פרשנותועידת האקלים: המנהיגים נכשלו, אבל לא הכל אבוד
פרשנות
ועידת האקלים: המנהיגים נכשלו, אבל לא הכל אבוד
גם אחרי שנה של אסונות אקלימיים, מנהיגי העולם לא הבינו את חומרת המצב: ההסכם שהושג בגלזגו לא יוביל להגבלת ההתחממות ל-1.5 מעלות בלבד עד 2100; נראה כי רק יציאה המונית של מפגינים לרחובות עשויה לשנות את המצב
יונתן וגפן, ילדיי היקרים לי מכל, אני מבקש היום להתנצל בפניכם. הכזבנו ואכזבנו אתכם, כשלנו, טעינו, לא עשינו די כדי לכפר על הטעות, ואנחנו עדיין לא מבינים אפילו איזו טעות עשינו. מכרנו את העתיד שלכם בעבור נזיד עדשים. את המחיר אתם ובני דורכם תשלמו בגדול, והיום אני לא יכול לעשות דבר מלבד להציע לכם התנצלות חלולה ורפה.
החטא הקדמון של הטעות שלנו הוא עשרות השנים שבהן המשכנו להשתמש והרחבנו את השימוש בדלקי מאובנים, גם כשמדענים החלו להתריע על סכנות ההתחממות הגלובלית. אבל לא על כך אני מבקש להתנצל הפעם. אני גם לא מבקש להתנצל על כך שאף שלפני שש שנים, בוועידת פריז, הסכמנו שיש להגביל את ההתחממות הגלובלית ל-1.5 מעלות לא עשינו כמעט דבר על מנת לצמצם את פליטות גזי החממה ולבלום את השימוש בדלקי מאובנים. לכל היותר, האטנו את קצב העלייה.
ההתנצלות שלי היא על כך שגם עתה, אחרי שנה של אסונות אקלימיים רצופים – שכללה גלי חום קטלניים בקנדה ובצפון מערב ארה"ב, שיטפונות הרסניים בגרמניה ובניו יורק, שריפות אדירות בסיביר ובמערב ארה"ב וטמפרטורה קיצית בקטבים – בסיומה של ועידה שהוגדרה כ"תקווה האחרונה והטובה ביותר" להציל את העולם, אנחנו עדיין לא עושים מספיק, לא מבינים את חומרת המצב, את הסכנה הקיומית שנשקפת לכם ולכולם ללא פעולה מהירה, רחבה ונחושה נגד משבר האקלים. גם כשכל המידע לפנינו, גם כשהמצב כבר כל כך חמור שאנחנו יכולים לראות את משבר האקלים בעיניים שלנו ממש, מרגישים את השלכותיו רק הבוקר, כשלקחתי אתכם לגן וכולנו לבושים בבגדי קיץ בעיצומו של נובמבר, גם בשלב זה אנחנו עדיין לא יכולים להרים את הראש מהעיסוקים והרצונות הקטנים והמיידיים שלנו ולהסתכל על התמונה המלאה.
ועידת האקלים בגלזגו, COP26, שהסתיימה אתמול לא הוגדרה אמנם על ידי מארגניה ככישלון מוחלט, אך בכל מדד משמעותי היא נכשלה, לא עמדה בציפיות שהוצבו או בצרכים של העולם. כולם הסכימו שיש לעשות יותר, הרבה יותר, כדי להתמודד עם משבר האקלים, ומנסחי הסיכומים מקווים שהם ישלחו איתות ברור למשקיעים וחברות שיש לעשות יותר על מנת לעצור את דהירת הרכבת אל פי התהום. אבל מחוץ לאולם הדיונים האווירה לגבי הסיכומים שהושגו לא היתה בדיוק אופטימית.
"העסקה הסופית לא תואמת את הדחיפות ואת קנה המידה הדרוש", אמרה שאונה אמינאת', שרת הסביבה של האיים המלדיביים שבאוקיינוס ההודי, אחת המדינות שצפויות להיות הראשונות להימחק מהמפה כתוצאה מעליית גובה פני הים. "מה שנראה לגורמים אחרים כסיכומים מאוזנים ופרגמטיים לא יסייע למלדיביים להתאים את עצמם בזמן. זה יהיה מאוחר מדי בשבילנו".
הכישלון של הוועידה כל כך עמוק, שאפילו לא התקבלו סיכומים עקרוניים ולא מחייבים בנושאים שיש עליהם קונסנזוס מדעי. למשל, דלקי מאובנים שהשימוש בהם חייב להיפסק לחלוטין על מנת לאפשר עמידה ביעד של איפוס מלא של פליטות פחמן עד 2050. לפי ה"ניו יורק טיימס", בשעות האחרונות של הדיונים אתמול, התעוררה מחלוקת סביב הכוונה לכלול בסיכום אמירה שיש להפסיק (phase out) ואת השימוש בפחם את הסובסידיות הממשלתיות לנפט וגז. אמירה רכה יחסית זו רוככה עוד יותר לאור התנגדות מצד הודו, שטענה שדלקי מאובנים דרושים להמשך הפיתוח שלה. בסופו של דבר, ה"הפסקה" הוחלפה ב"הפחתה" (phase down).
