עשירי ארצות הברית רוכשים אדמות חקלאיות לגידור אינפלציה
עשירי ארצות הברית רוכשים אדמות חקלאיות לגידור אינפלציה
קרקעות חקלאיות, שהניבו תשואה שנתית ממוצעת של 10% בחצי המאה האחרונה, הפכו כלי פופולרי לגיוון ההשקעות של האולטרה־עשירים שאינם מתעניינים בגידולים ופוגעים בסביבה; את הטרנד מוביל ביל גייטס
אחרי שהשקיעו מאז פרוץ משבר הקורונה עשרות מיליארדי דולרים ברכישת שכונות שלמות בשוק הדיור האמריקאי, קרנות הגידור, הפנסיה והאולטרה־עשירים מתמקדים כעת בקרקעות חקלאיות. את המגמה מוביל לא אחר מאשר ביל גייטס, האיש הרביעי בעושרו בעולם. במהלך המגפה זינק הונו המוערך של מייסד מיקרוסופט ב־20 מיליארד דולר. גייטס ניצל חלק מהכסף הזה כדי להגדיל את שטח הקרקעות החקלאיות שבבעלותו, ובינואר הוא הפך לבעל האדמות החקלאיות הגדול ביותר בארצות הברית.
בעשור החולף צבר גייטס יותר ממיליון דונם אדמות חקלאיות ב־18 מדינות בארצות הברית בשווי כולל של 690 מיליון דולר. בעקבות זאת הוא מחזיק ביותר אדמה מכל טריטוריה אוטונומית של האוכלוסייה הילידית שנושלה. גייטס הגשים את הטקטיקה הפיננסית הזו באמצעות חברת ההשקעות Cascade Investment ורשת סבוכה של כ־22 חברות פיננסיות אחרות, שלפי תחקיר NBC הן חברות קש. אבל הוא רק אחד מעשירי המדינה ועושי שוק מוול סטריט שנוהגים מאז משבר 2008 לעבד אדמות חקלאיות מרחוק ולקצור מהן רווחים, בלי שהם באמת נוגעים בהן.
הביקוש לאדמות זינק
קרנות פנסיה וגידור ואולטרה־עשירים רואים היום, ובצדק, באדמות החקלאיות השקעה בטוחה ומוחשית, ששומרת על ערכה נגד האינפלציה. לפי מגזין "פורבס", ב־50 השנה האחרונות הניבו אדמות חקלאיות תשואה שנתית ממוצעת של 10%. אך טבעי הוא שעם מספרים כאלה, ובזמן שהצורך במזון עולה, יזנקו גם הביקושים לאדמות חקלאיות והאטרקטיביות שלהן כנכס פיננסי. ההשקעה בהן הפכה לכלי פופולרי לגיוון תיקי השקעות, וב־2013 אף הושקו קרנות ייעודיות להשקעה בנדל"ן כזה (ריט).
לפי נתוני משרד החקלאות האמריקאי, כ־40% מכלל האדמות החקלאיות במדינה מושכרות, ושיעור המשקיעים הזרים גדל בעשור האחרון ב־60% ל־142.4 מיליון דונם, שטח שהוא שווה ערך לגודלה של מדינת ניו יורק. מגמה זו רק הולכת ומתחזקת, וזאת במיוחד בימים אלו שבהם ערפילי אינפלציה מחלחלים למחזור הדם בוול סטריט, וכך גם הפחד מפני גירעון. אלה מובילים את המיליארדרים לחפש אדמות חקלאיות לרכישה כדי לגדר את הסיכונים שלהם, ממש כפי שעשו אחרי המיתון הגדול.
אלא שההשקעות הללו אינן בהכרח טובות לעולם, להפך. במקרה של גייטס הדבר עומד בסתירה גמורה לתדמית שאותה הוא מטפח כאיש איכות סביבה, לוחם משבר האקלים, ופילנתרופ מושיע עמים שיביא מהפכה עולמית ירוקה. רכישת השטחים החקלאיים הגדולה ביותר שלו נעשתה ב־2017, אז רכש 61 נכסים מחברת השקעות קנדית בהשקעה של 500 מיליון דולר.
הצרה היא כי רכישת אדמות חקלאיות והשכרתן לטווח קצר דוחקת חקלאים להשתמש בפרקטיקות אינטנסיביות שפוגעות לרוב באיכות הסביבה, וזאת במטרה להשיג תשואה מהירה ככל הניתן מהאדמה שניתנה להם לזמן קצוב.
בין היתר הם משקיעים פחות, אם בכלל, באמצעי שימור ומניעת סחף, כמו שתילת גידולי כיסוי. בחשיבתם קצרת הטווח, הם גם לא מגנים על משאבי הטבע וחיות הבר ונוטים להחזיק במגוון מצומצם של גידולים. כשבחודש מרץ האחרון הוטחו בגייטס ההשלכות המזהמות של האסטרטגיה הפיננסית שלו, הוא התחמק תוך ניסיון להפריד בין השקעותיו לבין הקרן הפילנתרופית שלו. "קבוצת ההשקעות שלי בחרה לעשות זאת", הוא אמר בסדרת שאלות ותשובות ברדיט, "זה לא קשור לאקלים. ענף החקלאות חשוב".
