שגריר האיחוד האירופי בישראל: "מניעת שינוי האקלים חיונית לביטחון ישראל"

לפי כמה מחקרים שהתפרסמו לאחרונה, תוכניות התאוששות מהמשבר הכלכלי של מרבית המדינות, האיחוד האירופי לא ביניהן, לא ירוקות מספיק ולמעשה יש להן השפעה שלילית על הפחתת פליטות גזי חממה.

"באיחוד האירופי, פיתחנו את הגרין דיל לפני נגיף הקורונה, וזו עדיפות של נציבות האיחוד. הבנו שמשבר האקלים כל כך חמור, שהוא דורש שינוי פרדיגמה מוחלט מבחינה כלכלית. אנחנו צריכים לשנות את האופן שבו אנחנו מייצרים, צורכים ומטיילים. ואז הגיעה הקורונה, עם ההשפעה הכלכלית שלה, וזה כבר דורש מאתנו שינוי גישה בקנה מידה עולמי. ברמה הגלובלית יש צורך ב־10 טריליון יורו בהשקעות כדי להשיק מחדש את הכלכלה. רוב הכסף הזה יגיע מהלוואות.

עמנואל ז׳ופרה צילום: תומי הרפז

"זו הסיבה שהמאמצים בששת החודשים האחרונים היו לשלב מדיניות אקלים בתוכנית ההתאוששות שפיתחנו. אירופה רוצה להוביל בתחום ההתאוששות הירוקה. התוכנית שאימצנו כוללת 1.8 טריליון דולר על פני שבע שנים, והנציבות מייעדת יותר משליש מהסכום למדיניות מוכוונת אקלים. אבל האיחוד האירופי אחראי רק ל־7% מפליטות גזי החממה בעולם, 10% עם בריטניה. איך משכנעים מדינות אחרות, מזהמות גדולות, להצטרף אלינו? בחודשים האחרונים אנחנו מובילים את התחום הזה לבד, אבל עכשיו דברים משתנים. ארה"ב עזבה אמנם את הסכם פריז ב־4 בנומבר, אבל הנשיא הנבחר ביידן אמר שהוא רוצה להצטרף מחדש להסכם. סין הודיעה שתגיע לאיזון פחמני ב־2060, גם זו התפתחות חיובית. ומדינות אחרות כמו קוריאה הדרומית, יפן ודרום אפריקה הצטרפו לאיחוד האירופי בקביעת יעדים של איזון פחמני עד 2050".

“ישראל רוצה תקנים אירופיים”

מדינות אחרות לא מצטרפות. רוסיה אמרה שהיא מתכננת דווקא להגביר את תפוקת דלקי המאובנים שלה.

"זה לא תהליך פשוט, יהיו צעדים לאחור. ההחלטה של ממשל טראמפ לעזוב את הסכם פריז היתה מכה רצינית. אבל אפילו בארה"ב, בעת שהממשל הפדרלי נסוג לאחור, ראינו מדינות שקובעות יעדי פליטות פחמן משלהן ועסקים שלוקחים יותר אחריות. גם אם יש לפעמים צעדים לאחור חשוב לשמור על חוש הכיוון.

"וכאן לחדשנות וטכנולוגיה יש מקום חשוב מאוד, והיכן ששיתוף הפעולה שלנו עם ישראל חשוב. אם אנחנו רוצים להוציא את הפחמן מהכלכלה, אנחנו צריכים לחדש את שיטות הייצור שלנו. אנחנו צריכים לוודא שכל המגזרים, מתחבורה ועד אנרגיה, משתנים כדי להפחית פליטות פחמן. אנחנו צריכים למצוא מקורות אנרגיה חדשים ודרכים חדשות לאגירתם. אחד הדברים שאנחנו עושים זה למקד את מימון המחקר שלנו בתחום האקלים ואקו־סיסטם החדשנות של ישראל, שכולל את האקדמיה ואת התעשייה, כבר תרם למאמצי המחקר והפיתוח האלו ואני בטוח שהוא יימשך. הבט אחר שאנחנו עובדים עליו הוא המסגרת הרגולטורית. אנחנו עובדים עם המשרד להגנת הסביבה ומשרדי ממשלה אחרים בישראל כדי להביא תקנים אירופיים לישראל בכמה תחומים שקשורים לשינוי אקלים או להגנה על המגוון הביולוגי".

