כבר הופיעו בכל פינה ברחבי העולם. חלקם אף הצליחו להפתיע מדענים שכבר הורגלו לצפות במד הטמפרטורה מטפס ושובר שיאים. סיביר וספרד כבר נאבקות בחום קיצוני, וגל חום מעיק בדרום ארה"ב יצר בשבוע שעבר תנאי חום מסוכנים מטקסס ועד פלורידה. בהודו מתו כ־100 בני אדם בגל החום, באנטארקטיקה היקף הקרח הימי הגיע בחודש שעבר לשפל היסטורי בהשוואה לחודשי מאי בשנים עברו, ועשן השריפות העוצמתיות בקנדה הצליח להרעיל את האוויר שנושמים תושבי ניו יורק מאות קילומטרים דרומית לשם. בחופי בריטניה, "מתבשל" כעת האוקיינוס בגל חום קיצוני, עם כ־4 מעלות צלזיוס מעל הנורמה לעונה, ומעמיד בסיכון בעלי חיים רבים.
מדינות העולם מצויות במרוץ נגד הזמן; אם ייכשלו בהפחתת פליטות גזי החממה בעשורים הקרובים, אירועי האקלים הקיצוניים יהפכו תכופים יותר, עוצמתיים יותר וממושכים יותר — ויסכנו את חייהם ופרנסתם של מיליוני בני אדם ברחבי העולם. במסגרת הסכם האקלים של האו״ם, התחייבו כ־200 מדינות לעשות כל שביכולתן כדי לבלום את עליית הטמפרטורה הממוצעת בעולם בסף 1.5 מעלות צלזיוס עד אמצע המאה. כל אחת מהן הציבה יעד שונה להפחתת פליטות גזי החממה שלה — שנוצרים בעיקר משימוש בפחם, נפט וגז — עד סוף העשור, אך רבות מהן הציבו יעד שנחשב לשאפתני לשנת 2050: איפוס נטו של פליטות גזי החממה. אלא שמרבית המדינות כלל לא יודעות כיצד ישיגו את אותו יעד, או נסמכות על פתרונות שעדיין לא בנמצא, וספק אם ומתי אכן יהיו.
טכנולוגיה שהופכת להיות יותר ויותר מרכזית עבור מדינות רבות היא טכנולוגיות ללכידת פחמן. כמו במטה קסם, מדינות מקוות שבשנים הקרובות יוכלו להשתמש בפיתוחים טכנולוגיים כדי לסלק מהאטמוספירה פליטות, פתרון שאף יאפשר להמשיך את השימוש בפחם, נפט וגז. אך ישנה בעיה אחת; הפתרונות הללו לא הוכחו טכנולוגית או מסחרית עד היום, וספק רב אם יוכלו להבשיל ולשמש פתרון בר קיימא וכלכלי בעשורים הקרובים. למרות זאת, חברות הנפט ברחבי העולם מצליחות להשיג מימון ממשלתי למיזמים בתחום, ולשכנע ממשלות שזהו הפתרון האולטימטיבי לחוליי המשבר האקלימי, המתודלקים על ידי מוצריהן.
ישנן כמה שיטות טכנולוגיות ללכידת פחמן. המרכזיות שבהן — לכידה ואחסון פחמן הישר מתחנות הכוח או ממקורות תעשייתיים, טכנולוגיות בהן הושקעו מיליוני דולרים של סובסידיות ממשלתיות בארה״ב, אך מרבית הפרויקטים הללו כשלו או בוטלו לפני שהגיעו לפעילות מסחרית, או נסגרו לאחר שהחלו בעיות מימון.
שיטה אחרת, שמזרימה בשנים האחרונות השקעות ענק לסטארט־אפים בעולם, היא הסרת פחמן דו חמצני ישירות מהאוויר. חברות נפט כמו אקסון מוביל ושברון נסמכות על סובסידיות ממשלתיות לפיתוח ופריסה של מערכות כאלו.
