מאחורי "ההתפטרות השקטה" מסתתרת התאגדות גדולה
מאחורי "ההתפטרות השקטה" מסתתרת התאגדות גדולה
המתפטרים שלא מוכנים להשקיע בעבודה יצרו באז. ואולם התופעה האמיתית שבה יש לדון אינה קשורה בעובדים שאינם מספקים ייצור יתר ללא תגמול, אלא בתאוות בצע תאגידית שגוררת עכשיו תנועת התאגדות פנומנלית
בשבוע החולף החל רעיון חדש על שוק העבודה לעשות שמות — "ההתפטרות השקטה". הרעיון אינו נוגע להתפטרות ממשית, אלא מאמץ לשרטט גבולות יציבים וברורים בין חיים פרטיים ועבודה, לעשות רק מה שהתפקיד דורש ולא מעבר לו.
זה אולי נשמע מבלבל, הרי מדוע יש צורך במושג שמתאר נוהגי עבודה סבירים לחלוטין שאותם מקיימים רבים? אבל המונח החדש־ישן הפך לאחרונה ויראלי אחרי שכמה סרטונים ברשתות החברתיות, שמעודדים את המעשה, הפכו פופולריים במיוחד. הבאזז היה מספיק קולני, כמו גם הביקורת עליו שלפיה לעשות מה שנדרש, ולא יותר, מטפח עצלות ופוגע בביצועים. זאת, עד שה"ניו יורק טיימס", ה"וול סטריט ג'ורנל", וגם עיתונים בישראל, סיקרו את התופעה בהרחבה.
אך מה בדיוק יש לסקר? אין נתונים ממשיים וזה לא אמור להפתיע: מעסיקים לא ימהרו למדוד את רמת המחויבות של העובדים מחשש לקבל תגובות שליליות, והעובדים לא ימהרו לענות על סקרים (גם אם לכאורה אנונימיים) מחשש לתגמול. אז מדוע הסיקור כה אגרסיבי? סביר להניח שהוא טמון באווירה כללית שכוללת ירידה בנכונות להעניק, ללא עלות, את כל הזמן הפנוי למקום העבודה. זאת, בעיקר בחברות ספציפיות ומסוקרות שהעסקה בהן נחשבת אטרקטיבית. אבל הסיפור המהותי על שוק העבודה אינו מתרחש כלל שם, בחברות הטכנולוגיה, הפיננסים או הפרסום, אלא היכן שמרבית כוח העבודה נמצא: במשרות בתשלום נמוך שבהן ממילא לא "לוקחים את העבודה הביתה".
מאז שפרצה מגפת הקורונה אלפי מילים נכתבו על השינויים בשוק העבודה. עובדים לא מיומנים הוגדרו לפתע עובדים חיוניים, עבודה מרחוק הפכה לנורמה (שמאוחר יותר עברה דה־נורמלזיציה על ידי המעסיקים); גל של עובדים שלא חזר לעבודתו אחרי שפוטר או שעזב את עבודתו אחרי תקופות הסגרים הארוכות זכה לקטגוריה משלו — "ההתפטרות הגדולה" — ובשבועות האחרונים מדובר רבות על גלי הפיטורים שחווה שוק הטכנולוגיה במסגרת מהלכי התייעלות שעשו חברות שפניהן לעתיד דליל במזומנים.
לאורך כל התקופה הזו עובדים מכל הסוגים הוגדרו בעיקר בצורה אחת — מפונקים ועצלנים, שלא רוצים לעבוד (או לעבוד מעבר לשעות העבודה), שמעדיפים למשוך דמי אבטלה ולקבל צ'קים מהממשלה מאשר ממש לתרום לכלכלה; שלא רוצים להגיע למשרדים, שפוגעים ביצירתיות, בפריון ואף בתרבות החברה. נרטיבים שליליים אלו הדהדו ועשו דרכם הלוך ושוב בין אמריקה התאגידית והבית הלבן בכל פעם שהיה קושי להסביר או להגיב לשוק ולמצב הייחודי שהמגפה יצרה.
כך למשל כשממשל טראמפ החליט לצאת בתוכנית עם דמי אבטלה מורחבים בתחילת המגפה, מיטש מקונל, מי שהיה אז מנהיג הרוב בסנאט, כינה את הפעולה "מדיניות מטורפת שמשלמת לאנשים כדי להישאר מובטלים". אחרי שחלקים גדולים באוכלוסיות כבר היו מחוסנים, התחיל קמפיין חדש של מעסיקים לדרוש מעובדיהם לשוב לעבוד באופן מוחלט במשרדים, למרות שהדבר היה מאוד לא פופולרי.
בספייסX, אילון מאסק הסביר במייל כי מי שלא יגיע למשרד יכול לראות עצמו מפוטר, באפל הורו לכל העובדים לשוב לעבוד במשרדים וכך גם בגוגל וחברות ענק נוספות. בחודשים האחרונים, ולאור שיעורי השתתפות נמוכים בכוח העבודה במשרות בשכר נמוך, התחילה להישמע בקרב מעסיקים הטענה ש"אף אחד לא רוצה לעבוד" ושעובדים פוטנציאליים "נעלמים" למעסיקים בתהליך הגיוס. בסקר שנערך על ידי "פורבס" רק בינואר האחרון, אחד מכל חמישה מנהלים הסכים עם ההצהרה הזו.
