טראמפ נגד האיש הטוב

1. זה התחיל במחמאה. "שמתי אדם טוב מאוד בפד", הצהיר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בראיון טלוויזיוני מוקדם יותר החודש. האדם הטוב הזה הוא יו"ר הפדרל ריזרב ג'רום פאוול, שאותו טראמפ מינה בתחילת השנה. כצפוי, מיד אחרי המחמאה הגיעה הביקורת. "אני לא מרוצה", המשיך הנשיא. "אנחנו משקיעים את כל העבודה הזאת בכלכלה, ואז אני רואה את הריבית עולה".

טראמפ, במילים אחרות, לא אוהב את מדיניות הבנק המרכזי בראשות פאוול, שממשיך בהעלאה הדרגתית של הריבית בארה"ב. העלאת הריבית היא צעד ש"מצנן" את הכלכלה ומחזק את הדולר, בדיוק הפוך ממה שטראמפ רוצה. יש רק בעיה אחת: הנשיא לא אמור להתערב בהחלטות של הפדרל ריזרב. אין פלא שבבית הלבן מיהרו להסביר כבר באותו יום שהנשיא רק הביע את דעתו ו"מכבד את עצמאות הפד".

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. אף נשיא לא התערב במדיניות הפד מאז ניקסון צילום: רויטרס

אלא שזה לא הפריע לטראמפ לחזור על אותו המסר למחרת, במקום המועדף עליו: טוויטר. "סין, האיחוד האירופי ואחרים דוחפים כלפי מטה את שערי המטבע שלהם ואת הריביות", צייץ טראמפ, "בעוד ארה"ב מעלה את הריבית כשהדולר מתחזק ומתחזק עם כל יום שעובר, ומוחק את היתרון התחרותי שלנו". העלאת הריבית, המשיך הציוץ הבא, "פוגעת בכל מה שעשינו".

2. הבנק המרכזי האמריקאי הוא לא המוסד היחיד שטראמפ יצא נגדו. עד כה, במהלך הכהונה שלו הנשיא האמריקאי הספיק לתקוף את מערכת אכיפת החוק, את בתי המשפט ואת העיתונות בארצו, וגם יצא נגד שורה של בעלות ברית ומוסדות שאותם ארה"ב בעצמה הקימה, מהבנק העולמי ועד נאט"ו. וזו רק רשימה חלקית, שהפד הוא המצטרף הטרי אליה.

ובכל זאת, הביקורת של טראמפ נגד הפדרל ריזרב שוברת מסורת ארוכת שנים שבה הנשיא נמנע מהתערבות בהחלטות הבנק המרכזי. בזיכרון של הכלכלנים בארה"ב עדיין מהדהדות הקלטות שיחות הטלפון מ־1972 בהן לחץ הנשיא ניקסון על יו"ר הפד דאז, ארתור ברנס, לשמור על שערי ריבית נמוכים לקראת הבחירות של אותה השנה. ניקסון ניצח בבחירות האלה - וארה"ב נכנסה לעשור של אינפלציה ומיתון, בין היתר בגלל המדיניות של ברנס. מהעשור הזה נולדה התובנה שהבית הלבן לא אמור להתערב במדיניות של הפד. בעשורים שלאחר מכן "עצמאות הבנק המרכזי" הפכה לעיקרון שכלכלנים, שלא לומר בנקאים מרכזיים, נוהגים לחזור עליו כאחד מעיקרי האמונה.

3. אבל גם אם הנשיא האמריקאי שובר תקדימים ומסורת כשהוא לוחץ על הפד שלא להעלות ריבית, יכול להיות שהוא צודק. למעשה, יש מי שצפה מזמן את ההתנגשות בין טראמפ לפד. למשל פול מקולי, שכיהן שנים ארוכות ככלכלן הראשי של ענקית ההשקעות פימקו ומרצה היום באוניברסיטת קורנל. כבר לפני יותר משנה דיבר מקולי על העימות המסתמן בין הדמוקרטיה לטכנוקרטיה: בין טראמפ, שנבחר על ידי העם על סמך הבטחות להאיץ את הצמיחה, לבין פקידי הפד שאינם נבחרי ציבור, חוששים מאינפלציה, ולכן מוכנים להגביל את הצמיחה.

ביקורת דומה אפשר היה לשמוע לאורך השנים גם מכלכלנים כמו חתן הנובל ג'וזף שטיגליץ, שמסביר שהנטייה של הפד למהר להעלות את שיעור הריבית בכל פעם שהאינפלציה רק מתחילה להתרומם, היא בעצם דרך לוודא שהעובדים לא יקבלו העלאת שכר. רגע לפני שהעלאה מגיעה, הפד נכנס לתמונה, מעלה ריבית, מאט את המשק, וכך מקטין את כוח המיקוח של העובדים. וכאן אולי המקום לציין שאף שהכלכלה האמריקאית במצב טוב, והאבטלה בשפל, זה לא בהכרח בא לביטוי בתלושי השכר. לפי אחד המדדים (של חברת PayScale), ברבעון השני של 2018 השכר הממוצע הריאלי לעובדים במשרה מלאה באמריקה אפילו רשם ירידה קלה.

