טראמפ בעט בסדר העולמי

1. "נבחרתי לייצג את האזרחים של פיטסבורג, לא של פריז", כך הכריז נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, הלילה (ה'). נאומו, שבו הודיע על נסיגת ארצו מהסכם פריז למלחמה בהתחממות הגלובלית, נועד לשדר בבירור שהעולם אינו מה שעומד בראש מעייניו, אלא קודם כל אמריקה, בדגש על בוחריו, בני המעמד העובד ממחוזות הפחם והחרושת.

אלא שלא חלפו דקות מתום נאומו, ואפילו ראש עיריית פיטסבורג, ביל פדוטו, יצא נגד ההחלטה והתחייב שעירו תמלא אחרי הקווים המנחים של ההסכם ״למען האנשים שלנו, הכלכלה שלנו, והעתיד שלנו״.

פדוטו לא לבד. הקולות נגד ההחלטה הגיעו מכל עבר, כולל מכיוון הקהילה העסקית. מנכ"ל ג'נרל אלקטריק ג'ף אימלט הודיע שהוא מאוכזב מההחלטה, הזכיר ש"שינוי האקלים אמיתי" וקבע שעכשיו "תורה של התעשייה להוביל". זו הכרזה כבדת משקל כשהיא מגיעה מהחברה עליה נהוג היה לומר ש"מה שטוב לג׳נרל אלקטריק טוב לאמריקה". מיד אחרי מנכ"ל החברה המיתולוגית הגיע תורו של אלון מאסק, היזם הנערץ באמריקה כיום, שהודיע שהוא עוזב את המועצות הנשיאותיות בהן הוא חבר. מאחורי התגובות האלה עומדת לא רק התובנה ששינוי האקלים הוא התפתחות אמיתית והרסנית שהאנושות חייבת לנסות לבלום, אלא גם היגיון כלכלי. במכרות הפחם, שאותם חגג טראמפ בנאומו, עובדים היום כ־50 אלף אמריקאים. כפי שאחד הפרשנים העיר, יש בארה"ב רשתות מזון מהיר לא גדולות במיוחד (ארביז למשל), שמעסיקות יותר עובדים. המשרות במכרות גם לא הולכות לשוב, ולו רק בגלל השינויים הטכנולוגיים בענף, וחשוב יותר, בגלל הזינוק בהפקת גז טבעי, שמהווה חלופה מזהמת פחות לפחם.

זה גם ההסבר לכך שאפילו ענקיות אנרגיה כמו אקסון או של הביעו תמיכה עקבית בהישארות בהסכם פריז: הגז הטבעי מהווה כיום חלק מהותי מהתפוקה שלהן, והן השקיעו בתחום הון לא מבוטל בשנים האחרונות. עבור החברות האמריקאיות, באופן ספציפי, יש כאן סיכון נוסף: החשש ששאר מדינות העולם יטילו עליהן סנקציות בתגובה להחלטת הנשיא, למשל בדמות מכסי פחמן מיוחדים.

נאומו של טראמפ הלילה	צילום: איי פי

2. ובעוד הפחם הוא העבר, האנרגיה המתחדשת היא חלק לא מבוטל מההווה (בפיטסבורג לבדה מועסקים 13 אלף איש בתעשיית האנרגיה הירוקה). והיא גם העתיד: יש הזדמנות עסקית אדירה בתחומים כמו הפקת אנרגיה סולרית או טורבינות רוח. במקרה או שלא במקרה, אלה שני תחומים שבהם פעילות החברות של אימלט ומאסק, שמיהרו לגנות את החלטת הנשיא. החשש שלהם, ושל עמיתיהם בתעשייה, הוא שהנסיגה של ארה"ב מהסכם פריז תביא להשתלטות חברות זרות, במיוחד מסין, על השווקים האלה.

בקטע המפתח בנאומו טען טראמפ שמחיר הסכם פריז הוא "מקומות עבודה אבודים, שכר נמוך יותר, מפעלים סגורים, ותפוקה כלכלית נמוכה בהרבה". זו טענה שנויה במחלוקת לכל הפחות: יש הערכות לפיהן הנזק של ההסכם לכלכלת ארה"ב יתקזז עם ההשפעות החיוביות שלו. מקומות העבודה המזהמים שיאבדו, למשל, יתקזזו עם מקומות עבודה חדשים בתחום האנרגיה הירוקה. (האם זו נחמה לעובדים במכרות? זו כבר שאלה אחרת). ואילו ההערכות אודות הנזק לכלכלה שאותן ציטט טראמפ, מסתבר, מגיעות ממחקר של חברת ייעוץ כלכלי שהוזמן בין היתר על ידי לשכת המסחר. אבל כך או כך, לפי הקולות העולים מהקהילה העסקית, הנזק מעזיבת ההסכם גדול בהרבה. וזה, כאמור, מבלי להזכיר את הסכנה הגלומה בהתחממות הגלובלית לארה"ב, ולעולם כולו.

3. הבית הלבן נתון מתחילת כהונתו של טראמפ במאבק בין ה'לאומנים הכלכליים', בראשותו של האסטרטג הראשי סטיב באנון, לבין 'הגלובליסטים', ובהם בתו של הנשיא איוונקה ובעלה ג'ארד קושנר, המכהנים כיועצים לנשיא. בנון מייצג את הקו הפופוליסטי שהעלה את טרמאפ לשלטון, ואילו הגלובליסטים (כפי שבאנון מכנה אותם) מייצגים את קו המיינסטרים השולט בוושינגטון מזה עשורים. זהו קו של תמיכה בהסכמי סחר חופשי, ובאופן כללי בשיתוף פעולה בינלאומי.

