הסביבה משלמת: הצעצוע בשקל, הנזק אדיר
הסביבה משלמת: הצעצוע בשקל, הנזק אדיר
בימי מיתון ומשבר כלכלי אנשים נוהרים דווקא לקניות של מוצרים זולים, מזהמים ולא נחוצים. התופעה מזניקה מניות של רשתות כמו וולמארט והום דיפו, אך מעשירה גם את המזבלות בצעצועי פלסטיק. "הפתרון הוא משולב — צרכני, יצרני ורגולטורי", אומרת החוקרת ורד בלאס
כשהיא משדרת ל־200 אלף עוקביה, אושיית רשת ישראלית פופולרית מפזרת בחדר השינה עשרות חבילות קטנות עטופות בפלסטיק. היא פותחת אריזות ניילון מאלי אקספרס בקצב, ומציגה מוצרים בהתלהבות. מאוורר צוואר, קובייה עם לחצנים, חץ וקשת לקיסמי שיניים, מסלסל תפוחי אדמה, מכשיר שמדמה כאבי מחזור ופריטים נוספים שספק אם יימצא להם שימוש נוסף כלשהו. כוכבת רשת אחרת מעודדת באותו יום את חצי מיליון עוקביה לרכוש בגדים ברשת האופנה האולטרה מהירה shein, כאלו שלדעתה גם אם מתבלים והופכים לפסולת מאוד מהר, משתלמים בשל מחירם הזול מאוד.
הציבור הולך ומתמכר בשנים האחרונות לצרכנות יתר. המוצרים הזולים הנמכרים ברשת הולכים וצוברים תאוצה, גם אלו שבהם אין צורך ממשי. אף על פי שהעולם נמצא בתקופת אינפלציה ומיתון, ייתכן שדווקא הרכישות האלו יהפכו להיות פופולריות עוד יותר. זוהי למעשה תופעה, ויש לה אפילו שם: אפקט הליפסטיק. בזמן שפל כלכלי דווקא מכירות האיפור עולות, וכך גם מכירותיהם של מוצרים אחרים במחיר נמוך. יש בכך היגיון מסוים: כשאנשים לא יכולים להרשות לעצמם בילוי במסעדות, רכב חדש או טיסה לחו"ל, הם יכולים להתנחם בליפסטיק זול, ג׳ינס ב־20 שקל או גאדג'ט קטן.
בזמן המיתון בארה"ב ב־2008, מכירות מוצרי הקוסמטיקה עלו בכ־5%. באנגליה זינק בספטמבר האחרון גם הביקוש למוצרי טיפוח ציפורניים. כאשר מחירי המוצרים בשווקים הולכים ומטפסים, מומחי התנהגות צרכנים מסבירים: הצרכנים מפסיקים הוצאות לא חיוניות, כמו לאכול במסעדות, טלוויזיות ענק לבית, מכוניות חדשות, מוצרי חשמל יקרים ועוד, אך מתמכרים להנאות זעירות כמו מטהרי אוויר לבית ונרות. בלאק פריידיי, ש"נחגג" בעולם לפני פחות מחודש, שבר שיאים למרות המשבר הכלכלי, עם הוצאות של 9.12 מיליארד דולר, עלייה של 2.3% מהשנה שעברה. אלה תודלקו בעיקר על ידי מכירות מרשתות סיניות זולות: ויזה כאל דיווחה על עלייה של 41% במכירות מ־shein הסינית, ושל 4% מאלי אקספרס. מנכ"ל רשת מקס סטוק אף הצביע על המגמה בראיון ל”כלכליסט”, לאחר שהכנסות הרשת עלו ב־15% ברבעון האחרון, ואמר: ״המיתון עושה לנו טוב. ככל שהמצב יהיה פחות טוב בעולם, הלקוחות יגיעו אלינו״.
אורי חפץ, פרופסור לכלכלה וחוקר התנהגות צרכנים באוניברסיטת קורנל ובאוניברסיטה העברית, מסביר: "רשתות הדיסקאונט, כמו קוסטקו, דולר טרי, וכמובן וולמארט שהיא הגדולה שבהן, נחשבות למניות שמכות את השוק בזמנים קשים. המניה של וולמארט נסחרת כיום בכ־150 דולר, עלייה של 25% בשלוש שנים, כלומר מסוף 2019, רגע לפני הקורונה, אז נסחרה בכ־120 דולר. המניה של הום דיפו נסחרת כיום בכ־320 דולר, עלייה של 50% לעומת 2019, וזה עוד אחרי ירידות דרמטיות בשנה האחרונה".