באמצעות טורבינות בעלות עוצמה גבוהה, אוויר נשאב למתקן עיבוד שבו הפחמן מופרד באמצעות סדרה של תגובות כימיות. לאחר מכן, הוא מאוחסן בשכבות גיאולוגיות קרקעיות, או משמש לייצור מוצרים חדשים כמו חומרי בניין ודלקים. בעיה אחת מרכזית באותן מערכות היא דרישת האנרגיה העצמית שלהן, שבמקרים רבים גורמת לפליטות גזי חממה רבות יותר מאלו שמצליחים המתקנים ללכוד. מחקר של האקדמיה הלאומית למדעים בארה״ב מצביע על כך שכדי ללכוד 1 ג'יגה־טון של פחמן דו חמצני בשנה (כ־3% מהפליטות), המערכת עשויה לדרוש עד 3,889 טרה־וואט־שעה של אנרגיה — כמעט כמו סך כל החשמל שנוצר בארה"ב בשנת 2020.
גרינווש חדש לחברות האנרגיה
יצרניות הגז והנפט רותמות את טכנולוגיית לכידת הפחמן כדי להצטייר כירוקות יותר
כיום פועלים בסך הכל 18 מתקנים כאלו בעולם, כשהמפעל הראשון ללכידת פחמן בקנה מידה גדול נבנה בשנות ה־70. תפקידו היה להפריד פחמן מהגז הטבעי, ואז להחדיר את גזי החממה מתחת לאדמה כדי להפיק יותר נפט ממאגר מתכלה.
השימוש בטכנולוגיה כדי לסייע בהתמודדות עם ההתחממות הגלובלית החל בשנות ה־90, ועדיין נותר בקנה מידה קטן. למרות ההיסטוריה של 50 עשורים, כל המתקנים ללכידת פחמן הקיימים כיום בעולם לוכדים רק פחות מ־0.01% מפליטת גזי החממה העולמית, העומדים על כ־50 ג׳יגה טון אותם פולטת האנושות.
למרות היותה טכנולוגיה בפיתוח, לכידת ואחסון הפחמן הוצעו כמרכיב מרכזי בתוכניות של בריטניה להגיע לפליטת פחמן אפסית נטו עד 2050. יפן מסתמכת יותר ממרבית המדינות על הטכנולוגיה הזו, והציבה אותה כשיטה מרכזית לאיפוס פליטות, באופן שיאפשר לה להמשיך לשרוף דלקי מאובנים ולהעמיק את התלות בתחנות הכוח הפחמיות והגזיות שלה.
באיחוד האירופי ובארה״ב, זורם מימון נדיב למיזמים בתחום. האיחוד האירופי מממן סטארט־אפים ומפעלים ניסויים בתחום, ואף הציב יעד: לכידה ואחסון של 50 מיליון טון פחמן עד סוף העשור. חוק הפחתת האינפלציה של ארה"ב יזרים 374 מיליארד דולר למטרות אקלימיות ובהן גם מימון נדיב והטבות מס לפרויקטים של לכידת פחמן. גם המגזר העסקי לוטש עיניים לסטארט־אפים ומיזמים כאלה, שצצים כפטריות אחר הגשם. המימון לפרויקטים של לכידה ואחסון פחמן (CCS) הגיע לשיא של 6.4 מיליארד דולר ברחבי העולם בשנה שעברה — יותר מכפול מהסכום בשנת 2021, לפי סוכנות בלומברג.
אפס פליטות - מדינות רבות הציבו יעד לאמצע המאה: ״נטו אפס פליטות״. לא מדובר בהפסקת השימוש בנפט או בבלימה מוחלטת של פליטת גזי חממה, אלא במאזן שבו הגזים הנפלטים לאטמוספרה מקוזזים עם גזים שמסולקים ממנה, למשל ב"לכידת פחמן", שיעילותה טרם הוכחה.