אם אפשר לתאר מכנה משותף להגדרות ההיסטריות של שינויים מסוימים בשוק העבודה הרי שאחד מהם קשור לעובדה שהם כולם נעשים על ידי המנהלים והתאגידים. מדובר ברטוריקה תאגידית עוינת לעובדים שמתעלמת מהנושא המרכזי — תנאי העבודה. ולמרות שתאגידים יטענו אחרת, בארה"ב אין מחסור בכוח אדם ולעומת זאת יש מחסור בעבודות טובות ומתגמלות, במעסיקים קשובים, בימי מחלה וחופשה, מחסור בשכר בסיכון ובמסגרות לילדים. הפרדה בריאה בין חיים לעבודה היא אינה התפטרות; אנשים אינם עצלים ועבודה מהבית היא יעילה ומיטיבה משמעותית עם העובדים. זה לא ש"אף אחד לא רוצה לעבוד", אלא ש"אף אחד לא רוצה לעבוד בתנאים שאותם מציעים המעסיקים".
הבעיה היא גם לא האמצעים להעניק לעובדים תנאים משופרים: שולי הרווח של התאגידים בארה"ב הגיעו בחודש החולף לשיעורים הגבוהים ביותר מאז 1950. לפי לשכת המסחר האמריקאית, רווחי התאגידים האמריקאיים הלא פיננסיים זינקו ברבעון האחרון לשיא כל הזמנים. במקביל שכר המינימום השעתי לא עודכן כבר 15 שנה, ובארה"ב נוצרו בעיקר משרות בשכר נמוך. דינמיקה זו יצרה פער גדל בין השכר השעתי החציוני של עובד לבין התפוקה לשעת עבודה. בפשטות, דיכוי שכר העובדים הביא לכך שהם לא השתתפו ברווחים,ורמות אי השוויון הוחרפו עד כדי כך ששני שלישים מכלל העושר בארה"ב נמצאים בידי ה־5% העליונים. עובדים שלא מספקים למנהלים ייצור יתר ללא תגמול בעידן של אי שוויון גובר אינם "בעיה" או "תופעה" שיש לדון בה. הבעיה היא תאוות בצע תאגידית והתופעה היא תנועת ההתאגדות הפנומנלית שמתרחשת בשנה האחרונה.
בחודשים האחרונים יותר מ־200 סניפי סטארבקס התאגדו, וזאת למרות מאמצים אגרסיביים, חלקם לא חוקיים, של הנהלת תאגיד בתי הקפה לשבור את התאגדות. באמזון הצליחו עובדי מחסנים להתאגד לראשונה מאז שהוקמה החברה, כך גם בצ'יפוטלה, ג'ון דיר, REI, טריידר ג'ו, ואפילו עובדי חנויות אפל וגוגל ועשרות אלפי מורים התאגדו. במינסוטה, ארגוני אחיות שמייצגים 15 אלף אחיות שעובדות בתאגידי בריאות הצביעו בעד יציאה לשביתה כדי שאלו "ישימו את חיי החולים לפני הרווחים". בימים אלו אלפי עובדי חברות הרכבות קרובים להשבית את תנועת הרכבות משום שמאז המגפה מורשה להם לקח רק יומיים חופש בחודש.
גם אלו שלא מתאגדים, לא נותרים אדישים. לפי סקר של הלשכה לסטטיסטיקה של משרד העבודה האמריקאי כשני שלישים מהאמריקאים תומכים באיגודי עובדים. זהו הנתון הגבוה ביותר מאז 1965. ולמרות שרק שיעור נמוך של העובדים בארה"ב מאוגדים — שפל של 10.3%, בחצי השנה הראשונה של 2022 נרשמה עלייה של 58% בניסיונות הרשמיים להתאגד וזאת כבר כעת יותר מהעלייה בשנת 2021 כולה.
עוד מראים הנתונים כי החברות באיגודים גם משתלמת: עובדים באיגודים מרוויחים בממוצע 16.6% יותר מעובדים שאינם מאוגדים, בהיקף ממוצע של כמעט 200 דולר לשבוע.
מחסור מתמשך בכוח אדם ומה שנראה כמו אי־שביעות רצון מתמשכת מצד עובדים ממגוון תעשיות היה אמור להיות הזדמנות למעסיקים לחשוב מחדש ובאופן יסודי על מערכת היחסים שלהם עם כוח העבודה שלהם. במקום זאת, נראה כי הם מנהלים מלחמה עיקשת להחזיר את העניינים למצבם לפני שנתיים: ממלאים את סדר היום בשיח מפוחד וחסר כנות על עובדים עצלנים, ולא על מה שהם באמת: שחוקים ועניים. זוהי מלחמה עיקשת, אך לצערם של התאגידים הזמן זז רק בכיוון אחד — קדימה.
