ניתוח כלכליסטהרפורמה של ביידן מתעלמת מהאיום המהותי: האמריקאים פוחתים
ניתוח כלכליסט
הרפורמה של ביידן מתעלמת מהאיום המהותי: האמריקאים פוחתים
נשיא ארה"ב התחייב לטפל בשורה של כשלי שוק, כולל ריסון ענקיות הטכנולוגיה והתחרות הלא הוגנת, אך לא נערך לטיפול בבעיה הבוערת של המשק האמריקאי: ירידה מתמשכת בתוחלת החיים וילודה שצנחה לשפל של 100 שנה
נתונים מעוררי דאגה לגבי עתידו של שוק התעסוקה האמריקאי התפרסמו בעת האחרונה, תוצר של אי־הוודאות הכלכלית שהחריפה בצל הקורונה. שיעור הילודה נפל בשנה החולפת ב־4% לרמתו הנמוכה ביותר ב־100 שנה, ואילו תוחלת החיים ירדה זו השנה הרביעית ברציפות, בעקבות עלייה במספר מקרי המוות שנגרמו מהתמכרויות והתאבדויות. ברקע המציאות הקודרת הזו, הממשל מקדם שורה של מינויים נשכניים האמורים לטפל בתחרות ובריכוזיות. בין השאר, הוכרז על מינוי ג'ונתן קנטר ליו"ר מחלקת ההגבלים העסקיים במשרד המשפטים, המצטרף ללינה קאן, כוכבת עולה בשמי הרגולציה, שמונתה ליו"ר רשות הסחר הפדרלית (FTC), ולטים וו, מבקר מגזר הטכנולוגיה, שיכהן במועצת הכלכלה הלאומית. השלישייה הזו צפויה לאכוף את הצו הנשיאותי שעליו חתם הנשיא ג'ו ביידן החודש להגברת התחרות. עם זאת, הגבלים עסקיים לא בהכרח יסייעו לציבור האמריקאי שחייו הולכים ומתקצרים, להיות חלק מהצד המשגשג של הכלכלה.
1. התחלה טובה
הצו שעליו חתם ביידן ובו הוא מורה לכל הסוכנויות בממשל להתמקד ביצירת תחרות הוגנת, הוא יוצא דופן. על פני 72 יוזמות שונות, הוא מטפל בשורה של כשלי שוק אמיתיים שפוגעים בצרכנים ובמתחרים הקטנים. ברוח הנשיא, הצו הוא משאלת לב לריסון ענקיות הטכנולוגיה וכולל הנחיה להידוק הפיקוח על מיזוגים ורכישות וריסון התחרות הלא הוגנת.
אבל ההבטחה הקונקרטית שלו מצויה בפרטים הקטנים, כמו הענקת היתר למכירת עזרי שמיעה ללא מרשם רופא, ריסון השימוש התאגידי בסעיפי אי־תחרות שמונעים מעובדים להחליף מעסיקים, והגבלת כוחם של יצרני הציוד החקלאי, בראשם ג'ון דיר, בבואם למנוע מחקלאים לתקן את הכלים שלהם במוסכים מקומיים או בכוחות עצמם, במסגרת מה שמכונה "הזכות לתקן".
רוח המסמך היא שינוי טון ראשון מאז מדיניותו של ממשל רייגן בשנות ה־80, שסבר כי "הממשלה אינה הפתרון לבעיות שלנו, הממשלה היא הבעיה שלנו", וקריאה מהותית ראשונה מאז להתמודד עם בעיית הגודל של חברות. "לפני 40 שנה בחרנו בדרך הלא נכונה", אמר ביידן. "בעקבות הפילוסופיה המוטעית של אנשים כמו רוברט בורק, נסוגנו מאכיפת חוקים שמקדמים תחרות... מה קיבלנו? פחות צמיחה, השקעה מוחלשת, פחות עסקים קטנים. יותר מדי אנשים שעניים יותר מההורים שלנו. אני מאמין שהניסוי נכשל".
את המסר הבינו כולם. נציגי המפלגה הדמוקרטית שחותרים למדיניות כזו כבר שנים, כמו הסנטוריות אליזבת וורן ואיימי קלובצ'ר, שיבחו את האירוע, בעוד ענקיות הטכנולוגיה, שנמצאות בלבו של הצו, גינו אותו. "כשרפובליקנים מגבים הצעות הגבלים עסקיים מתקדמות בגלל חשש מטכנולוגיה, הם פותחים את הדלת לאקטיביזם פרוגרסיבי בתחום ההגבלים העסקיים", נמסר בהצהרת Netchoice שמייצג את האינטרסים של גוגל, פייסבוק, אמזון עליבאבא ואחרות.
2. עבר לא מרשים
שינוי טון כזה הוא ראוי לציון, אך המשמעויות הקונקרטיות עוד עמומות. לא רק שצווים נחתמים כדי להפר או לבטל, אלא שלאורך השנים, חלק מדרישות ביידן היו מעוגנות כבר בחקיקה שלא יושמה. כך, עוד ב־2017 הצליחה וורן להעביר חקיקה בנוגע למכשירי השמיעה, אבל משרד הבריאות לא ממש יישם אותה. בידי ה־FTC נמצאות כבר החקיקה והסמכויות לאכוף חלק מהדרישות בצו, לרבות סעיפי אי־תחרות של מעסיקים ופיקוח על התחרות באינטרנט. כדי ליישם את ההוראות, לא רק שהבירוקרטיה צריכה לציית או לא להפריע, עליה לעשות זאת באגרסיביות. זו כמובן משימה קשה.
