עם אותה משכורת - בת"א לא סוגרים את החודש, בבייג'ינג נשארים עם עודף
בלי תשלום ארנונה וחשבון חשמל מזערי, החיים שלי בבייג‘ינג הרבה יותר נוחים פיננסית והבנק אפילו שאל אותי מה לעשות עם המזומנים העודפים. עד שהגעתי לכאן לא דמיינתי כמה זה יכול להיות ממכר
יש לי זיכרון עמום של הפעם האחרונה שבה אשכרה הצלחתי לחסוך כסף, לסיים את החודש בפלוס, לקבל הודעה מהבנק על כך שהיתרה שלי בעובר ושב גבוהה יחסית ואולי כדאי שאחשוב מה לעשות עם המזומנים העודפים. נראה לי שהפעם האחרונה היתה אי שם בתחילת שנות ה-20, כשעוד גרתי בבית של אמא. בהמשך כשיצאתי לעצמאות כלכלית ועברתי לתל אביב כל זה נגמר. בעשור וחצי הבאים שרפתי את המזומנים שחסכתי קודם בתוספת עוד חסכונות מכאן ומשם.
- למה הסינים מתעקשים להגיד לי בפנים שהשמנתי?
- עלי אקספרס? הסינים רוצים דווקא מוצרים מערביים - ומספקים פרנסה לסטודנטים
- בנו של האיש העשיר בסין הכניס את המדינה לקדחת טריוויה
כל זה השתנה מאז שעברתי לגור בבייג׳ינג לפני קצת יותר משנתיים. אחרי תקופה ראשונה של בערך 10 חודשי הסתגלות עם ביקורים חוזרים באיקאה והרבה קניות של בגדים עבים לחורף, הגעתי לאיזון פיננסי. אחר כך אפילו גמרתי את החודש עם יתרה הולכת וגדלה.
לסין לא עברתי בשביל הכסף, ממש לא. נסעתי להרפתקה, משהו שאולי הייתי צריך לעשות שנים קודם. למעשה ההכנסה הכוללת שלי בסין די דומה למה שהיא היתה בישראל, כ-12 אלף שקל נטו בחודש שמורכבים ממשכורת והכנסה מהשכרת דירה בארץ שקיבלתי בירושה. גם אם ההכנסות שלי נשארו דומות פחות או יותר, הרבה מאוד השתנה בסעיף ההוצאות.
מרכז קניות בבייג'ינג צילום: איי אף פי
לא רק הדיור זול
ישראלים שמתכננים לעבור לגור בבייג׳ינג קצת נכנסים לדיכאון כשהם מגלים את תעריפי השכירות בעיר. מקובל לחשוב על סין כמקום שזול מאוד לחיות בו אבל התדמית הזו נכונה היום פחות מבעבר, במיוחד בנוגע לבייג‘ינג, בירת האימפריה והעיר היקרה במדינה. טוב, אולי אני צריך יותר לדייק, ישראלים שלא גרו בתל אביב נכנסים לדיכאון כשהם שומעים את מחירי הדיור בבייג‘ינג, כי בעוד בהשוואה למקומות אחרים בארץ השכירות בבייג‘ינג יקרה, ביחס לתל אביב היא עדיין טיפה זולה.
לפני הנסיעה גרתי לבד בדירת שני חדרים במרכז תל אביב ושילמתי 4,500 שקל לחודש. אפשר לומר שהייתי די בר מזל למצוא דיל כזה. לעומת זאת, בבייג׳ינג שילמתי על הדירה הראשונה שלי במרכז העיר 7,000 יואן (נכון לשער החליפין אז, שווה ערך ל-4,200 שקל). כאורח חדש בשכונה עם אוצר מילים מוגבל בסינית נאלצתי לשלם למתווך עמלה על מציאת הדירה בגובה שכר דירה של חודש, משהו שבארץ הייתי מעדיף למות לפני שהייתי מסכים אליו. גם שכחתי לבדוק כמה דברים שנראו לי בסיסיים עד אז, כמו האם המים החמים מגיעים גם לברז במטבח.
הדירה של אופיר דור. "הבנתי שכנראה שלא אקבל יותר מידי אורחים מהארץ" צילום: אופיר דור
בשנה השנייה בבייג׳ינג הבנתי שהמרחק מתל אביב גדול מכפי שחשבתי וכנראה שלא אקבל יותר מידי אורחים מהארץ, אז עברתי לדירה עם חדר שינה אחד במקום שניים (כולל מים חמים במטבח) וחסכתי אלף יואן בחודש. באותם ימים גם היואן נחלש משמעותית ביחס לשקל, וכמי שמביא חלק מההכנסה שלו מישראל הרווחתי מזה עוד קצת.