גם אם המיתון הנוכחי יגרום לקיצוץ בהוצאות גדולות, קשה להאמין שתושבי המדינות העשירות יצליחו להוריד את הרגל מגז הקניות. לפי חפץ, "וולמארט דיווחה הקיץ על ירידה ברכישות של בגדים ומוצרי חשמל, אבל גם על מעבר של צרכנים לרכישות של מוצרים זולים יותר: ממוצרי בשר טרי, למשל, לנקניקיות ולטונה בשימורים. מנגד, יכול להיות שבסקטורים מסוימים רואים גם יותר שימוש חוזר ודחייה של החלפה בחדש. ברכישות גדולות בעיקר יש ראיות לכך שחלק מהצרכנים מנסים לתקן או לשפץ במקום לקנות או לבנות חדש. הום דיפו, למשל, שמוכרים כל מה שצריך לשיפוץ הבית, דיווחו בקיץ על רווחים היסטוריים״.
הראשונה לשלם את המחיר היקר על צריכה עודפת היא הסביבה, גם אם מדובר במוצרים זולים וקטנים הנראים לצרכן לכאורה שוליים. משאבים רבים מושקעים בייצור ושינוע מוצרים ברחבי העולם, צריכה גבוהה יותר מדרבנת שימוש בפחם, נפט וגז — דלקים המניעים את שינויי האקלים, וכן שימוש בכימיקלים מסוכנים הפוגעים במערכות אקולוגיות ובבריאות האדם. למעשה, משאבים רבים של כדור הארץ מוקדשים לייצור מוצרים שמגיעים בתוך זמן קצר למזבלות. הנה דוגמה אחת לכך: מחקר אוניברסיטת לידס משנת 2019 מצא ש־80% מרכישות הבלאק פריידיי מושלכות לפח לאחר שימוש אחד בלבד.
אוכלוסיית ארה"ב גדולה ב־60% ממה שהיתה ב־1970, אבל הוצאות הצרכנים עלו ב־400%. מדינות עשירות אחרות אינן טובות בהרבה. תעשיית האופנה ממחישה היטב את ההתמכרות לקניות והנזקים לכדור הארץ: אם בשנות השישים תושב ארה״ב רכש פחות מ־25 בגדים בשנה, היום מדובר בכ־70 פריטים חדשים בשנה, או יותר מאחד בשבוע.
בשנה שעברה יותר מ־20 מיליארד זוגות נעליים יוצרו ברחבי העולם, ו־300 מיליון מהם מגיעים למזבלות מדי שנה. בחלק מנעלי הספורט החומרים הסינתטיים יתפרקו לאחר 1,000 שנים. גם הילדים טובעים בפלסטיק שיהפוך בתוך זמן קצר לפסולת: בית מערבי קונה בממוצע צעצועי פלסטיק במשקל של 18.3 ק”ג בשנה לילדים. זאת כשרק 9% מהפלסטיק שיוצר עד היום בעולם, הגיעו למיחזור.
לפי רשת Global Footprint, אם 8 מיליארד תושבי כדור הארץ היו חיים כמו האזרח האמריקאי הממוצע, היה צורך במשאבים של חמישה כדורי ארץ כדי לספק את צורכי האנושות. ואילו אם אזרחי העולם כולם יצרכו משאבים בקצב שאנשים צורכים במדינות ה-OECD והאיחוד האירופי, יהיה צורך בכמות המקבילה ל־3.3 כדורי ארץ כדי לעמוד בקצב ההתמכרות לצרכנות היתר. המדינות העשירות ביותר, כמובן, צורכות עד פי 10 יותר משאבי טבע מאשר העניות ביותר. העניות הן גם אלו שמסייעות להוריד את עלויות הייצור עבור המדינות הזוללות את משאבי הכדור. וכך, צרכנות יתר מאיימת על היכולת של האנושות להיאבק בשינויי האקלים ובהשפעות סביבתיות נוספות.
השינויים הגדולים הנוגעים להתמודדות עם משבר האקלים תלויים בממשלות, וגם כדי להתמודד עם הנזק הסביבתי הכבד שגורמת בהלת הצרכנות לסביבה, יצטרכו מדינות לדרבן שינוי של מערכי ייצור. אך לפי מחקר שבוצע באוניברסיטת ניו סאות’ וויילס, אין מנוס גם משינוי באורח החיים האנושי למסלול של הפחתת צריכה. כשאנשים יקנו פחות, זה ייתרגם לירידה מיידית בפליטות ובזיהום.
