ההמצאה ששווה לטייוואן יותר מכל פיתוח טכנולוגי
ביפן טענו שהוא מזכיר ביצי צפרדעים וחוקרים גרמנים מצאו בו כימיקלים מסרטנים, אך תה הבועות, שנולד בסוף שנות ה-80 בטייוואן, ממשיך לכבוש טריטוריות חדשות ברחבי העולם. מה סוד הקסם שלו?
בטיינאן, הבירה העתיקה של טייוואן בדרום האי, קשה ללכת יותר מכמה עשרות מטרים ברציפות מבלי להיתקל לפחות בחנות אחת למכירת תה בועות.
- חגיגות 70 השנה תופסות את סין בתזמון הגרוע ביותר
- תחרה שבירה: תערוכת עיצוב טייוואני עכשווי
- מאבריק נכנע לסינים: דגלי טיוואן ויפן הוסרו מהמעיל של טום קרוז בסרט ההמשך ל"טופ גאן"
בחלק מהחנויות משתרך תור ארוך של ממתינים עם עצבי ברזל ואחרות מתאמצות לשדל לקוחות מהרחוב לבוא לקנות. ברחובות האלה כמעט כל צעיר או צעירה מתחת לגיל 30 מסתובב ביד עם כוס פלסטיק של תה קר שבתחתיתה שוחים כדורי טפיוקה לעיסים.
האי הקטן של טייוואן על כ-23 מיליון תושביו חתום על מספר מותגים בינלאומיים כמו ענקיות המחשבים אייסר ואסוס ויצרנית האופניים ג'יאנט. טייוואן היא גם מעצמת ייצור שבבים מפורסמת והביאה לעולם את יצרנית האייפונים ואלופת ניצול העובדים פוקסקון. אך כנראה שההמצאה המזוהה ביותר עם טייוואן היא תה הבועות, שנולד כאן בשנות ה-80.
מכפית לקש רחב במיוחד
לא רחוק מהמקדש לאלת הים הסינית מדזו ומאתרי התיירות המרכזיים של העיר טיינאן, נמצאת אחת הטוענות לכתר ממציאת התה שכבש את העולם. חנות התה ”חאן לין“ היא בעצם מסעדה לכל דבר המשתרעת על פני שלוש קומות מהודרות. מגישים בה מנות נודלס, דגים, בשר ואפילו קדרת הוט פוט, אך את העמוד הראשון של התפריט כובש הנסיך המקומי - תה הבועות.
המלצרית מגיעה לקחת ממני הזמנה ואני נצמד לגרסה הקלאסית, תה שחור עם חלב וכדורי טפיוקה שמגיע בכוס ענקית. אופציה לכוס קטנה אין. אפשר לקבל את התה במנת בוטיק שעולה 238 דולר טייוואני (26 שקל), המופקת מעלי תה איכותיים במיוחד, אבל אני מסתפק ברמה הרגילה ב-180 דולר (20 שקל), עדיין יותר מכפול מאשר בשאר העיר, כראוי למקום שעשה היסטוריה. לפני שההזמנה מסתיימת צריך לבחור את כמות הסוכר והקרח בכוס וסוג הטפיוקה (לבנה או שחורה). אני הולך על הרבה סוכר, מעט קרח ומיקס טפיוקות שנקרא פנדה.
לפי האגדה, אי שם ב-1986 מצא בעלי המסעדה הזאת ליו חאן צ‘יאן כדורי טפיוקה לבנים בשוק המקומי. הוא הסתקרן, לקח אותם הביתה, בישל והוסיף לתה קר. מאוחר יותר הוא יוסיף לבישול סוכר חום והטפיוקה השחורה המפורסמת תגיח לעולם.
בזמן שהברמן רוקח את המשקה שלי אני נצמד לדלפק כדי לחזות בתהליך שדומה להכנת קוקטייל. הברמן מוזג תחילה לכוס את כדורי הטפיוקה והחלב. אחר כך הוא משקשק ארוכות את השייקר שבתוכו קרח ותה ומוסיף את התכולה לכוס. השקשוק יוצר קצף בחלק העליון של הכוס ממש כמו של בירה. הקצף הזה העניק למשקה את השם האנגלי שלו ”תה בועות“ (Bubble tea), בעוד בסינית הוא נקרא דווקא תה פנינים או תה ”בו-בה“, על שם כדורי הטפיוקה בתחתית. מאחורי הבר ניצבת גם מכונת שקשוק אוטומטית אבל היא נראית מיותמת. הברמן מסביר לי שמשתמשים בה רק כאשר המסעדה מלאה והצוות מצומצם, כדי לקצר תהליכים. בשאר הזמן השקשוק נעשה עדיין ידנית.