הנאום של טראמפ לא הותיר ספק, ידו של מי העליונה. ״הסכם פריז כובל את ידיה של ארצות הברית כדי לזכות בשבחים מערי הבירה הזרות ומהאקטיביסטים הגלובלים שמנסים להרוויח על חשבון המדינה שלנו מזה זמן רב. הם לא מציבים את אמריקה במקום הראשון. אני כן, ואני תמיד אעשה כך״, הכריז. איוונקה וקושנר בחרו להיעדר מהנאום, בעוד בנון ישב בשורה הראשונה ונראה מרוצה מעצמו: זהו ניצחון עבורו ועבור הקו הלאומני שהוא מוביל.

הסכם פריז, אגב, מייצג במידה מסוימת דחליל שבו הנשיא בחר להילחם, ושמשמעות החבטות בו היא סמלית בעיקרה. ההסכם הרי אינו כובל (כפי שטראמפ בעצמו ציין), ואין בו סנקציות של ממש על מדינות שמפרות את התחייבויותיהן. ואילו העלות של ׳מיליארדים על גבי מיליארדים׳ עבור ארה"ב שעליה דיבר טראמפ, אולי נשמעת גבוהה, אבל מיליארד דולר אינם בהכרח סכום משמעותי עבור אומה בת 330 מיליון איש.

אבל הסמליות חשובה. טראמפ מצוי כיום בבעיה: הוא אינו יכול להציג הרבה הישגים חקיקתיים בשלב הזה בכהונתו, והוא נאבק להשתלט על סדר היום לנוכח החקירות בהן שקע הממשל (ושבהן הסתבך גם קושנר עצמו - וגם זה הסבר לדעיכה במעמדו). בנסיגה מהסכם פריז, טראמפ בחר בצעד שמהווה, לפחות בעיניו, מחווה לעבר ׳בסיס׳ בוחריו. אלה הבוחרים מהמעמד הלבן העובד שהעלו אותו לשלטון, ואליהם כיוון הנשיא בנאומו כאשר שב והזכיר את פנסילבניה, מערב וירג׳יניה ואוהיו. הבוחרים האלה הם גם הסיבה בגללה אפשר להעריך שטראמפ לא ימהר להצטרף מחדש לאמנה, בוודאי לא לפני בחירות אמצע הקדנציה. אגב, זה לא שמישהו מחכה לו: גרמניה, צרפת ואיטליה כבר הודיעו שהן לא מתכוונות להיכנס עם ארה"ב למו״מ על הצטרפותה מחדש.

4. בעוד שבועיים, טראמפ הכריז בנאום שלו, הולך לקרות משהו "שלא קרה הרבה הרבה שנים": פתיחת מכרה חדש. זה היה רגע אנכרוניסטי במיוחד: בשנת 2017, נשיא ארה"ב מתגאה בכך שבקרוב ייפתח בארצו מכרה פחם חדש — במקום, למשל, להציג חזון של גמילת אמריקה ממקורות אנרגיה מזהמים.

באופן כללי, נאומו לא היה מעורר השראה במיוחד. למעשה, היה משהו מעט בלתי נתפס בכך שנשיא המדינה החזקה בעולם עומד על מדשאת הבית הלבן ומכריז ש״אנחנו לא רוצים שמנהיגים אחרים ומדינות אחרות יצחקו עלינו יותר, והם לא יעשו את זה״. הנימה המסתגרת, ואפילו הקורבנית, כאילו ארה"ב היא מדינה שהיתה לבדיחה ומנוצלת על ידי שאר העולם היתה שזורה בנאום כולו. ״כל העולם הריע כאשר חתמנו על הסכם פריז. הסיבה הפשוטה היא שזה מטיל על ארצות הברית של אמריקה, שכולנו אוהבים אותה, חסרון כלכלי מאוד מאוד גדול. ציניקן יאמר שהסיבה הברורה שהמתחרים הכלכליים שלנו רוצים שנישאר בהסכם היא שנמשיך לסבול מהפצע הכלכלי החמור שגרמנו לעצמנו״.

כפי שהעיר פרשן ה"ניו יורקר" ג׳ון קסידי, כך לא נשמע מנהיג העולם החופשי. בעשורים האחרונים, אמריקה היא הרי זו שעיצבה את הסדר העולמי. הנאום של טראמפ הוא עוד סימן להסתלקותה מתפקידה כמנהיגה גלובלית, ולמעבר לזווית השקפה צרה הרבה יותר. כזו של משחק סכום אפס מול שאר מדינות העולם, מבלי כל יומרה להנהיג את הקהילה הבינלאומית ליעד משותף. כפי שניסח זאת מנכ״ל גולדמן זאקס, לויד בלנקפיין, בציוץ הראשון שלו אי־פעם: מדובר "בצעד אחורה לסביבה ולעמדת המנהיגות של ארצות הברית בעולם". אלא שלפחות עבור פלג באנון, גינוי מכיוון מנכ"ל גולדמן זאקס, בנק שהיה לסמל לקשר המשחית בין וושינגטון לוול סטריט, הוא מתנה משמיים.

5. לסיום, מחשבה הנוגעת למדינה קטנה היושבת באזור מתחמם והולך: הסדר העולמי שבו טראמפ בועט, בשבוע שעבר בבית הלבן וקודם לכן בפגישת מנהיגי ה־G7, הוא גם הסדר העולמי שליווה את ישראל פחות או יותר מרגע היווסדה. ועכשיו ארה"ב, בעלת בריתנו הקרובה ביותר, הולכת ומסתלקת ממחויבותה לסדר הזה. קשה להאמין שייצא לנו מזה טוב.