איך זה עובד? הביורוקרטיה כאן ידועה כאטית, והאקלים לא בדיוק בראש סדרי העדיפויות של ממשלת ישראל.

"בתחומים שעבדנו בהם, קיבלנו משוב חיובי מאוד מהממשלה. התמקדנו בעיקר בתחום של ניהול פסולת, ופעלנו לשיתוף ידע מעשי ורגולטורי בתחום. למרות קשיים בשינוי תקנים, הישראלים מתעניינים בתקנים אירופיים, בדרך שבה אנחנו יוצרים מסגרות נורמטיביות, ויש גישה חיובית לשילובן בישראל".

הבעיה היא שישראל לא עושה מספיק כדי לחשוב על אנרגיות מתחדשות.

"לוקח זמן להטמיע שינויים כאלו. אני רואה מודעות הולכת וגדלה לסוגיה בקרב מקבלי החלטות בישראל ובארגוני חברה אזרחית. דרושה גם מודעות גבוה מצד עסקים, צרכנים ומנהיגים. זה ייקח זמן. בשנה שעברה ראינו תלמידים בישראל מוחים בנושא משבר האקלים, וביוני היה לנו פורום מדיניות ירוק אונליין עם אלף משתתפים מאירופה ומישראל, כולל שר המדע והשרה להגנת הסביבה שדיברו על רצון לעבור לכלכלה נטולת־פחמן. אלו דיונים לא קלים, אבל העניין כאן גובר".

משהו בגישה של גורמי הממשל כאן השתנה בשנה האחרונה, לאור המגפה?

"אנחנו מדברים עם מקבלי החלטות וגורמים במשרד ראש הממשלה על יצירת תוכנית התאוששות ירוקה, אומרים שאסור לבזבז את ההזדמנות הזו. הדגשנו שיש כאן שינוי משמעותי שצריך לנצל, ושזה הזמן לעשות את זה. ישראל התמקדה בתחום הזה. למקבלי החלטות יש סדרי עדיפויות מתחרים בסוגיות כמו ביטחון ודיפלומטיה, וחשוב לנו להראות שצריך להתייחס לסוגיה זו באותה רצינות כמו לסוגיות אחרות. בנוסף, ובישראל מבינים את זה יותר, שינוי אקלים משפיע על הכלכלה — עם גשמים כבדים יותר ושיטפונות, ויותר גלי חום — אבל גם בהיבט הביטחוני: יש תחרות גוברת על משאבים מוגבלים. זה משפיע על כל העולם, אבל על אזורים מסוימים יותר מאחרים, והמזרח התיכון הוא אחד מהם. אז השקעה בשינוי אקלים היא גם השקעה בביטחון".

יש הרבה כוחות שמתנגדים למאבק במשבר האקלים. כמה כבר אפשר להשיג באמצעות דיפלומטיה, כשמולך ניצבות מדינות חזקות וחברות ענק?

"ראשית, צריך להבין שאפשר לחבר בין צמיחה כלכלית לצמצום פליטות. באירופה, מאז 1990, הפחתנו ב־3% את פליטות הפחמן, והכלכלה גדלה ב־61%. אז אפשר להשיג את השניים במקביל. אנחנו לא מדברים על חזרה לתקופת האבן. צריך לשנות את הפרדיגמה, ולהפוך את הכלכלה נטולת פחמן לתחרותית יותר מכלכלה מבוססת דלקי מאובנים. כמו בכל שינוי זה קשה אבל יש לנו זמן, לא הרבה זמן, כדי לשנות את המודלים העסקיים.

"שנית, פיתחנו מה שאנו מכנים דיפלומטיית אקלים. מדובר בעיסוק בשינוי אקלים ובהתאוששות ירוקה כחלק מרכזי במאמצים הדיפלומטיים שלנו. המשמעות היא לפנות למדינות השותפות שלנו ולמצוא ביחד דרכים חיוביות ותורמות. אבל צריך גם לפנות לעסקים, לארגוני חברה אזרחית, ולרשויות מקומיות שיש להןתפקיד מדהים למלא. בישראל, למשל, יש לנו תוכנית בשם Climamed, שכוללת רשויות מקומיות מישראל וממדינות אחרות באגן הים התיכון, שמסייעת להן לקדם מידיניות ידידותית לאקלים. המאמצים יכולים להתבצע גם מלמטה למעלה, וראינו כמה רשויות שביצעו עבודה מרשימה על מגוון ביולוגי ומדיניות אקלים. בנגב, למשל, עיריית ערד בנתה שדה סולארי כדי להפיק חשמל לצרכים מוניציפאליים. אנחנו עובדים גם ארגוני חברה אזרחית, ומעבירים תקציבים לעמותות בתחום". 