בכל זאת מכונה אחת, לאיטום בניילון של כוסות פלסטיק, היא חובה בכמעט כל חנות שמגישה תה בועות. במקור נהגו הלקוחות לדלות את כדורי הטפיוקה מהמשקה עם כפית בישיבה במסעדה, אבל היום כולם רוצים ללגום תוך כדי הליכה ולכן משתמשים בכוסות פלסטיק וקש רחב במיוחד שהכדורים מחליקים דרכו בקלות. תה בועות הוא אחד הפריטים הפופולריים ביותר גם בשירותי משלוחי המזון בטייוואן ובאסיה בכלל, ובזמן שאני יושב במקום יוצאים ונכנסים שליחים של שירותי הזמנת הארוחות של אובר, Uber Eats, כדי לאסוף כוסות תה.
חאן לין אינה הטוענת היחידה לכתר ממציאת תה הבועות. המסעדה השנייה שמתעקשת כי היא מי שעשתה זאת לפני כולם נקראת צ‘ון שווי טאן והיא נמצאת כ-160 ק“מ צפונה מטאינאן, בעיר טאיצ'ונג. לפי הגרסה שלה, בתחילת שנות ה-80 הבעלים נסעה לטיול ביפן וגילתה שם את הקפה הקר. בהשראתו היא החלה לערוך נסיונות בהגשת תה אולונג קר עם חלב. מאוחר יותר הציעה אחת העובדות הצעירות במסעדה להוסיף כדורי טפיוקה פנימה בהשפעת קינוח שאהבה לקנות בשוק האוכל המקומי.
עד היום אף אחד מהצדדים לא הצליח להוכיח את הבכורה ותביעות משפטיות בין שתי המסעדות הסתיימו בפשרה מחוץ לבית המשפט. אפילו בבית המלון שלי פקידות הקבלה לא מצליחות להסכים ביניהן על המקור, כשאחת טוענת שהוא מגיע מטאינאן והשנייה מתעקשת על טאיצ'ונג.
גיוון תרבותי ותחרות יוצרים חדשנות
הממציא המדויק אולי לא ידוע אבל העובדה שתה הבועות נולד דווקא בטייוואן אינה מקרית. לפי ההיסטוריונית אמה טנג מ-MIT תה הבועות משלב את ההשפעות המגוונות על טייוואן, שעברה מכיבוש אחד לשני במאות השנים האחרונות ונחשפה לתרבויות שונות. החלב הגיע לטייוואן מהמערב, התה מסין, הטפיוקה ממסחר עם יבשת אמריקה והקרח שימש לקירור התושבים בימי חמסין. תה הבועות נולד מתוך המיקס התרבותי.
בשנות ה-90 הפך תה הבועות לפופולרי להחריד בטייוואן, כשהנתונים הנוכחיים מדברים על כ-50 אלף חנויות המגישות 1.5 מיליארד כוסות תה בועות מידי שנה באי. לכל טייוואני צעיר יש את הרשת או חנות התה המועדפת עליו. בהמשך התפשט הטרנד אל סין ולשאר אסיה. ביפן נתקל תה הבועות בתחילה בחוסר הצלחה לאחר שעיתון מקומי טען כי כדורי הטפיוקה דומים לביצי צפרדעים, אך בשנים האחרונות גם הערים היפניות נכבשו בקדחת.
נתונים שפרסם במאי האחרון שירות משלוחי המזון הפופולרי של גראב הפועל בדרום-מזרח אסיה חושפים את מימדי קדחת תה הבועות באזור. לפי גראב, במהלך 2018 נרשמה עלייה ממוצעת של 3,000% במספר ההזמנות של תה בועות בדרום-מזרח אסיה, כאשר הצמיחה החדה ביותר בפופולריות היתה באינדונזיה 8,000% ובפיליפינים 3,500% עלייה בשנה. בממוצע התאילנדים הם שתייני התה בועות הכבדים ביותר באיזור ולקוח שם מזמין 6 כוסות בחודש בשירות של גראב. בפיליפינים לעומת זאת מסתפקים ב-5 כוסות ללקוח בחודש.
במערב רשם תה הבועות הצלחה ראשונית באזורים עם מהגרים ממוצא אסייתי, אך בשנים האחרונות קמות באירופה וצפון אמריקה עוד ועוד חנויות תה בועות הפונות לאוכלוסיה הכללית. השנה נפתחה בניו יורק אפילו חנות ראשונה מסוגה המציעה תה בועות אלכוהולי.
