הבעיה האמיתית עם הבנקים
הלקחים מהמשבר שהחל ב־2008 לא נלמדו. הדירקטורים והרגולטורים ממשיכים להתכופף בפני המנהלים הבכירים במגה־בנקים, שממשיכים לעשות כרצונם. התוצאות הבלתי נמנעות יפגעו בכולנו
המחלוקת הניהולית האחרונה בג'יי.פי מורגן צ'ייס האפילה על נושא גדול בהרבה. ללא קשר לניצחון של ג'יימי דיימון במאבקו על המשך כהונתו הכפולה בתור מנכ"ל ויו"ר הבנק, ישנו כשל משמעותי מאוד בדירקטוריון של ג'יי.פי מורגן צ'ייס, כשל שקיים כמעט בכל אחד מהמגה־בנקים הגדולים בעולם.
דו"ח ועדת החקירה של הסנאט על "הלווייתן מלונדון" הנודע לשמצה הוא רק ראיה אחת לקיומה של הבעיה. ישנם גם שלל התלונות והתיקים הפתוחים שבהם מעורב הבנק. קשה לדמיין את ג'יי.פי מורגן צ'ייס מתחמק מהעבר הרודף אותו, לפחות בתקופה הקרובה.
ג'יימי דיימון, מנכ"ל ויו"ר ג'יי.פי מורגן צ'ייס צילום: בלומברג
אלא שמדובר בעניין גדול הרבה יותר. אין בנמצא ולו מגה־בנק עולמי אחד עם דירקטוריון מתפקד. חברי הדירקטוריון בכל אחד מהבנקים מבטלים עצמם בפני המנכ"ל, לא מפקחים מקרוב על החלטות ההנהלה ובדרך כלל משמשים כחותמת גומי לבקשות להעלאות שכר.
דירקטוריונים בבנקים גדולים הם פסיביים מכמה סיבות. הראשונה והחשובה מכולן היא שאין ביקוש לשליטה על הבנקים הגדולים ביותר. לכן אין משקיע המחזיק באמתחתו מספיק מניות כדי ליצור לחץ על הדירקטוריון, שלא לדבר על ניסיון השתלטות עוינת. פרשת "הלווייתן מלונדון" היא מקרה קלאסי שבו הלחץ שהופעל על ג'יי.פי מורגן צ'ייס היה חסר תוחלת, דבר לא ישתנה.
בראש ובראשונה הדבר נובע מכך שהרגולטורים, למרות מה שהם עשויים לטעון, מגנים על המגה־בנקים מיישום הכללים המחייבים כל גורם הפועל בשוק. "חשיבות מערכתית" הפכה להיות תירוץ להצבת חסמים בלתי חדירים לכניסה לדירקטוריונים של בנקים (וזו גם סיבה נוספת לכך שמנהלים רוצים שהחברות שלהם ייתפסו כגדולות מכדי ליפול).
לא שואלים שאלות
שנית, מרבית חברי הדירקטוריון בבנקים אינם בעלי ניסיון רלבנטי מספק. למי מחברי הדירקטוריון בג'יי.פי מורגן צ'ייס או בסיטיגרופ יש ניסיון אמיתי בניהול גוף מסחרי ענקי ומורכב? מי מהם מבין לא רק סיכונים מאקרו־כלכליים על פני השטח, אלא גם סיכונים בעלי ההסתברות הנמוכה להתרחש, אלו שההשפעה שלהם היא הגדולה ביותר, "סיכוני הזנב" שמכשכשים בכלב הנקרא משבר כלכלי?
חברי דירקטוריון שאינם מתאימים לתפקיד לא שואלים את השאלות הקשות, וחמש שנים לתוך המשבר הכלכלי הקשה ביותר ב־80 השנים האחרונות אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת את מספר חברי הדירקטוריון בבנקים הגדולים שבאמת מתאימים לתפקידם.
כתוצאה מכך, המנהלים הבכירים במגה־בנקים לא מרגישים מחויבות לפזר את הערפל שמגן על מדיניות לקיחת הסיכונים שלהם מפני ביקורת, ואילו חברי הדירקטוריון נשארים באפלה המספקת להם תירוץ נוח כדי לא להבין איך העסק עובד באמת.
ניהול יעיל מתאפשר בעזרת כמה התאמות מבניות. בעיקרון, דירקטור חיצוני חזק יכול להיות יעיל לא פחות מיו"ר עצמאי, נקודה שהובהרה היטב בשבועות האחרונים.
אבל באיזה מהמגה־בנקים מכהן כיום דירקטור חיצוני כזה? אילו מבין חברי הדירקטוריונים רוצים ויכולים להתנגד לרצונו של המנכ"ל? זה בהחלט לא הסיפור בג'יי.פי מורגן צ'ייס.
גורם נוסף שנאלם כשהוא נדרש להתמודד עם המנכ"לים של המגה־בנקים הוא הרגולטורים. לגופי הרגולציה יש כוח לדרוש שהדירקטוריונים יהיו חזקים יותר, או לפחות יעילים במידה מסוימת. הם יכולים, למשל, להקשיח את הדרישות המקצועיות הנדרשות לכהונה בתור דירקטור בבנק. במקום זאת, הרגולטורים עומדים מהצד בזמן שהדירקטוריונים בבנקים הפכו למועדונים הפועלים בשיטת חבר מביא חבר.
חרדה לא הגיונית
הרגולטורים מתכופפים מפני שהם מפחדים. הפחד השכיח ביותר שלהם הוא שאם הם יפגינו קשיחות כלפי הבנקים, הם איכשהו יפריעו לזרימת האשראי לשווקים. זהו פחד מטופש וחסר ביסוס, אבל זה האופן שבו רגולטורים מודרניים חושבים ופועלים, בחרדה מתמשכת ולא הגיונית.
הבנקים האלה הם כל כך גדולים וכל כך מרכזיים לתפקוד של הכלכלה, שהם נתפסים כעצומים מכדי לפקח עליהם. כאשר קבוצות קטנות של יחידים משיגות כוח רב ומשמעותי עבור הממשלות ועבור האזרחים, הצרות יגיעו ובגדול. הכוח משחית, וכוח פיננסי משחית את המערכת הפיננסית.
בשנים שקדמו למשבר שהחל ב־2008, ניהול הבנקים התאפיין בשילוב רעיל של גאוותנות, רשלנות ומינוף מוגזם. בעיות הניהול של הבנקים היום חמורות מאלו שהיו להם ב־2005 ו־2007. המשבר של 2008 הביא למיתון ארוך וקשה. אין לנו סיבה לצפות לתרחיש שונה עכשיו.
הכותב הוא פרופסור בבית הספר לניהול על שם סלואן במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). פרוג'קט סינדיקט, 2013, מיוחד ל"כלכליסט"