גם חברות פרטיות קופצות על העגלה. בנק ג'יי.פי מורגן צ'ייס הצטרף בחודש שעבר לאלפאבית, שופיפיי, מקינזי, מייקרוסופט ומטא, והודיע כי ישקיע יותר מ־200 מיליון דולר לפיתוח טכנולוגיות להסרת פחמן, כדי "לקזז" את הפליטות הנובעות מהפעילות הישירה שלו. הנה דוגמה אחת להשקעות הרותחות בתחום; חברה שוויצרית בשם Climeworks שהקימה תשתית באיסלנד, מסוגלת ללכוד רק 4,000 טון של פחמן מהאוויר בשנה, שווה ערך ל־3 שניות מהפליטה השנתית של האנושות, אך גייסה באפריל 2022 עתק של 650 מיליון דולר.
חברות הנפט, שעסקו במשך שנים בזריעת ספק בציבור באשר לשינויי האקלים והגורמים להם, מתמקדות בשנים האחרונות באסטרטגיה חדשה: כאילו הן עצמן המקור לפתרון בהיותן תעשיות ל"ניהול פחמן", שילכדו ויטמינו את הפליטות שהן עצמן אחריות להן — הכל בתנאי שיקבלו מספיק מימון ותמיכה ממשלתית. במילים אחרות, חברות הנפט משקיעות רבות בלכידת פחמן וזוכות למימון נדיב, שכן הן מאמינות שזהו גלגל ההצלה שיאפשר להן להמשיך ולהפיק נפט וגז ולהצטייר כחברות ירוקות. למרות זאת, הפרויקטים לא הופכים כלכליים או ישימים: ענקית הנפט והגז של ארה"ב, שברון למשל, הודתה שפרויקט הדגל שלה ללכידת ואגירת פחמן באוסטרליה — המתקן הגדול בעולם, פועל בשליש מהתפוקה שלו, פולט יותר גזי חממה מאשר מטמין ורחוק מאוד מהיעדים, כשש שנים לאחר שהוקם.
הנושא אף עשוי לתפוס מקום משמעותי בשיח העולמי המכריע — כיצד ישלבו מדינות העולם כוחות בשנים הקריטיות ביותר למאבק במשבר האקלימי. מוקדם יותר החודש, סולטן אל ג'אבר, מי שישמש השנה כנשיא ועידת האקלים העולמית של האו״ם שתערך בדובאי, ומכהן באופן קבוע כמנכ״ל חברת הנפט הלאומית של איחוד האמירויות, הבהיר כי טכנולוגיות לכידת פחמן ימלאו גם תפקיד מרכזי בוועידת האקלים של האו״ם, בניצוחו. המשמעות; ייתכן כי המדינה המארחת, שגם אמונה על גיבוש ה"עסקה" האקלימית העולמית השנה, תדחוף להצבת הטכנולוגיות הללו במרכז מפת הדרכים ותוכניות העבודה העולמיות בתחום.
רוב הפרויקטים כשלו
ההתמקדות בטכנולוגיות שנויות במחלוקת של לכידת פחמן פוגעת בטיפול משמעותי בזיהום
מבחינה בינלאומית, כדי להתיישר עם היעדים לאיפוס נטו של הפליטות עד 2050, קיבולת לכידת הפחמן השנתית תצטרך להגיע ל־1.6 מיליארד טון של פחמן מדי שנה עד 2030, כך סבורה סוכנות האנרגיה הבינלאומית (IEA). אך הדרך לשם רחוקה. בזמן שהכסף והעניין זורמים לזירה, הטכנולוגיות נותרות לא מוכחות בשטח, והנהירה אחריה שנויה במחלוקת, שכן רבים טוענים כי ההתמקדות בה מסיטה את הדעת מהצורך הדחוף לצמצם פליטות ולהתמקד בפתרונות הקיימים בנמצא, שעה שהפיכת דווקא הטכנולוגיה הזאת למרכזית במפת הדרכים, פירושה הסטת מימון משלמי המסים, השקעות פרטיות, חדשנות טכנולוגית, תשומת לב מדענים ותמיכה ציבורית לפתרונות שכלל לא בטוח שיבשילו ויביסו את הבעיה.