ההשתקפות של גישה לא-משברית זו ניכרת בהתחייבויות הפרטניות ל-2030 של מדינות שונות להפחתת שימוש בדלקי מאובנים ועצירת בירוא היערות. לפי ניתוח של קבוצת המחקר Climate Action Tracker, תוכניות אלו צפויות להגביל את ההתחממות הגלובלית ל-2.4 מעלות בלבד עד 2100 – גבוה משמעותית מהיעד של 1.5 מעלות. וזאת, עוד בהנחה האופטימית שכל ההתחייבויות ימולאו במלואן (בינתיים, המדיניות והפעולות בפועל מנווטים אותנו להתחממות של 2.5 עד 2.9 מעלות).
"מדינות עדיין לא מבינות שאנחנו במצב חירום, ושאנחנו צריכים לחתוך את הפליטות הרבה יותר מהר בעשור הזה, או שכל תקווה להגביל את ההתחממות ל-1.5 מעלות תאבד", אמר ל"ניו יורק טיימס" מדען האקלים הגרמני פרופ' ד"ר ניקלאס הוהן.
למרות זאת, לא הכל אבוד, והוועידה לא סיפקה רק חדשות רעות. כך, ארה"ב וסין סיכמו על שיתוף פעולה לצמצום פליטות בעשור הקרוב, במסגרתו סין התחייבה לראשונה לפתח תוכנית לצמצום פליטות מתאן, גז חממה עצמתי במיוחד, ולהתחיל להפחית את השימוש בפחם ב-2026. מנהיגים של יותר מ-100 מדינות, ובראשן ברזיל, ארה"ב, סין ורוסיה התחייבו לעצור את בירוא היערות עד 2030 – הסכם שאם יקוים יגן עלל 85% מיערות העולם. בהסכם אחר, יותר מ-100 מדינות התחייבו לצמצם את פליטות המתאן שלהן ב-30% עד סוף העשור. והודו התחייבה סוף סוף להגיע לאיפוס מלא של פליטות גזי החממה שלה, אם כי רק עד 2070 – 20 שנה אחרי המועד שקבעו מדעני אקלים.
ההסכם בגלזגו גם קורא למדינות לשוב ולהתכנס בשנה הבאה, במטרה להציג התחייבויות משמעותיות יותר לצמצום הפליטות עד 2030. אבל למרות הכל, בסופו של דבר הוועידה הסתיימה עם מעט מדי התחייבויות, שרובן גם כך תלויות באוויר. "רשמנו התקדמות גדולה הרבה יותר מכפי שיכולנו לדמיין לפני שנתיים. אבל זה עדיין לא קרוב ללהיות מספיק", אמרה הלן מאונטפורד, סגנית נשיא לאקלים וכלכלה במכון המחקר העצמאי World Resources Institute. התקדמות אדירה, שרחוקה ממה שהעולם צריך כרגע.
בכל מה שחשוב, ועידת גלזגו נכשלה. המנהיגים, רובם גברים לבנים ומבוגרים, שאחראים בעצמם למצב שאתו אנו מתמודדים, לא מבינים את חומרת המצב ואת גודל הרגע שמולו הם עומדים. אולי כי זו לא בעיה שהם ייאלצו להתמודד אתה בעצמם. הם לא יתחלפו באנשים אחרים בשנה הבאה, ואחרי האסונות האקלימיים של השנה האחרונה גם אין יותר מדי תקווה שעיניהם יפקחו לפתע והם יזדרזו לפעולה.
דור המנהיגים הכזיב את הדורות הבאים, הכזיב אתכם בניי ואת ילדיכם העתידיים. יש הרבה סיבות להתייאש, אבל המצב עדיין לא אבוד. עוד לא עברנו את נקודת האל-חזור האחרונה, יש עוד אפשרות להציל את העולם הזה. אם המנהיגים הנוכחיים לא מסוגלים לעשות את זה, צריך לצאת לרחובות ולהרעיד את הקרקע מתחת רגליהם; צריך להפנות לחצים לכל המערכת שתומכת בתעשיית דלקי המאובנים, לתקוף את אלו שמזרימים לה כספים ומסבסדים אותה, את אלו שמסייעים לה מאחורי הקלעים.
כל הדברים האלו כבר נעשים, הם חלק מהסיבה שבכלל הצלחנו לרשום אפילו את ההישגים הזעומים של ועידת גלזגו, אבל עכשיו הם צריכים להפוך למסגרת המאבק המרכזית. אין זמן להיות נחמדים, אדיבים או דיפלומטיים. זה קרב על העתיד, במובנים רבים הקרב היחיד שמשנה. והוא מתחיל עכשיו.
