ניתוחזו לא הכלכלה, טמבל: האמריקאים מעדיפים נשיא חזק
ניתוח
זו לא הכלכלה, טמבל: האמריקאים מעדיפים נשיא חזק
בתקופת כהונתו ביידן הצליח להוריד את האינפלציה, והיא צנחה מרמה של 9% ביוני 2022 ל-3% ביוני אחרון . ביידן גם הצליח להוריד את האבטלה ולפי ה-IMF תחת הקדנציה נוצרו 16 מיליון משרות חדשות. יתרה מזו, מדד S&P 500 עלה בתקופתו ביותר מ-46%. אבל כלכלה זה לא הכל. ממשל ביידן כשל ביצירת הרתעה מה שמשחק כעת לידיים של טראמפ
1. המועמד הרפובליקני לנשיאות, דונלד טראמפ, כינה את ג'ו ביידן, "הנשיא הגרוע ביותר בתולדות ארה"ב", זאת מיד אחרי הודעתו של הנשיא על פרישה מהמירוץ. מדובר בעוד "אי דיוק" של מי שמסתמן (כך לפי הסקרים) כנשיא הבא של הכלכלה הגדולה בעולם. בראייה לאחור, האתגר הגדול של ביידן, שהחל את הכהונה בינואר 2021, היה להשיג צמיחה כלכלית תוך התמודדות עם התפרצות אינפלציונית מסוכנת וחסרת תקדים שהאמריקאים לא ראו מאז שנות ה-70 והיוותה איום של ממש על הכלכלה ועל רמת החיים של אזרחיה. ביידן עמד במשימה.
בשנה הראשונה לכהונתו, ביידן נהנה "מכל הטוב": פתיחת הכלכלה מחדש אחרי מגיפה חסרת תקדים, ביקושים כבושים בעקבות "הקורונה" ותוכניות תמיכה ממשלתיות מהנדיבות ביותר שהותיר קודמו הבטיחו צמיחה אדירה של 5.8%. אלא שבאותם ימים, האינפלציה "ברחה" לו (ובעיקר לבנק המרכזי –"הפד" ולעומד בראשו, ג'רום פאוול פאוול) תחת הטענה כי מדובר בתופעה "זמנית" על רקע פערי ביקוש והיצע.
אלא שהמספרים מטלטלים היום מאשר אז: האינפלציה עמדה ב-1.4% בתחילת הקדנציה של ביידן בינואר 2021 ושנה מאוחר יותר כבר על 7.5% (יעד יציבות המחירים עומד על 2% בממוצע). האתגר הכלכלי של הקדנציה של ביידן התחדד: להוריד את האינפלציה שפגעה קשות בהכנסה הריאלית של האמריקאים – וזו באמצעות העלאת ריבית דרקונית על ידי ה"פד"- אך בלי לגרום לנחיתה קשה, כלומר בלי מיתון. היעד הזה הושג: ארה"ב צמחה ב-2022 בכ-2% וב-2023 בכ-2.5% כאשר הצפי ב-2024 הוא של 2.6%.
אך חשוב מכך לפי דו"ח של ה-IMF, נכון לסוף שנת 2023 ארה"ב הפכה לכלכלה היחידה בקרב ה-G20 שהצליחה להחזיר את רמת הפעילות הכלכלית לרמות שנרשמו ערב המגיפה. במקביל, האינפלציה צנחה מ-9% ביוני 2022 ל-3% ביוני אחרון בזכות העלאת ריבית מהירה וקשה מ-0.25% ל-5.5% תוך 15 חודשים.
