נאסד"ק בשיא? כך גם מספר המתאבדים בארה"ב

ביום שישי הראשון של דצמבר, כמדי חודש, פרסמו אתרי החדשות בזה אחר זה את נתוני דו"ח התעסוקה בארה"ב של החודש הקודם. פיסת המידע הזו מסוקרת באדיקות משום שהיא מספקת לכאורה את התמונה העדכנית ביותר על שוק העבודה האמריקאי.

החודש נוספו 266 אלף משרות חדשות, מעל לתחזיות, דיווחו כלי התקשורת, ושיעור האבטלה ירד לשפל חסר תקדים של 3.5%. המתעדכנים בחדשות הכלכליות יודעים כי מדובר בהמשך של מגמה מרהיבה, שאליה מצטרפות עליות שוברות שיאים בשוקי המניות.

הפגנה נגד הקיצוצים בתוכנית הבריאות הממשלתית מדיקר בפילדלפיה

מאז ינואר 2016 זינקו בשיעור דו־ספרתי שלושת המדדים המובילים בארה"ב והם נסחרים היום בשיא כל הזמנים. S&P 500 זינק ב־58%, דאו ג'ונס זינק ב־61% ונאסד"ק ב־73%. אפילו התמ"ג עלה בשיעורים גבוהים מהצפוי.

בארה"ב חיים פחות

למעשה, מצב הכלכלה טוב כל כך, עד שבעצרת מתוקשרת במיוחד של טראמפ באוגוסט הוא אמר "אין לכם ברירה אלא להצביע לי... כי (אם לא) הכל ירד לטמיון. לא משנה אם אתם אוהבים או שונאים אותי, אתם חייבים להצביע לי".

נניח בצד שאלות כמו האם הכלכלה האמריקאית חייבת את העליות לחריפות הפיננסית של טראמפ, והאם באמת אין לו תחליף, ונתעכב לרגע על השאלה: האם נתוני התעסוקה באמת מבטאים את חוסנה הכלכלי של ארה"ב?

1. המיואשים

זמן קצר לפני פרסום דו"ח התעסוקה, פורסם דו"ח מאוניברסיטת וירג'יניה. ממנו עולה כי שיעורי התמותה בארה"ב כתוצאה מהתאבדויות וצריכה מופרזת של סמים ואלכוהול, עלו דרמטית בעשור האחרון בקרב בני 25־65 והורידו את תוחלת החיים, זו השנה השלישית ברציפות.

השינוי הגדול ביותר התרחש בשנים 2010־2017, אז זינקו מקרי ההתאבדויות ב־35%, תמותה הקשורה לאלכוהול ב־69% ותמותה הקשורה לסמים ב־108%. הנפילות ממקמות את ארה"ב במקום ה־47 בעולם בתוחלת החיים, בין לבנון וקובה. זאת, בזמן שהוצאת האמריקאים על בריאות כשיעור מהתמ"ג היא הגבוהה בעולם.

הדו"ח שפורסם בכתב העת של האיגוד הרפואי האמריקאי חידד הבנה עגומה ויוצאת דופן במיוחד — היפוך מגמה היסטורית של עלייה בתוחלת החיים שמתקיימת עוד מ־1959 ושמאפיינת מדינות מערביות עשירות. "המדינה כולה נמצאת בעמדת נחיתות בריאותית בהשוואה למדינות עשירות אחרות", נכתב במחקר, "אנחנו מאבדים אנשים בתקופה היצרנית ביותר בחייהם".

רוב האמריקאים בכלל לא יודעים

הרעיון הכללי כבר מוכר, ואף הוצג בספטמבר בדו"ח של הוועידה הכלכלית המשותפת של הסנאט, אך שם תלו (שוב) את האשמה בעיקר במשבר הסמים האופיאטים (שמונע מצמיחה בהיצע) והניחו כי מדובר במצוקתם של החיים באזורים כפריים (בעיקר גברים לבנים).

הסיבה לעיסוק הנרחב במחקר מאוניברסיטת וירג'יניה, היא אבחנתו פורצת הדרך כי אין "אקדח מעשן" אחד, ושהמגמה חוצת גזע, גיל, מגדר ואזורים גיאוגרפיים. ההבדל המשמעותי היחיד חוצה מעמדות - גברים עשירים בארה"ב חיים 15 שנה יותר מעניים, ונשים עשירות חיות עשור יותר לעומת עניות.

ב־2015 טבעו הכלכלנים אן קייס ואנגוס דיטון, זוכה פרס נובל לכלכלה, את המונח "מוות מייאוש" (Death of Despair). מושג זה מכליל ארועי מוות בטרם עת שקרו בניסיון להקהות ייאוש (סמים ואלכוהול), לסיים ייאוש (התאבדויות) או כתוצאה מההשלכות של לחץ וייאוש כרוניים, כמו השמנת יתר חולנית ולחץ דם גבוה. במחקר האחרון בווירג'יניה מנו 35 סיבות מוות שונות תחת קטגוריה זו.