כמובן, שהמכשול הבירוקרטי הוא משמעותי אבל הוא לא חדש. מה שנדרש כדי לגרום למכונה הענקית הזו לזוז זה מנהיג נחוש במיוחד. להניח את האחריות על כתפיו של ביידן עלול להתברר ככישלון, בהינתן כי לאורך הקריירה הפוליטית שלו הוא לא הצטיין בטיפול בתאגידים גדולים.
כשנכנס לבית הלבן כסגנו של הנשיא אובמה ב־2009, הוא עשה זאת כשהסנטימנט הציבורי כלפי תאגידים היה בשפל חסר תקדים, קצת כמו היום. היתה זו תקופת המשבר העולמי שלו היה אשם בולט אחד: הבנקים הגדולים ותאוותם לרווחים. כשאובמה וביידן נכנסו לתפקיד, ההערכה היתה כי יהיה זה שחר של יום חדש לליברליזם. אובמה הבטיח לקבוע מחדש כללים לוול סטריט ואף העביר ב־2010 את חוק דוד־פרנק כדי לרסן את המערכת הפיננסית. לקח שנתיים עד ששיכרון החושים התפזר, והתברר כי הלוביסטים של הבנקים לא השאירו הרבה בחקיקה. פרופסורית אחת למשפטים מהרווארד בשם אליזבת וורן היתה כה מתוסכלת מהמצב, שהיא החליטה להיכנס לפוליטיקה.
זה כמובן לא נגמר כאן. לאורך כהונת אובמה, הנשיא וסגנו חיבקו באופן יוצא דופן את חברות הטכנולוגיה, המייסדים־מנכ"לים קיבלו מושבים בשולחנות הדיונים, והחקיקה המשיכה לטפח אותן, כל הדרך עד לדומיננטיות שלהן היום בשוק. הן גם גמלו על היחס החם עם תרומות נאות לקמפיין ביידן. במובנים מסוימים הוא אף גמל להן, פעם אחת כשבחר לסגניתו את קאמלה האריס, מועמדת ראויה לכל הדעות, אך שידועה בקשריה העמוקים לענקיות הטכנולוגיה עוד מימיה כתובעת בקליפורניה, ובפעם השנייה כששיבץ בצוות הבית הלבן בכירים לשעבר מאמזון, Airbnb, ליפט, מיקרוסופט, גוגל ודל. או כפי שרויטרס סיכמה זאת: "יותר בכירים מתעשיית הטק מאשר מבקרים של תעשיית הטק".
3. הגרעין הוזנח
ביידן הסביר שתכלית הצו היא "להוריד מחירים, להגדיל שכר ולקחת צעד קריטי נוסף לעבר כלכלה שעובדת עבור כולם". ואכן, סעיפיו מטפלים בנושאים מהותיים אך עטיפתו, כאילו התחרות היא הדרך להגשים את היעדים הללו, מטעה.
האם בעיות העומק בכלכלה האמריקאית שאחראיות לאי־השוויון המעמיק קשורות לתחרות? לא בהכרח. האם הצו הזה מטפל בשבר הקשה שהביא לכך שהמעצמה הגדולה בעולם רואה נפילה בתוחלת החיים? בכלל לא.
כך, למשל, וולמארט ואמזון, ששולטות ביחד בשוק הקמעונאות המקוון והפיזי, שחקו עד דק את רמות המחירים והן אחראיות במידה רבה לזינוק בצריכה האמריקאית, הגבוהה גם כך. גוגל ופייסבוק, שתי ענקיות אחרות, מחלקות את מרבית המוצרים שלהן בחינם (נכון, זה אומר שאנחנו המוצר). שאלת התחרות גם לא תפתור בעיות הנוגעות לשירות. להוציא את סעיף "הזכות לתקן" עבור כלים חקלאיים, ענקיות הטכנולוגיה דווקא כתבו מחדש את חוויית הצרכנות העולמית, תוך שהן יוצרות אמות מידה ממכרות שמובילות את כל התעשייה.
היכן אנשים בכל זאת נפגעים מהמערכת הקיימת? בשכר המינימום הפדרלי שלא עלה מאז 2007 ואשר ביידן טרם פעל כדי להעלות, בתנאי ההעסקה הלא אנושיים של העובדים בשכר הנמוך שפעמים רבות לא זוכים לתנאים סוציאליים בסיסיים, במערכת הפיננסית שעדיין כוללת אפליה ממסדית נגד האוכלוסיות השחורות והחומות, ובמערכת המיסוי שמאפשרת לעשירים ולתאגידים להתחמק מתשלומי מס הוגנים. נכון שמנקודת מבט אנטי־מונופוליסטית מדובר בצו משמעותי, אבל הוא איננו הבשורה שלה מצפות השכבות התחתונות והשחוקות.