צלילה אל תוך הנתונים מדגיש את גודל האתגר: בין אפריל 2021 לאפריל 2022, שיעור השינוי השנתי בשכר בארה"ב היה –במהלך כל התקופה - גבוה מ-10% ובאפריל 2021 הגיע לשיא היסטורי - מעל 15%. כלומר, ביידן הצליח להתגבר על מה שמכונה "ספירלה שכר-מחירים" או ספירלה אינפלציונית (המחירים עולים, השכר עולה כדי להדביק את הפער, ואז המחירים שוב עולים) ולקרר את המשק. "כלכלת ארה"ב השיגה ביצועים יוצאי דופן במהלך השנים האחרונות", הוא משפט הפתיחה של הדו"ח השנתי של ה-IMF האחרון שהתפרסם בשבוע שעבר ולא בכדי. הדבר הושג לא מעט בזכות הקשר החיובי והמכבד שקיים עם הבנק המרכזי שזכה לעצמאות מוחלטת תחת הקדנציה שלו. המאפיין הזה צפוי להשתנות באופן רדיקלי אם טראמפ יעלה לשלטון: כבר ב-2019 תקף טראמפ את פאוול וקרא לו "חסר מושג". פאוול יתקשה לשמור על ריבית גבוהה והגידופים מהנשיא החדש, שלא מאופיין בסבלנותו, יגיעו מוקדם מהצפוי.
2. הדבר המרשים אינו רק שהשליטה באינפלציה הושגה עם צמיחה אלא עם ירידה באבטלה (מ-6% לרמות של 3.5%-4%, שהם שיעורי נמוכים בהסתכלות היסטורית) ועלייה בתעסוקה: לפי ה-IMF תחת קדנציית בידן נוצרו 16 מיליון משרות חדשות. החשש הגדול בתקופת המגיפה (אז שיעור האבטלה זינק ל-15%) היה היווצרות תופעת "היסטרזיס" -כאשר להפרעות זמניות וחדות בכלכלה (כמו מגיפה) הן בעלות השפעות קבועות על רמת התעסוקה בעיקר כי עובדים מובטלים לתקופה ממושכת עלולים לאבד את כישוריהם או את המוטיבציה לשוב לשוק העבודה, מה שמקשה עליהם למצוא עבודה חדשה. זה יכול להוביל לשיעור אבטלה טבעי גבוה יותר לצמיתות. זה לא קרה.
רמת ההשתתפות בשוק העבודה חזרה לרמות ערב המגיפה כאשר בניגוד למה שהתרחש באירופה, גם רמת הפריון שחלק ממנה מוסברת בגידול העקבי בהשקעות במשק, עלו אף הן. יתרה מזו, מדד S&P 500 עלה בתקופת ביידן ביותר מ-46% כאשר עושר משקי הבית גדל באותה תקופה ב-17.7%. בדיקה של ה-IMF מראה כי בכל החמישונים חלה התעשרות (רמת הנכסים הריאלית עלתה).
נקודת האכילס הגדולה של ממשל ביידן היתה המדיניות הפיסקאלית. יחס חוב תוצר של ארה"ב הוא מהגבוהים בעולם המערבי ובעולם בכלל. מ-130% תמ"ג ב-2020 (שיא המגיפה) לרמות של 123% תמ"ג, אך עדיין מדובר ברמות שלפי כלל הארגונים הכלכליים הבינלאומיים אינן בנות קיימא (הסכום הנומינלי מתקרב ל-35 טריליון דולר). ממשלת ביידן סיימה את שנת 2023 עם גירעון של 8% תמ"ג. לפי הדו"ח השנתי של ה-OECD על ארה"ב, חלק משמעותי מהגירעון של 2023 הוא גירעון מבני. כלומר, יש פער קבוע בין רמת ההכנסות לרמת ההוצאות וזאת על רקע הקלות במיסוי וסדרה ארוכה של תוכניות פיסקאליות מרחיקות לכת כגון התוכנית לחילוץ אמריקה בתחילת הקדנציה בסך כ-2 טריליון דולר (בעקבות הפנדמיה); חוק השקעות בתשתיות ועבודות - עוד 1.5 טריליון דולר בהשקעות והוצאה ציבורית; חוק הפחתת האינפלציה בשנת 2022 – חבילה פיסקלית ושל רפורמות שצפויה להקצות כ-433 מיליארד דולרים למטרות אקלים ורווחה. יש גם סדרה ארוכה של הטבות תקציביות כמו אלו שהוענקו לסטודנטים כדי לכסות את ההלוואות שלהם לצורך מימון שכר הלימוד. לפי מכון המחקר "הוועדה לתקציב אחראי", ביידן הגדיל את ההוצאה הממשלתית ב-4.3 טריליון דולר נוספים מאז ינואר 2021 ועד כה (אגב, טראמפ הוציא בתוכניות דומות כ-8.4 טריליון דולר, אך הוא נאלץ להתמודד עם שיא השלכות הקורונה).
