דעהאיך זה שהכלכלות מדשדשות, אך שוקי העבודה בשיאם?
דעה
איך זה שהכלכלות מדשדשות, אך שוקי העבודה בשיאם?
סיבה עיקרית להעלאות הריבית בעולם היא רצון הבנקים המרכזיים לרסן את שוקי העבודה, וכך למתן את עליות השכר שמייקרות את המחירים. אז מדוע בימים של ריבית גבוהה רודפים המעסיקים אחר עובדים - דבר שמוביל לפגיעה בצריכה הפרטית בשל עלייה במחירים, ולבסוף פוגעת במעסיקים עצמם? ומה זה אומר על יכולות הריסון של הבנקים המרכזיים? האם הריבית איבדה את הקסם?
כל כך הרבה "תעלומות" ממתינות לפתרונן וכל כך הרבה קשרים כלכליים שידענו בעבר "לא מסתדרים" בשנים האחרונות.
והנה אחד המעניינים: איך זה שהכלכלה העולמית מקרטעת ולאחרונה מאכזבת (סין לא מספקת את הסחורה וגרמניה, הכלכלה הגדולה של אירופה, בכלל מתכווצת), אבל שוקי העבודה מפגינים עוצמה ואיתנות מפתיעה.
מה גורם לחברות ולמעסיקים לשחר כך לפתחם של עובדים, אם הצריכה הפרטית עלולה להתקשות יותר ויותר נוכח הריביות הגבוהות?
ומכאן הדרך לריביות עצמן קצרה, שהרי אחת הסיבות המובילות לכך שהן עולות היא רצונם של הבנקים המרכזיים לרסן את שוקי העבודה וכך למתן את עליות השכר הנגזרות מהם.
אז היכן שיש "תעלומות" יש מחקר וכלכלני סוכנות דירוג האשראי Fitch בדקו זאת לאחרונה על נתוני ארצות הברית.
בשבוע שעבר התבשרנו כי הבנק המרכזי של ארה"ב צופה אבטלה של 3.8% השנה ו-4.1% בשנה הבאה. המספרים הללו לא רחוקים מהגדרה של תעסוקה מלאה. לא זו בלבד, לפני 3 חודשים בלבד היה הצפי ל-4.1% ו-4.5%, בהתאמה קרי, הריבית עולה ועולה, אך האבטלה (והתעסוקה) לא "מתרשמות".
אז למה זה קורה? האם הריבית איבדה את הקסם? ניתן להרגיע את הנגיד פאוול וחבריו, לא! כי לפי המחקר של Fitch, העלייה העקבית מתמשכת של התעסוקה בארה"ב – במקרים רבים הרבה מעל הציפיות – קשורה דווקא בנו – משקי הבית. בעבר לא רצינו לעבוד, וזה קרה בגלל הקורונה, שתחילה סגרה מפעלים ושלחה אותנו הביתה, ואחר כך אנחנו היינו אלו שיושבים על הגדר, ולא ממהרים לחזור. חלקנו אמרנו משהו כמו: בגילי? לעבודה הקשה הזו? כמה שנים נותרו לי? או אולי זו הזדמנות לחפש משהו אחר? ותשלומי ההעברה שקיבלנו מהממשלה סייעו לנו לקחת זמן לחשוב.
בארה"ב קראו לזה ההתפטרות הגדולה וזה כבר מזמן נכנס לז'רגון הכלכלי.
ועכשיו התחלנו לחזור. מגבלות היצע העבודה החלו להתרופף. ההתאמה בין צרכי המעסיקים להיצע העובדים השתפרה. זה לא קורה מהר, כי בזמן שישבנו בבית התרחשו שיפורים טכנולוגיים מהירים (AI, מישהו) ולא כל מי שנזקקו לו בעבר יכול לחזור לתפקיד המקורי, שהתמכן/התייתר בינתיים. אבל זה קורה.
אבל נקודה אחרת שעולה מהמחקר מטרידה אותי. נכון, המחסור בעובדים הולך ופוחת, אבל מכוח העבודה החדש, זה של פוסט קורונה, נגרעים עובדים מבוגרים. שיעור ההשתתפות שלהם בכוח העבודה הולך ופוחת.
בשנת 2021 עוד התקשו מעסיקים לגייס עובדים שרצו, אך בשנתיים הבאות התהפכה התמונה. לפי המחקר, ב-15 החודשים עד יולי-23 נוספו 2.7 מיליון מקומות עבודה, מזה 2.4 מיליון תקנים שאוישו ורק 0.3 מיליון משרות שהמעסיקים ביקשו להוסיף.
החוקרים מסבירים כי היחס בין מספר העובדים שנקלטו למספר המשרות שהוצעו השתפר בתקופה זו ומעיד גם כן על התרופפות המגבלות מצד ההיצע – הצד שלנו, העובדים.
אז מה זה אומר? שריביות גבוהות לא יכולות למתן את שוק העבודה? לא, כי החוקרים סבורים שהאפקט הזה של סגירת הפער מצד היצע העבודה על צד הביקוש לעובדים אמנם חזק, אך זמני, ובקרוב יתפוגג. לדעתם, עוד לפני סוף השנה תתחיל התעסוקה לרדת.
אז הנה לכם עוד נושא לעבודות תזה וסמינר – איך יכולה מדיניות של ריסון מוניטארי למתן שוקי עבודה חזקים שמקורם העיקרי לא בהכרח נובע מהביקוש לעובדים, אלא דווקא מצד ההיצע.
אני מסיק מהמאמר כי כדאי למצוא פרמטר אחר – לאו דווקא התוספת הכללית של התעסוקה, אלא זו שמנכים ממנה את השלכות צד ההיצע, כדי להתאים לה את הריבית המרסנת הרצויה. במיוחד, כשחוזרים מזעזוע כמו הקורונה.
הכותב הוא רונן מנחם, כלכלן שווקים ראשי בבנק מזרחי טפחות