במידה רבה אפשר לייחס את ההצלחה הגדולה של תה הבועות לפיתוח המתמיד של טעמים וגימיקים חדשים, תוצאה של התחרות בין הרשתות בתחום, שכל אחת מהן מנסה לבדל את עצמה. תה הבועות מגיע כיום בטעמי פירות מגוונים כמו מנגו, לימון ואפילו דוריאן או בטעמי שוקולד ושומשום. במקום או לצד הטפיוקה אפשר להוסיף פודינג, גבינה וכדורי ליצ‘י או קוקוס, והאמיצים במיוחד יוכלו להכניס פנימה גם שעועית מאש או שעועית אזוקי. גם אותי הגרסה הקלאסית לא הלהיבה במיוחד אבל רק כשהתחלתי להתנסות באפשרויות מתקדמות יותר (תה פסיפלורה עם טפיוקה וקוביות ג'לי למשל) הבנתי את העניין.
ההצלחה המסחררת של תה הבועות מתבססת גם על התאמתו המושלמת של המשקה לעידן הרשתות החברתיות והסלפי. ברשת התה הפופולרית The Alley למשל עבדו עם מעצבים כדי ליצור משקה צבעוני יפיפיה המשלב בין חלב לבן, כדורי טפיוקה שחורים וסוכר חום מבושל, אידיאלי לשיתוף בפיד. גם העמידה בתור ארוך בכניסה לחנות, חלק בלתי נפרד כמעט מחוויית קניית תה בועות ממותג אופנתי, מצטלמת היטב ותורמת להעצמת החוויה הסופית. לבעלי הרשתות אין לכן אינטרס אמיתי להשקיע בטכנולוגיה שתזרז את זמן הקנייה.
אף אחד לא רשם פטנט
לפי חברת מחקרי השוק Allied, תעשיית תה הבועות העולמית גלגלה 1.9 מיליארד דולר נכון ל-2016, אך צפויה לגדול ל-3.2 מיליארד דולר עד 2023. התעשייה ממשיכה לגדול במהירות על אף הרקורד הלא מחמיא של המשקה מבחינה בריאותית.
ב-2012 פרסמו חוקרים גרמנים כי מצאו כימיקלים מסרטנים בכדורי הטפיוקה בתה הבועות, ממצא בעל השלכות בעייתיות מאוד. הרשויות בטייוואן מיהרו לערוך בדיקות משלהן בסופן פסקו כי הכימיקלים אמנם נמצאים אך בכמות קטנה מידי מכדי לגרום נזק. למסקנה דומה הגיע ה-FDA האמריקאי. גם ללא חומר מסרטן, כדורי הטפיוקה, המופקים משורש מניהוט מיובש, רחוקים מלהיות בריאים. הטפיוקה עמוסה בפחמימות ריקות והבישול שלה עם סוכר מעלה עוד יותר את כמות הקלוריות בכוס. במקרה קיצוני במיוחד הגיעה השנה ילדה סינית בת 14 לחדר המיון עם עצירות קשה. צילום קיבה חשף בבטנה מאות כדורי טפיוקה לא מעוכלים.
שתי המסעדות הטוענות להמצאת המשקה אמנם לא רשמו עליו פטנט או סימן מסחרי מעולם, אך מרבית הרשתות המצליחות בעולם בתחום תה הבועות עדיין מגיעות מטייוואן, ביניהן אפשר למנות את Coco, Gong cha ו-happy lemon. רשתות אלו מייבאות את הציוד וחלק מחומרי הגלם מטייוואן, מה שתורם כמובן לכלכלה המקומית. הרשתות הטייוואניות מנסות לבדל עצמן באמצעות חדשנות והקפדה על סטנדרטים מחמירים. הרשת המפורסמת "50 לאן" מנהיגה למשל את מדיניות השעתיים, לפיה חייבים להיפטר מטפיוקה בתוך שעתיים מהבישול לפני שהיא הופכת לרכה מידי. ב-The Alley מתגאים שהם מכינים בעצמם את הטפיוקה וסירופ קנה סוכר המשמש להמתקה.
אך התרומה של תה הבועות לטייוואן אינה מסתכמת ברווח הכלכלי גרידא. על אף ההיסטוריה הקצרה שלו, תה בועות הפך לאייקון מזון טייוואני אותנטי כמעט כמו הסושי של יפן.
טייוואן, פעם אחד הנמרים האסיאתיים, כבר אינה אותה כלכלה מופלאה של לפני כמה עשורים. גם התעצמותה של סין, שהפכה בעשורים האחרונים למעצמה עולמית, השאירה את טייוואן בצל. ובכל זאת, בתנאים לא פשוטים אלו תה הבועות עוזר למתג את טייוואן כמקום תוסס, צעיר וחדשני. במילותיו של טל ברודי אפשר לומר שתה הבועות שם את טייוואן על המפה.