2 צפייה בגלריה
זוג לווייתנים בקייפ קוד שבאוקיינוס האטלנטי. בעלי החיים נפגעים מהתחממות הים
(צילום: AP/Robert F. Bukaty)
בשנה שעברה, דו"ח של המכון לכלכלת אנרגיה הגיע למסקנה שרוב פרויקטי לכידת הפחמן נכשלו, בעוד שמעט הפרויקטים המוצלחים תרמו בעיקר לחברות הדלק. עורכי המחקר ניתחו 10 מהפרויקטים העולמיים המשמעותיים, וגילו ששבעה מהם לא הצליחו להגיע ליעדים, שניים נכשלו ואחד נבלם. בערך 28 מיליון טונות פחמן מתוך 39 מיליון טונות שנלכדו במפעלים — "מוזרקים" מחדש ומקובעים בשדות נפט פשוט כדי לדחוף עוד נפט מזהם מהאדמה. במפעל לכידת פחמן של חברת הדלק של באלברטה, שנחשב להצלחה טכנולוגית יחסית, הפחמן הנפלט בזמן השימוש בטכנולוגיה, מקזז 21% מהפליטות הנחסכות. תומכי לכידת פחמן אמרו שהדו"ח מבוסס על השקפה מיושנת של הטכנולוגיה, אך פתרונות מוכחים בזירה — טרם פרצו את הדרך קדימה.
גם אחסון הפחמן לאחר לכידתו הוא מקור לדאגה. תוצר הלוואי מוחדר בצינורות לשכבות גיאולוגיות באדמה — וההשלכות לכך כיום אינן ברורות באופן מלא, וכך גם לא היכולת של אותו גז חממה להישאר בקרקע לאורך זמן ולא לדלוף החוצה. מחקר מ־2020 של אוניברסיטת פרינסטון העריך כי כדי להוביל ג׳יגה טון של פחמן דו חמצני עד 2050, יהיה צורך ב־105 אלף ק"מ של צינורות, להם יהיו השלכות סביבתיות וסיכונים משלהם.
בזמן שמשקיעים וממשלות הולכים שבי אחר קסם הטכנולוגיה, מומחים מבהירים כי שום גישה ללכידת פחמן לא תפתור את משבר האקלים ללא הפחתה משמעותית מאוד של השימוש בדלקי מאובנים. אך לעת עתה, דווקא פתרונות מוכחים עם יתרונות רבים זוכים להרבה פחות תשומת לב — פתרונות מבוססי טבע, הלוכדים באופן טבעי פליטות גזי חממה ממקורות אנושיים לצד תועלות נוספות, ולא דורשים אופרציה מורכבת של הקמת מכונות מזהמות וזוללות אנרגיה, אלא ההפך בדיוק. הנה דוגמה אחת; עצים. בזמן שעצים מסייעים במיתון החום הכבד, רוחות ושיטפונות, הם גם לוכדים גזי חממה. בארה״ב למשל, עצים לוכדים כמעט מיליארד טונות של פחמן דו חמצני בשנה. ניהול משופר של יערות קיימים ועצים עירוניים, ללא שימוש בקרקע נוספת, עשוי להגדיל זאת ב־70%. עם תוספת של ייעור מחדש של כמעט 50 מיליון דונם — אזור בגודל של מדינת נברסקה — ארה"ב יכולה ללכוד כמעט 2 מיליארד טונות של פחמן דו חמצני בשנה, כמו 40% מהפליטות השנתיות שלה.
המערכות האקולוגיות השונות יכולות לספוג כמויות גדולות של פחמן. הן יכולות לסייע לנו במאבק בשינויי האקלים, אך הפתרונות השונים דורשים ניהול ושמירה אקטיבית על הטבע. גם החקלאות יכולה להפוך ממקור לפגיעה בסביבה, לסטארט־אפ טבעי הלוכד פחמן בקרקע. שיטות חקלאות ללא עיבוד אדמה — מפחיתות את שחיקת הקרקע ומונעות שחרור פחמן המאוחסן באדמה. הן כבר הולכות וצומחות בספרד, פורטוגל, יוון ואיטליה.