אבל כשמשווים רק בין שכר הדירה בתל אביב ושכר הדירה בבייג'ינג מפספסים אלמנט חשוב, כי לשכר הדירה בישראל מתווסף שובל של הוצאות יקרות שבראשן חשבון החשמל. חשבון החשמל הדו-חודשי שלי בארץ חצה אפילו את רף ה-1,000 שקל בתקופת הקיץ שרק הלכה והתארכה מידי שנה כחלק מההתחממות הגלובלית.
בסין לא מקבלים חשבון חשמל בדואר כמו בישראל. במקום יש מונה מחוץ לדירה שצריך לטעון בכסף לפני שהוא מגיע לאפס ואתה נשאר בחושך. אני בדרך כלל טוען מראש את המונה ב-200 יואן בכל פעם (100 שקל בשער החליפין הנוכחי). בחורף, אז מתחיל לפעול החימום המרכזי, צריכת החשמל שלי ממש אפסית והסכום שטענתי יכול להספיק לחודשיים ויותר. על החימום עצמו, הפועל על גז, משלם בעל הדירה כחלק מהחוזה. בקיץ, כשגם בבייג‘ינג חם מאוד וחייבים מזגן, הסכום שטענתי יספיק לקצת יותר מחודש. החשמל הזול כל כך בסין הוא מה שהפך אותה לבירה העולמית של החוות לכריית הביטקוין והוא בהחלט פועל גם לטובתי.
חיסכון נוסף מגיע מהיעדר הארנונה, מס שהצלחתי פחות או יותר לשכוח מקיומו מאז שעברתי לסין . בתל אביב שילמתי על ארנונה ומים יותר מ-400 שקל לחודשיים, בעוד בבייג‘ינג התשלום על מים ופינוי אשפה, המקבילה הכי קרובה לארנונה, עומד על עשרות שקלים בודדים במקרה הכי גרוע לאותו פרק זמן.
מסעדה בבייג'ינג צילום: אופיר דור
לאכול בחוץ בפחות מ-50 שקל
כמי שמבשל רע ואוהב לאכול טוב, הנושא של הוצאות מזון היה תמיד הנקודה הכואבת ביותר בתקציב שלי. בישראל אכלתי לפחות ארוחה אחת ביום מחוץ לבית וזה היה מקור לטראומה כלכלית לא קטנה. אני לא מדבר כרגע על ארוחות שחיתות במסעדות יוקרה, אלא על צהריים במה שמכונה משום מה מסעדת פועלים אף שארוחה שם עולה כ-50 שקל. אלוהים, אפילו ארוחת ביג מק במקדונלד‘ס עולה בארץ 35 שקל.
לשם השוואה ארוחת ביג מק מקבילה בבייג׳ינג תעלה 35 יואן (19 שקל), אבל באמת אין טעם לאכול במקדונלד‘ס כי כמות האופציות הזולות והטעימות בבייג‘ינג מסחררת. השבוע למשל אכלתי ארוחת צהריים של מנת בקר ברוטב סויה עם אורז ושילמתי כ-25 יואן (בערך 14 שקל) במסעדת פועלים אמיתית. היה מעולה. בחודשים הראשונים שלי כאן נדהמתי אפילו מהמחיר של קערת אורז לבן, שכמעט חובה להזמין כאן ליד המנה העיקרית, ועולה שקל אחד בלבד.
אם אני מתגעגע לטעמים מוכרים יותר והולך לאכול במסעדה מערבית, פער המחירים בין בייג‘ינג לתל אביב מצטמצם מעט. בסניף של רשת בתי הקפה הדנית ווגאס במרכז ביייג‘ינג, מנה של סלט עוף עם מנגו ואבוקדו עולה 65 יואן (34 שקל). סלט עוף גדול מקביל בארקפה עולה 56 שקל. תצטרכו להאמין למילה שלי שהסלט של ווגאס גם הרבה יותר טעים. להפרש במחירי האלכוהול אין טעם בכלל להיכנס, אני אסתפק בלציין כי בקבוק בירה סינית, יפנית או תאילנדית בבר ממוצע בבייג‘ינג יעלה כ-30 יואן (15 שקל).
