פרשנותלה פן בסיבוב המכריע בבחירות בצרפת: ניצחון הפופוליזם על הממסד הישן
פרשנות
לה פן בסיבוב המכריע בבחירות בצרפת: ניצחון הפופוליזם על הממסד הישן
שני אנשים סייעו להישג של מרין לה פן שעשתה עוד צעד לכיוון ארמון האליזה: אריק זמור שקיצוניותו איגפה אותה מימין ושיוותה לה מראה מתון; ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין שהפך את יוקר המחיה לנושא מרכזי בבחירות. ועם זאת, סיכוייה נמוכים מאלה של הנשיא המכהן מקרון, שצפוי להיות הראשון שזוכה בקדנציה שנייה בצרפת מאז ז'אק שיראק
אביה, ז'אן מרי, זעזע את צרפת והעולם כולו ב-2002 כשהצליח בבחירות לנשיאות לגבור על המועמד הסוציאליסט ליונל ז'וספן ולהעפיל לסיבוב השני מול הנשיא ז'אק שיראק. הבת – "לה פן (האב) רק עם יותר שיער" כפי שתיארה את עצמה בעבר – שאותה פגשתי בלשכתה בפריז ב-2011, הבטיחה זעזוע גדול הרבה יותר: "נוצרת כאן דינמיקה שגורמת ליריבינו הפוליטיים לרעוד"; בסופה של אותה דינמיקה תובס, כך אמרה, "השכבה הפוליטית השלטת הלא-ראויה", והיא - מרין - תיכנס לארמון האליזה. הנשיאה לה פן. לא פחות. עשר שנים מאוחר יותר, היא קרובה יותר מתמיד למימוש הבטחתה.
הזירה הבינלאומית כפקטור
קמפיין הבחירות התאפיין בנושאים בוערים שהחליפו אלה את אלה - משאלות ההגירה והזהות הלאומית, דרך שאלת יוקר המחיה ("כוח הקנייה" כפי שהוא מכונה בצרפת), ועד למלחמה באוקראינה. זו האחרונה פתחה את מהדורות החדשות באופן שנראה היה שלראשונה נושא בינלאומי מעסיק את הצרפתים יותר מענייניהם הפנימיים. עד כדי כך, שנדמה היה שהנשיא מקרון - ששולט בזירה זו ללא עוררין - ייקח את הבחירות בהליכה. ואולם, זו היתה אשליה שנבעה מעוצמת האירוע שהיה לא צפוי בעבור רבים, ומהחשש שהמלחמה תגלוש פנימה למרכז אירופה, ומי יודע, אולי עד לצרפת עצמה.
אלא שהזירה הבינלאומית מעולם לא באמת היתה נושא שהכניס נשיא לארמון האליזה. ומרגע שהתחוור עד כמה גדול הפער בין אורך השולחן שלצידו ישב מקרון בקרמלין לבין קוצר ידיו וחוסר השפעתו על פוטין, הפסיקה המלחמה להוות יתרון בעבור הנשיא המכהן.
2 צפייה בגלריה
מקרון וביידן. הזירה הבינלאומית מעולם לא באמת היתה נושא שהכניס נשיא לארמון האליזה
(EPA)
הסקרים בשבוע החולף הראו על ירידה בתמיכה במקרון, שספג ביקורת קשה על סירובו להתייצב לעימותים מול מועמדים אחרים ועל התנהלותו הכללית שנראתה כאילו אוקראינה חשובה לו יותר מתחזוק הדמוקרטיה הצרפתית. בקריקטורה שפורסמה לאחרונה בעמוד הראשון של "לה מונד" נראה הנשיא משוחח בטלפון, כשהוא עומד בעצרת בחירות עם גבו לקהל, ואומר: "ולדימיר, אני רק מסיים פה משהו וחוזר אליך".
בעוד שהוא נראה יהיר ומרוחק ונכנס למערכת בחירות שנמשכה 37 ימים בלבד, לה פן הסתערה על השטח, רצה מזירה לזירה בקמפיין שנמשך לא פחות מ-366 ימים.
דומה שדווקא העובדה שבמשך חודשים הבחירות נראו כעניין גמור השאירה חלק מהציבור בבית והמריצה חלק אחר שביקש, כמו ב-2002, להוכיח את מופרכות הסקרים.
ייתכן שגם להכרזה (הטקטית מן הסתם) של מרין שלפיה התמודדותה לנשיאות – השלישית במספר - תהיה האחרונה, היתה השפעה ממריצה.
אפקט זמור
דומה שאין מי שסייע יותר למרין לה פן (מלבד פוטין אולי) מאריק זמור. אנחנו מכירים את זה ממחוזותינו ומהאמירות הישנות שלפיהן מי שלא רצה את אש"ף קיבל את חמאס, מי שלא רצה את חמאס קיבל את אל-קאעידה, ואז את דאעש וכן הלאה. גם בזירה הפוליטית שלנו לא רבים יכלו לדמיין שתלמידו של הרב כהנא – האיש וסמל המרצדס של רבין – יהפוך בעיני כה רבים לדמות מקובלת. תמיד מגיע בסוף גורם קיצוני יותר שמשווה לקיצוני הקודם מראה מתון ומהוגן.