4. מנגד, יש לא מעט קולות שמזכירים שטראמפ בכל זאת נהנה כרגע מכלכלה חזקה וגם משיעורי ריבית שעדיין נמוכים ברמות היסטוריות. ואם כבר, הבעיות שטראמפ מתלונן עליהן הן תוצאה ישירה של המדיניות שלו עצמו. הנשיא האמריקאי מתלונן על כך שהדולר מתחזק מול היורו והיואן, וכך מקשה על היצרנים האמריקאים להתחרות מול אירופה וסין. אבל כפי שהזכירו ב"וול סטריט ג'ורנל", הדולר חזק בין היתר בגלל שארה"ב צומחת מהר יותר מאירופה (בין השאר הודות לקיצוצי המסים של טראמפ, שהמריצו עוד יותר את הכלכלה האמריקאית שצמחה גם ככה). בנוסף, המכסים שהטיל טראמפ על סין הובילו אותה לאפשר פיחות של שער המטבע שלה — והצד השני של הפיחות הסיני הוא התחזקות הדולר.

ומעבר לזה, כפי שהזכיר למשל ג'יימס בולארד, נשיא סניף הפדרל ריזרב של סנט לואיס, טראמפ בעצמו הוא זה שמינה את פאוול לתפקיד. הוא לא אמור להיות מופתע במיוחד שפאוול ממשיך במדיניות העלאת הריבית ההדרגתית של ג'נט ילן, קודמתו בתפקיד.

5. במבט קדימה, יכול להיות שההתבטאויות של טראמפ נגד הפד דווקא יביאו לתוצאה ההפוכה מהרצוי מבחינתו. יו"ר הפד, פאוול, כבר הבהיר שהוא מתכוון לשמור על עצמאות הבנק המרכזי. ולכן כשטראמפ קורא לפאוול לא להעלות ריבית, יכול להיות שהוא בעצם כובל את ידיו של פאוול ומכריח אותו כן להעלות ריבית. לפי ההערכות, הפד צפוי להעלות את הריבית עוד פעמיים השנה - בספטמבר ובדצמבר. ועכשיו, אם הפד יחליט לא להעלות את הריבית פעמיים, זה עשוי להיתפס כסימן של כניעה לנשיא.

מהבחינה הזאת, העיתוי של ההצהרות של טראמפ בעייתי במיוחד. בשווקים דנים לאחרונה בקדחתנות בתופעה מדאיגה: המרווח בין תשואות האג"ח הממשלתיות לשנתיים ולאלו של האג"ח לעשר שנים הולך ומצטמצם (בעגה המקצועית: עקום התשואות משתטח). בעבר התופעה הזאת היוותה סימן אזהרה שעלול לשקף מיתון מתקרב. כשזה המצב, יכול להיות שהפד צריך לנקוט משנה זהירות, ואולי להאט את קצב העלאות הריבית — אבל כאמור, לאור המתקפה של טראמפ הוא יתקשה לעשות זאת עכשיו.

6. אבל יכול להיות שבכלל לא צריך לפרש את המתקפה של טראמפ על הפד דרך משקפיים כלכליות. יכול להיות שהסיפור הוא אחר ומסתתר במגרש הפוליטי. בסתיו הקרוב יתקיימו בארה"ב הבחירות לקונגרס, שעשויות להיות הרות גורל להמשך נשיאותו של טראמפ, במיוחד אם הרוב הרפובליקני יאבד. הנשיא האמריקאי חושש שהכלכלה תעיב על מערכת הבחירות: מלחמת הסחר מול סין, אירופה, ומי לא, כבר החלה לגבות מחיר מהכלכלה האמריקאית, וגם הסערה הבלתי פוסקת בוושינגטון לאו דווקא מרגיעה את המשקיעים. אם המצב הכלכלי יידרדר, כך הסביר בשבוע שעבר פרופ' טיילר קאוון מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון, "טראמפ יצטרך מטרה פוליטית שתספוג את הביקורת".

טראמפ, במילים אחרות, צריך שעיר לעזאזל שיספוג את האשמה אם הכלכלה תיקלע לקשיים, במיוחד סביב הבחירות. וזו, לפי קאוון, עשויה להיות המטרה האמיתית של הציוצים שלו. במקום שהדיון הציבורי יתמקד במלחמת הסחר שבה פתח, או בגירעונות הענק שכבר החלו להיווצר כתוצאה מקיצוצי המסים שלו, טראמפ יוכל להפנות את האש אל הפד, ולהזכיר שהוא דווקא אמר לטכנוקרטים מהבנק המרכזי לא להעלות ריבית.