ברחבי העולם יש גם סטארט־אפים העוסקים בפתרונות מבוססי טבע, וכך גם בישראל. חברת Rewind שואפת להטמין שאריות צמחים כמו גזם בעומק הים, שם ייטמן הפחמן שאגרו בתוכם, במקום להיפלט אל האוויר בהליך הריקבון שלהם. חברת Groundwork פיתחה פטריה אותה מוסיפים למצעי הגידול, לשיפור קליטת חומרי ההזנה של הצמח, באופן החוסך דישון, מגביר יבול ומאפשר לקרקע לספוח כמויות גדולות יותר של פחמן. גם חברת טרא עוסקת בהמרת שטחי חקלאות לא רווחיים לביצות, הלוכדות פחמן לאדמה ביעילות רבה ומחזירות את הטבע לאזור.
ישראל מקדמת גם ניסויים בתחום לכידת הפחמן. לדברי הד״ר גדעון פרידמן, המדען הראשי של משרד האנרגיה, אלה טכנולוגיות שעדיין יכולות להוכיח עצמן בטווח הרחוק, אך בשלב זה הן אינן בשלות ואינן כלכליות. ״עד היום הטכנולוגיות האלו לא הוכיחו את עצמן. ראינו מתקנים של לכידה בתחנות כוח או בשדות נפט, והזרקה מחודשת לבארות. ללכוד פחמן מהאוויר זה המצב הכי קשה. הריכוז נמוך, העלות גבוהה, וצפוי שיקח זמן רב לפני שיקרה משהו בקנה מידה משמעותי. בישראל אנחנו בוחנים את פוטנציאל הטמנת הפחמן. יש לנו עבודה עם המכון הגיאולוגי של היכן אפשר לעשות הטמנה של בתת הקרקע בישראל. אנחנו ממפים את הפוטנציאל והמיקומים הטובים להטמנה. ומסתכלים על האפשרות שהטכנולוגיה תהפוך לכדאית עם השנים, כי מחירי השחרור של הפחמן יעלו, אבל זה לא משהו שישים היום בטווח המידי״.
ד"ר גיל פרואקטור, מנהל אגף בכיר אנרגיה ואקלים, המשרד להגנת הסביבה, סבור שיש להתייחס לטכנולוגיות האלו בספקנות, ולהשקיע כיום את המשאבים הזמינים ביישום של פתרונות קיימים, מבלי לבזבז זמן יקר שבו האנושות חייבת לחתוך באופן משמעותי את הפליטות שלה, אילו היא מעוניינת להימנע מהחמרה של שינויי האקלים. ״חברות נפט עם כיסים עמוקים ותקציבים משמעותיים מנסות את זה בעולם ללא הצלחה.
"קשה לי להאמין שבישראל עם תקציבים נמוכים בהרבה ופחות ידע, התוצאה תהיה אחרת בעניין הטמנת הפחמן. בעולם משקיעים מיליארדים בניסיונות שלא הוכחו עד היום בקנה מידה משמעותי ובטח שלא מסחרי. גם לא הצליחו לקבע פחמן הישר במיקום שהוא נפלט — בארובות תחנות הכוח. אם הטכנולוגיות האלו היו יכולות לקיים את עצמן מבחינה מסחרית, הן היו הופכות להיות הסיפור הגדול. גם אם הטכולוגיות האלו יכולות להיות חלק מתרחיש אפשרי להפחתת פליטות עתידית, שבהן תהיה ההתמקדות המרכזית. יכול להיות אפילו שנראה היתוך גרעיני לפני שהן יהפכו מסחריות. מדינת ישראל חייבת להתמקד במשאבים המוגבלים מאוד שיש לה, ביישום של הטכנולוגיות שקיימות וזמינות ומוכחות בקנה מידה עצום, וגם יותר זולות וכדאיות מהטכנולוגיות הפוסיליות. כל דבר שמהווה הסחת דעת, פוגע בצורך להתמקד ולהשקיע את המאמץ במקומות היעילים — אנרגיה מתחדשת, אגירה, התייעלות אנרגטית והתייעלות במשאבים. כאן אין מדע טילים, הכל מוכח ומסחרי. זה סביבתי יותר וכדאי יותר כלכלית״.