אך כניסתם של שחקנים פיננסיים ענקיים לתחום לא משנה רק את התנהגות החקלאים עצמם, אלא גם את ניהול האדמות החקלאיות ברמת המקרו. שחקנים אלה שמונעים משיקולי רווח יקבלו החלטות מתוך ראייה פיננסית צרה שתועיל לשורה התחתונה שלהם, ולא לתעשייה, לחקלאים, לאדמות או לקהילות שנבנות סביבן. ההיסטוריה מלמדת שאותם שחקנים יעריכו לעתים כי משתלם יותר לשלם פיצויים או לנהל תהליך בוררות מתיש, מאשר להגן על הסביבה, התעשייה או הקהילות המקומיות.
להשלכות האקולוגיות נלוות השלכות כלכליות עמוקות. לפי אמרה ידועה, בעלות על האדמה היא בעלות על העושר. אריסטוקרטים התנהלו במשך מאות שנים בהתאם לרעיון זה וסביבו נוצר מבנה חברתי נצלני — הפאודליזם. בעת המודרנית בעלות על אדמה חקלאית הפכה לעסק משפחתי קטן הרבה יותר, אך גם תהליך זה התהפך. מאז שנות ה־80, ובעקבות פיתוחים טכנולוגיים, הצליחו מעט חקלאים לפתח שטחים גדולים יותר ויותר. ריכוז האדמות הלך והקצין בעשור האחרון, ובעלי הון התחילו לרכוש אדמות חקלאיות, בלי שיש להם כל הבנה או עניין בנושא. הם עשו זאת לא כדי לעבד את האדמות בעצמם, אלא כדי לעשות כסף מאלו שמעבדים אותן.
התוצאה מפעימה: נכון להיום, 13% מבעלי האדמות החקלאיות בארצות הברית מחזיקים ב־75% מכלל הקרקעות, מספרים שצפויים להחריף משמעותית בעשור הקרוב. לפי הערכות, מיליארד ו־618 מיליון דונם של אדמות חקלאיות בארצות הברית צפויים להחליף ידיים בפרק זמן זה. זאת בשל העובדה הפשוטה שיותר מ־80% מהשטחים החקלאיים בארצות הברית נמצאים בבעלות אדם שהוא מעל גיל 55, ו־50% בבעלות אדם מעל גיל 75, כשהגיל הממוצע הוא 58. לכן שטחים אלו בהכרח יחליפו ידיים, אך השאלה לאילו. ככל הנראה, לא ידיים עובדות, משום שאלו אינן יכולות יותר להרשות לעצמן רכישת קרקעות.
עלייה בביקושים למזון וכניסת שחקנים מתוחכמים הזניקו ב־20 השנה האחרונות את מחיר האדמה החקלאית פי שניים, כך שמחירו של אקר (כ־4 דונם) עומד על 3,160 דולר. המשמעות היא שמחירה של חווה חקלאית חציונית (כ־1,800 דונם) הוא כיום 1.4 מיליון דולר. סכומים אלה הולכים והופכים בלתי אפשריים עבור חוכרים וקונים (חקלאיים) קטנים שאינם מסוגלים להיכנס למלחמת מחירים עם תאגידים גדולים ואנשים עשירים. האחרונים, מאידך, צפויים להמשיך ולאגור אדמות במקומם באמצעות אותן טכניקות מזהמות.
מגמה כלל־עולמית
מדובר במגמה עולמית. לפי דו"ח שפרסמה בנובמבר 2020 הקואליציה הבינלאומית לאדמה, 70% משדות היבול בעולם נמצאים בבעלות 1% מכלל בעלי האדמות. עוד נמצא כי ריכוז האדמות והייצור מונע על ידי יצירתם של מכשירים פיננסיים חדשים לטווח קצר, כשהשינוי הגדול ביותר בבעלות המדינה מתרחש באירופה ובארצות הברית. שם, הם מסבירים, חקלאים עובדים יותר ויותר עבור קמעונאים, תאגידים מסחריים וקרנות השקעה, והרבה פחות עבור עצמם.
לפי מחקר אחר מ־2015, שינוי מתחולל גם ברמת המדינות, וניכר שחברות השקעה ותאגידים מסין ומארצות הברית רוכשים הכי הרבה אדמות זרות, בעוד מדינות באפריקה מוכרות הכי הרבה אדמות לזרים. גם אם תפיסות האדמה הללו אינן אלימות, המשמעות היא שהשליטה על האדמה החקלאית עוברת לידי אלו שאין להם כמעט קשר אליה. הם אלה שיחליטו למי להשכירה ולפיכך גם מה לגדל בה, אם בכלל. בסופו של דבר את ההשפעה ירגישו הקהילות המתגוררות מסביב לאדמות והמערכת האקולוגית ככלל.