“לבנות קואליציה במקום לכפות”

אירופה תחליף את ארה"ב כקובעת טרנדים כלכליים שכולם רוצים לחקות?

"האיחוד האירופי מוביל בקביעת מדיניות, ביצירת מודעות ובתקצוב מדיניות אקלים מהתחלה. אבל יש לנו סגנון משלנו לעשות דברים: אנחנו מאמינים ששיתוף פעולה בינלאומי הוא קריטי. אנחנו לא רוצים לכפות, אלא לבנות קואליציה. אנחנו גם מודעים לכך שלבדנו לא נפתור את הבעיות ונמשיך לשלם את המחיר. אנחנו צריכים לעבוד עם אחרים. עם סין יש לנו מערכת יחסים מיוחדת, כי סין היא מתחרה מבחינת גישה לשוק ולסוגיות כלכליות אחרות, היא יריבה מערכתית כי אנחנו לא חולקים את אותו מודל חברתי. אבל היא גם שותפה גדולה בהחלט בכל הנוגע לשינוי אקלים. אנחנו צריכים לעבוד עם סין כשותפה. ארה"ב היא שותפה מרכזית, ואנחנו מצפים לחדש את שיתוף הפעולה הפורה והחזק אתה. אנחנו מקווים שארה"ב תשנה את הגישה ותשוב למאבק נגד שינוי אקלים. זו תהיה התפתחות מבורכת".

עד כמה ישראל חשובה לאיחוד האירופי כשותפה במאבק בשינוי אקלים?

"כרגע, ישראל היא לא שחקן מרכזי כמו הודו, סין, ארה"ב או אירופה. אבל מבחינתי, התחום העיקרי לשיתוף פעולה, התרומה העיקרית של ישראל, היא חדשנות. כאן יש לישראל ערך מוסף. יש לה כלכלה מאוד חדשנית, והיזמים הישראלים תמיד נמצאים לפני כולם. יש לנו שיתוף פעולה חזק מאוד סביב חדשנות ושינוי אקלים".

לפתרונות שמפתחים בישראל עם כספי האיחוד יכולה להיות השפעה מהותית של משבר האקלים?

"בהחלט. לפני כמה חודשים דיברתי עם חברת סטארט־אפ שמפתחת מערכת להגדלת היעילות האנרגטית ברשת החשמל ועובדת עם שותף גרמנ. אנרגיה היא תחום בעל פוטנציאל רב לשיתוף פעולה בין ישראל לאירופה. יש שני תחומים שאנחנו בוחנים. אחד הגדלת החלק של הגז בתמהיל האנרגיה כאמצעי מעבר לאנרגיה מתחדשת, כלומר איך להביא גז ישראלי לאירופה ויש כמה מחקרים, שעוד לא הסתיימו, שבוחנים בניית צינור גז במימון האיחוד האירופי. ושני זה חיבור של רשת החשמל הישראלית לאירופה, מה שיאפשר לישראל ליהנות מאנרגיה נקייה שמיוצרת באירופה, ואולי יום אחד להפך".

האנושות תצליח לעמוד ביעדי צמצום פליטות גזי החממה ולהגביל את ההתחממות הגלובלית ל־1.5 מעלות מאז תחילת המדידוות?

"אם אני מסתכל על המגמה הנוכחית, אם לא משנים כלום, פליטות גזי חממה ירדו רק ב־60% עד 2050. זה לא מספיק. אנחנו צריכים לעשות יותר, להאיץ את השינוי ואזהמגזר הפרטי יצטרף. זה כוח אחד. הכוח השני הוא תחרות בינלאומית בשינוי אקלים. אם נוכל ליצור דינמיקה שבה אירופה, סין וארה"ב מתחרות מי תהיה הראשונה להגיע לאיזון אקלימי, תהיה לכך השפעה דרמטית".