"יש מוצרים שמושקעים המון משאבים בייצור שלהם, ומשליכים אותם לפח אחרי שימוש קצר. יש לאנשים נטייה לחשוב שאם אלו מוצרים קטנים, כמה הם כבר ישפיעו. למוצרים הזולים האלו יש לרוב מחזור חיים קצר, ואין עליהם נתונים סביבתיים שקופים. יש עליהם מבצעים אינסופיים שגורמים לקנות יותר", מסבירה ורד בלאס, חוקרת אקולוגיה תעשייתית באוניברסיטת תל אביב. "אנשים מקטינים את היכולת שלהם לשנות כשזה נוח שלהם, ולא מבינים את הכוח שיש להם כשהם יוצרים ביקוש. זה מוביל לשימוש גדול יותר במשאבי טבע, תהליכי ייצור מזהמים, ואלו מוצרים שכשמשליכים אותם למזבלות, הם מזהמים מאוד את הסביבה. את רובם אי אפשר למחזר. כל הדברים האלו באים לידי ביטוי גם בגזי חממה. השינוי בתחום הוא משולב: צרכני, יצרני ורגולטורי. הפתרון לא נעוץ רק במקום אחד".
מה למשל צריכות הממשלות לעשות? לבלאס כמה דוגמאות: "כשמדברים על רכש מוצרים יותר ירוקים, אחד המקומות שלממשלה יש בהם הכי יכולת להשפיע, זה שהיא בעצמה תעבור לרכש כזה. כולם רוצים לעבוד עם הממשלה, וזה יכול לתת לתעשייה כיוון להתפתח אליו. הצעת רגולציה אחרת היא כמו זו הקיימת באירופה — 'הזכות לתקן'. חנויות צריכות להציע ללקוחות באופן זמין את האפשרות לתקן את המוצרים. בצד הייצור, אם מדברים על פלסטיק, אז ממשלות יכולות לחייב ייצור שלא מסתמך על כמה סוגי פלסטיק ביחד אלא פלסטיק מסוג אחד וכזה שאפשר להפריד ולמחזר. זה תחום קשה, כי צריך ליצור רגולציה ספציפית לכל זרם מוצרים. חקיקה שתשפיע מראש על עיצוב המוצר דווקא בשלב השימוש שבו היא גם קריטית, בייחוד אם רוב ההשפעה מרוכז בשלב השימוש. בנוסף צריך לעודד ואף לדרוש מיצרנים לפרסם ולהנגיש תוצאות ניתוח מחזור חיים סביבתי לכל מוצר: פליטות גזי חממה, אנרגיה, צריכת מים, רעילות, מה ההשפעה הסביבתית של כל מוצר. זה לא קורה היום בסקאלה גדולה, אבל זה יאפשר לצרכנים להבין את ההשפעה של המוצרים שהם קונים. בדיוק כמו שהיום אנחנו הרבה יותר מודעים למידע בתוויות מזון, כך נלמד את ילדינו לקרוא את התווית הסביבתית. חברות צריכות להיות תחרותיות סביבתית, ולא רק מבחינת המחירים. גם החברות הגדולות צריכות לעודד שינויים בייצור, בצריכה ובמודל העסקי. יש כאן אתגרים בכל החזיתות, אבל השינוי אפשרי".
לעת עתה, הפופולריות של המוצרים הזולים — מהגאדג׳טים לאופנה המהירה — דווקא סוחפת את הדורות הצעירים. כן, דווקא אלו שמעידים בסקרים על דאגה לכדור הארץ וחשש מפני משבר האקלים. "בסיס המחשבה השיווקית הוא שמודעות מובילה לפעולה. כלומר, אם יש משהו שחשוב לך ואת יודעת את האמת, התוצאה היחידה האפשרית היא לא לצרוך אותו", אומרת פרופ׳ רננה פרס, מומחית לשיווק מהאוניברסיטה העברית. "מסתבר שזה עובד בכל מיני תחומים, אבל לא עובד מספיק בנושא הסביבתי – שם יש פער מאוד גדול בין מודעות ועמדה להתנהגות.
"ארגוני סביבה עובדים המון על העלאת המודעות וזה לא מצליח, כי מודעות היא לא העניין. בנושאים האלה, שבהם יש רווח לטווח קצר, כמו חולצה ׳מהממת׳ וזולה, עם מחיר כולל לטווח הארוך (זיהום וניצול), משוואת המודעות־פעולה לא עובדת. בנושאים האלה, בגלל הטבע האנושי, הרגולטור חייב להתערב. כך היה מאז ומעולם".