כך גם בצרפת. בעודו מבטיח להקים משרד ל"הגירה הפוכה" ולגרש תוך חמש שנים מיליון זרים, הפך מועמד הימין הקיצוני אריק זמור (היהודי) את לה פן ליותר ויותר "בחירה". למרות שעולמה הרעיוני דומה למדי לזה של זמור, לה פן העדיפה לשמור את חלקיו הבעייתיים לעצמה בשם התדמית המהוגנת שהיא עמלה לטפח במאמצים רבים. מסע ה"דה-דמוניזציה" שלה שהחל לפני כעשור, הצליח הפעם מעל למשוער, וזאת דווקא בזכות מועמד אחר שאת קולותיו תוכל לאסוף בקלות בסיבוב השני.
זו הכלכלה טמבל (עם קצת עזרה מהחבר פוטין)
זמור הפך לכליא-ברק של לה פן גם בסוגיית המלחמה באוקראינה. בעודו סופג ביקורת על הערצת פוטין ועל התנגדותו הפומבית לקליטת מהגרים מאוקראינה, המעריצה האחרת של נשיא רוסיה - שהביעה תמיכה בסיפוח קרים, בביקור בקרמלין ב-2017 וזכתה בעבר למימון הקמפיין שלה מגורמים רוסיים, כולל בנק שנקשר לקרמלין – התנהלה בחוכמה ונשארה יבשה. מצד אחד, לה פן השכילה להתנער מצעדיו המלחמתיים של הנשיא הרוסי הנערץ עליה, ובמקביל לנצל את השלכות צעדיו באוקראינה לצרכיה. את מוקד הקמפיין העבירה לשאלת יוקר המחיה: למחיר הדלק שכבר הגיע אל מעל ל-2 יורו לליטר - הרבה מעל מה שהצית את מרד האפודים הצהובים ב-2018, למחירי הגז, החשמל והמזון המאמירים. היא הבטיחה לסבסד חבילה של מוצרי יסוד ולמחוק את עליית מחירי האנרגיה. יותר מכך - היא השתמשה בעליית המחירים כדי להזהיר מרעב באפריקה שיוביל לגלי הגירה חדשים לאירופה ולהזרים אליה עוד קולות.
נשיאים מכהנים בצרפת אינם סובלים מעודף אהדה. עובדה היא שמאז שיראק, ב-2002, אף אחד מהם לא זכה בכהונה שנייה ומאז דה גול, ב-58', אף אחד מהם לא הצליח לגייס לעצמו רוב מקביל בפרלמנט. אלא שלה פן לא לגמרי הצליחה במהלכיה להעמיד בצל את הישגיו הבלתי מבוטלים של מקרון בכהונתו בת חמש השנים: את שורת הרפורמות שקידם, את הורדת המסים והורדת האבטלה ל-7.4% - השיעור הנמוך זה 13 שנה – את הגמשת שוק העבודה ופיתוח ההכשרות הנלוות, את יצירת המשרות, קידום היזמות העסקית וההשקעה בחינוך, את הישגיו המרשימים במאבק בקורונה ובהשלכותיה הכלכליות, ואת העובדה שהפיח באיחוד האירופי כולו אנרגיה ורעיונות חדשים שתרמו להחייאתו ככוח בעל השפעה בפוליטיקה הגלובלית.
ואולם מה שהיה היה, והשאלה הגדולה של הסיבוב השני תהיה האם מה שמעסיק את הצרפתים עכשיו ממשיך להיות ההתייקרויות והירידה ברמת החיים שפוטין כפה עליהם עם פלישתו לאוקראינה.
ההישג של הפופוליזם העולמי
ההישג של לה פן הוא גם הישגם של הפופוליסטים האחרים בצרפת (זמור ובעיקר מלנשון מהשמאל הקיצוני) על מפלגות המיינסטרים. מקרון היה הנשיא הראשון מאז 58' שאינו נבחר מקרב אחת משתי מפלגות הממסד הגדולות - הסוציאליסטים ויורשי הגוליסטים בימין. הוא דחק אותן הצידה ועכשיו אלה נמחקו כמעט.
וזה כמובן הישג גם לפוטין ולפופוליסטים האחרים בעולם. אחרי שהתערב ב-2016 לטובת דונלד טראמפ והצליח, ולאחר נצחונותיהם האחרונים של תומכיו, ויקטור אורבן בהונגריה ואלכסנדר ווצ'יץ' בסרביה, נשיא רוסיה מקווה לרשום לעצמו את הניצחון הגדול ביותר שיתבטא בנשיאותה של לה פן ובעקבותיה, בהתפוררותה של אירופה. רוב הסיכויים לכך, נדגיש, הם לרעתו ותלויים בעיקר בנכונות המועמדים המובסים, ו"המועמד השלישי" מלנשון בראשם, להעביר את תמיכתם לנשיא המכהן. במקרה האחר, מערכת הבחירות "המשעממת" שהפכה למותחן מורט עצבים, תתגלגל לסרט אימה עבור העולם כולו.