3. אז מה בדיוק לא עבד? בראש ובראשונה, התחושות כלפי ביידן היו שליליות. האזרח האמריקאי שקם לעבודה ראה איך המחירים מאמירים ותשלומי המשכנתא שלו עפים לשמיים כאשר הוא משלם הרבה יותר ריבית, כתוצאה ממאבק באינפלציה. עם זאת, למרות ה"כאב" הכרוך במדיניות המוניטרית האגרסיבית של ה"פד", עדיין האינפלציה לא חזרה ליעד והריביות נמצאות בשיא שלא נרשם זה כמעט 17 שנה. בינתיים, אין איתותים כי הריבית תרד, לבטח לא באופן משמעותי.
למרות שברמת המאקרו המספרים נראים טוב, אי השוויון והעוני בארה"ב –אחד מהמדינות הכי אי שוויוניות במערב (מקום שלישי אחרי קוסטה ריקה וטורקיה) - המשיך לגדול. אך יתכן כי הבעיות הגדולות של ממשל ביידן לא מרוכזות בכלכלה. כפי שהיטיב להגדיר אחד ההיסטוריונים החשובים בימינו, פרופ' ניל פרגוסון, ממשל ביידן כשל כישלון מוחץ ליצור הרתעה. תחת שלטונו התרחשו שני מגה-אירועים גיאופוליטיים: הפלישה של פוטין לאוקראינה (שהתפתחה למלחמה שטרם נגמרה) וגם מתקפת החמאס על ישראל (שגם התפתחה למלחמה שטרם נגמרה). שני האירועים האלו הזניקו את חוסר היציבות הגיאו-פוליטית העולמית לרמות שיא, הובילו לאינפלציה, ל"פרגמנטציה" גיאו-כלכלית לפרוטקציוניזם חסר תקדים (לא פחות ממה שהיה בממשל טראמפ). גם הנסיגה האמריקאית מאפגניסטן נתפסה כאקט של חולשה.
ביידן נתפס כנשיא "חלש" וזו גם הסיבה מדוע כל הקמפיין נגדו מבוסס על גילנות (הדגש על גילו) והדגש על "המעידות" ו"הבלבולים" שלו. חולשתו בזירה הבינלאומית מוסברת במידה לא מבוטלת במפלגה שלו ובשינויים הדרמטיים שהיא עברה בהרכב האידאולוגי שלה. מברני סנדרס, אלכסנדריה אוקסיו קורטז ואילהן עומאר, המפלגה הדמוקרטית כוללת בתוכה "קיצונים" שאותתו לפוטין ולקיצונים איסלאמיסטים כי ארה"ב נטולת תיאבון למלחמה כדי לשמר את מאזן הכוחות ואת הסדר העולמי הגלובלי. המסר הזה עלול להיות קטלני ורק להזמין מלחמה, בעיקר כאשר מתמודדים עם "ציר רשע" מוצק. אותו פרגוסון, העלה על נס את העובדה שהסינים לא פלשו לטייוואן. "המופע" שכולנו הינו עדים בדבר השתלטות של קיצונים על קמפוסים שלמים עם מסרים תומכי חמאס והמתקפות על 7 באוקטובר הוא עוד הוכחה לתהליכים שעוברת אמריקה אך בעיקר המפלגה הדמוקרטית. זה גם מסביר את "הריאקציה" והנהירה לכיוון טראמפ, שרק לפני מספר שנים היה שותף להפיכה בקפיטול ומעורב באין ספור פרשיות – כולל תשלום דמי שתיקה לשחקנית פורנו. זו הכמיהה לאיש "חזק" שרוצה להשיב את אמריקה ל"גדולה". וביידן, חלש. אבל הפעם, זו לא היתה הכלכלה, טמבל.
