הפארסה ששמה הסכם סחר טרנס־פסיפי

לאחר חתימת הסכם השותפות הטרנס־פסיפי באטלנטה השבוע על ידי ארה"ב ו־11 מדינות נוספות, הגיעה העת לערוך ניתוח מפוכח של המצב.

הרבה מאוד נאמר על חשיבות ההסכם ל"סחר חופשי". הלכה למעשה, זהו הסכם שמטרתו לנהל את יחסי הסחר וההשקעות של חבריו, ולעשות זאת באמצעות גופי הלובינג העסקיים החזקים ביותר בכל מדינה ומדינה. אל תטעו: הנושאים העיקריים שעמדו על הפרק היו הוכחה שלא מדובר כאן בסחר "חופשי".

ניו זילנד איימה לסגת בגלל האופן שבו קנדה וארה"ב מנהלות ביניהן סחר במוצרי חלב. אוסטרליה לא היתה מרוצה מהאופן שבו ארה"ב ומקסיקו מנהלות ביניהן את סחר הסוכר. וארה"ב לא היתה מרוצה מהאופן שבו יפן מנהלת את סחר האורז. התעשיות הללו נתמכות על ידי גושי הצבעה גדולים במדינות המוצא שלהן, והן מייצגות רק את קצה הקרחון מבחינת הדרך שבה יקדם הסכם הסחר אג'נדה מנוגדת לסחר חופשי.

צילום: אי פי איי

קחו בחשבון מה ייעשה במסגרת ההסכם כדי להרחיב את זכויות הקניין הרוחני בעבור חברות הפרמצבטיקה הגדולות, כמו שלמדנו עוד טרם החתימה מטיוטות שדלפו לתקשורת. מחקרים כלכליים מוכיחים בוודאות כי זכויות קניין רוחני מסוג זה

מובילות למחקר חלש במקרה הטוב. למעשה, קיימות ראיות התומכות בהפך הגמור: לאחר שביטל בית המשפט העליון בארה"ב את תוקף הפטנט של חברת מיריאד על הגן BRCA, גרמה החלטתו לפרץ של חדשנות, ותוצאותיו היו ניסויים מוצלחים מבעבר ובעלויות נמוכות מהן. ואכן, סעיפים בהסכם הסחר יפגעו בתחרות הפתוחה ויגרמו לעליות מחירים בעבור צרכנים בארה"ב וברחבי העולם - ההפך הגמור מסחר חופשי.

הסכם הסחר יביא לכך שחברות פארמה יורשו הלכה למעשה להרחיב, ולפעמים כמעט ללא הגבלת זמן, את המונופול שלהן על תרופות פטנט, ירחיקו תרופות גנריות זולות מהן מהשוק וימנעו את המתחרים מלהציג תרופות חדשות לפרקי זמן של שנים. זהו האופן שבו הסכם השותפות הטרנס־פסיפי ינהל את הסחר בעבור תעשיית התרופות.

קחו בחשבון את האופן שבו ארה"ב מקווה לנצל את ההסכם כדי לנהל את הסחר בעבור תעשיית הטבק. לאורך עשרות שנים נעזרו חברות הטבק האמריקאיות במנגנונים משפטיים המשמשים משקיעים זרים ונוצרו על ידי הסכמים כמו הסכם הסחר הטרנס־פסיפי, כדי להילחם ברגולציות שמטרתן למתן את המאבק של הרפואה הציבורית בעישון.

האינטרסים של תאגידים בינלאומיים מקדמים את ההסכמים הללו כהכרחיים כדי להגן על זכויותיהם הקנייניות היכן שלא קיימת מערכת משפטית ראויה. ואולם הטיעון הזה מגוחך. ארה"ב מבקשת לקדם מנגנונים דומים בהסכם ענק עם האיחוד האירופי, שותפות הסחר וההשקעות הטרנס־אטלנטית, אף על פי שאין שום ספקות בנוגע לאיכות המערכת המשפטית והחוקתית באירופה.

אין ספק, משקיעים זכאים להגנה מפני רגולציה מפלה. אך הסכמים בין משקיעים למדינות מרחיקים הרבה מעבר לכך: המחויבות לפצות את המשקיעים על הפסדים של רווחים צפויים מיושמת גם במקומות שבהם החוקים אינם מפלים, והרווחים נקצרים על גב הציבור.

התאגיד שנודע בעבר כפיליפ מוריס מנהל תביעות מסוג זה נגד אוסטרליה ואורוגוואי (אורוגוואי אינה חברה בארגון הסחר הטרנס־פסיפי) על כך שממשלותיהן מחייבות כי על חפיסות הסיגריות יודבקו תוויות אזהרה.

בהתעלם ממעטה הסודיות שאפף את המשא ומתן, הבעיה המרכזית נותרת בעינה: ההסכמים הללו בין ממשלות ובין משקיעים מקשים על ממשלות לבצע את משימותיהן המרכזיות, שמהותן הגנה על בריאות האזרחים וביטחונם, השגת יציבות כלכלית והגנה על הסביבה.

שוו בנפשכם מה היה מתרחש אילו היו הסעיפים הללו קיימים בעת גילויין של ההשפעות הקטלניות של אסבסט. במקום לסגור מפעלים ולחייבם לפצות את מי שנגרמו להם נזקים בריאותיים, הרי לפי הסכמי השותפות הללו היו ממשלות נאלצות לשלם ליצרניות כדי שלא יהרגו את אזרחיהן. משלמי המסים היו ודאי סופגים פגיעה כפולה. קודם כל היה עליהם לפצות על הנזקים הבריאותיים שנגרמו על ידי אסבסט, ולאחר מכן לפצות את היצרנים על אובדן הרווחים שנגרם להם כאשר הממשלות התערבו כדי להחיל רגולציה על מוצר המסוכן לציבור.

אין זה מפתיע שההסכמים הבינלאומיים של אמריקה תוצרתם סחר מנוהל ולא סחר חופשי. זה מה שקורה כאשר הליך קביעת המדיניות סגור בפני מי שאינם משקיעים עסקיים, קל וחומר נבחרי הציבור שיושבים בקונגרס.

הכותב הוא חתן פרס נובל לכלכלה ופרופ' באוניברסיטת קולומביה. פרוג'קט סינדיקט 2015, מיוחד ל"כלכליסט"