אופיר דור בפאב סיני. כמות האופציות הזולות והטעימות בבייג‘ינג מסחררת צילום: אורי בן-און
הסלולר בישראל עדיין זול יותר
כלל אצבע בנוגע למחירים בסין הוא כי אם מדובר בשירות בסיסי, כזה שהחלק הארי של האוכלוסיה צורך, הוא יהיה זול מאוד. אם מדובר במוצר מותרות הוא יהיה יקר מאוד, אפילו יקר יותר מישראל. הדוגמה הטובה ביותר למוצר עממי היא התחבורה הציבורית שהתעריפים שלה בבייג‘ינג מצחיקים.
נסיעה ברכבת התחתית מממרכז העיר לקצה המערבי שלה, עניין של 15 ק“מ, תעלה 5 יואן (2.5 שקל) לעומת כפול ויותר בארץ. בנוסף, מי שנוסע הרבה בסאבווי יקבל הנחה של 50% על כל נסיעה מעל 200 יואן בחודש. גם הנסיעה במוניות ובשירותי הנסיעות השיתופיות של דידי, המקבילה הסינית של אובר, הם תענוג פיננסי. הנסיעה האחרונה שלי עם דידי, 5 ק“מ בתוך העיר, עלתה 17 יואן (9 שקלים), זול מהמונה ההתחלתי במוניות בישראל.
לעומת זאת, אם יש משהו שמפתיע אותי לרעה כל פעם מחדש אלו הקניונים בבייג‘ינג, שמכילים רובם עשרות חנויות יוקרה שפונות לעשירים בלבד ונראות תמיד ריקות לגמרי. בשנים האחרונות ראיתי ללא ספק די והותר חנויות של קלווין קליין. גם ברשתות של מותגים יוקרתיים פחות כמו נייקי או אדידס, המחירים כאן יקרים להחריד. חלק מהסחורה הזאת מיוצר כמובן בסין, אבל לפני שהיא מגיעה למדפים מוטלים עליה מיסי יבוא ומיסי מותרות כבדים. אותם המסים שדונלד טראמפ טוען שדופקים את החברות האמריקאיות, פוגעים גם בי.
לאורך זמן למדתי לקנות גם בגדים ומוצרים מיובאים אחרים קצת יותר בזול, באאוטלטים שונים בעיר וכמובן דרך האינטרנט, במיוחד בימי מבצעים מיוחדים. בהדרגה אתה לומד להתייחס לקניון כמו שרוב הסינים מתייחסים אליו, כמקום למדידות בלבד. בפועל מבצעים את הקנייה ברשת ומקבלים עד הבית כבר למחרת. בקטגוריה הזו של ביגוד והנעלה הייתי אומר שתל אביב ובייג‘ינג מסיימות פחות או יותר בתיקו.
 | |||
מקום אחד שבו ישראל מנצחת בגדול זה הוצאות סלולר, שמגיעות אצלי בבייג‘ינג ל-200 יואן בחודש (100 שקל), סכום עתק במונחים ישראלים עכשוויים. מאידך בסין אין את החיובים היקרים על שירותי yes ו-HOT, כאן אני מקבל כמעט בחינם חבילה של 200 ערוצים. רק חבל ש-198 מהם מדברים סינית.
אז מה המסקנה?
עבורי הסיפור הזה הוא יותר רגשי מאשר כלכלי. הכלכלה הישראלית הקטנה מהמזרח התיכון והכלכלה הסינית הענקית מהמזרח הרחוק שונות מאוד וקשה לצפות למצוא בשתי המדינות את אותם המחירים. בעוד בתל אביב השכר שלי נחשב ממוצע, כאן הוא ממוקם הרבה מעל לממוצע שעומד בבייג‘ינג על 1,000 דולר (3,400 שקל) בלבד. סיני שמרוויח שכר ממוצע במונחים של בייג‘ינג יחשוב כנראה שהחיים פה הרבה פחות ורודים פיננסית.
בכל זאת יש משהו כמעט ממכר בחיים ברווחה כלכלית יחסית, בלי לספור הוצאות, בלי להיכנס למינוס ואחר כך להילחם לסגור אותו. לא חשבתי על זה יותר מידי כשחייתי בישראל, אז זאת היתה פשוט מציאות החיים הרגילה, אבל אחרי זמן בבייג‘ינג התובנה נוחתת עליך. נכון, כסף זה לא הכל בחיים, אין תחליף למשפחה ולחברים בארץ ובימים קפואים של זיהום אוויר אני מתגעגע כל כך לשמש המזרח תיכונית של אמצע ינואר. עדיין כשאני חושב על חזרה למציאות הכלכלית בארץ אני מתמלא חשש. אמנם לא הגעתי לביייג‘ינג משיקולים פיננסיים, אבל לפעמים נדמה לי שאלו חלק מהשיקולים שמשאירים אותי כאן קצת יותר ממה שתכננתי.