מאז המחקר של קייס ודייטן, חוקרים מהאקדמיה ומערכת הבריאות בוחנים שורה של מדדים בפילוחים דמוגרפיים שונים כדי להבין מהם הגורמים לתופעה. רבים מהם, כולל זה מאוניברסיטת וירג'יניה, מציעים כי מדובר בירידה בהזדמנויות כלכליות ובעלייה במצוקות חברתיות בשילוב קטלני עם היעדר ביטוחי בריאות, חובות גואים ועליית ההיצע של אופיאטים.

2. המקופחים

בסקר שביצעו קרן פיטר ג'יי פטרסון ו"הפייננשל טיימס" שממצאיו פורסמו החודש נמצא כי 61% מהאמריקאים מעידים כי העליות בשוקי המניות לא השפיעו כלל או כמעט לא השפיעו על רווחתם הפיננסית. חוסר הרלוונטיות של שווקים אלה כה עמוקה עבורם, שרק 40% מהנשאלים ידעו לומר נכונה כי ב־2019 השוק עלה. 42% סברו שהוא לא רשם שינוי ו־18% אף חשבו שהשוק ירד.

אם זה נראה לכם מוזר, זה משום שהשטן נמצא בפרטים הקטנים. האמת היא שלמרבית האמריקאים אין תמריץ לדעת מה מצב השווקים, ולפי סקר של הפדרל רזרב רק 11% מהם מחזיקים במניות באופן ישיר. התמונה מתבהרת עוד יותר כשמתבוננים בהתפלגות הדמוגרפית של התשובות הנכונות: 60% מאלו שהכנסתם גבוהה מ־100 אלף דולר בשנה ידעו להשיב כי השוק עלה, אבל רק 29% מאלו שמרוויחים פחות מ־50 אלף דולר בשנה ידעו זאת. כדי לסבר את האוזן, השכר החציוני השנתי בארה"ב עמד ב־2018 על 61,937 אלף דולר.

כל צד מאשים את האחר

הזינוק הגדול ביותר במקרי "המוות מייאוש" התרחש ב־2010. במקרה או לא, באותה שנה העושר המצטבר של בני מעמד הביניים הפך לקטן יותר לעומת זה של בני המעמד הגבוה.

הפערים המעמיקים הם גם בין־דוריים. לפי אותו סקר של הפד, מ־1989 ועד 2016 עלה ב־68% השווי הנקי החציוני של ראשי משקי בית מעל גיל 65, בעוד השווי הנקי החציוני של ראשי משקי בית מתחת לגיל 35 ירד ב־29%. נתונים איומים אלו אפילו לא מגלמים את הלוואות הסטודנטים הידועות לשמצה שהצעירים סוחבים על גבם.

3. המנפנפים

הירידה בתוחלת החיים מצביעה, לפחות בחלקה, על חוסר היכולת של מדדי מניות, דו"חות תעסוקה ואפילו תמ"ג למדוד את חוסנה של הכלכלה האמריקאית. זה נכון גם לגבי נפנוף במדדים כדי לנמק בחירה במנהיג פוליטי כזו או אחר או כדי להצדיק את השימוש השחוק בסיסמא "זו הכלכלה, טמבל!".

מכאן הוויכוח מתלהט בין שמרנים ופרוגרסיבים. הראשונים מאמינים כי מה שמוביל לירידה בתוחלת החיים היא "מיליטנטיות חילונית" שמביאה לשחיקת המוסדות המסורתיים: משפחה, נישואים ודת. "יחד עם הרס התא המשפחתי אנו חוזים ברמות שיא של דיכאון ומחלות נפש, עלייה באלימות חסרת תוחלת ומגפת סמים קטלנית", אמר התובע הכללי וויליאם בר באוקטובר. "מעל 70 אלף אנשים מתים בשנה ממנת יתר של סמים, אבל אני לא אתעכב על התוצאות המרות של העידן החילוני החדש", ציין.

מהצד השני טוענים פרוגרסיבים כי מדובר בשבר מוחלט של הקפיטליזם שכבר לא משרת חלקים גדולים באוכלוסייה, ומנסים לפתח שיח על מעמדה של השיטה ששולטת במדינה מראשית ימיה. הם מנסים למצוא דרכים לתקן אותה, באמצעות מס על עושר, ביטוח בריאות ממשלתי והעלאת שכר המינימום, ומבקשים לשלב מדדים נוספים שמתמקדים בחלוקת הכנסות או בריאות, במקום צריכה ותוצר.

הצלחת הקפיטליזם, הם מסכמים, צריכה לבוא לידי ביטוי בכל רמות הפירמידה, ואם איכות החיים הולכת ומדרדרת זה רע לעניים, אבל גם לעשירים, שבסוף ידפקו להם על הדלת עם קלשונים ולפידים.